כפי
שסופר לבניו.
העלה על הכתב: בנו, בני ארבל
סיפור
שסיפרתי לבני
טולק ארבוס היה בן 8 כאשר משפחתו גורשה לגטו,
ובגיל 11 כאשר הגטו חוסל והוא ברח לוורשה. בגיל 13 כבר לחם כרץ בשורות המחתרת
הפולנית במרד הפולני בוורשה.
"אירועים
אלה, שעליהם אני עומד לספר, צרובים עמוק בלבי.
לא אשכחם עד בוא חליפתי. הם החלו לפני
למעלה משישים שנה, עת טולק היה שמי.
בשנת
1939 כבשו הנאצים את עיר מגורינו קונין שבחבל פוזנן. לא חלפו ימים רבים, והכובשים החליטו כי חבל ארץ
זה, אשר בעבר השתייך לחוג התרבות הגרמני, ינוקה מיהודיו, ויישמר אך ורק לתושביו האריים. משום כך נלקחו כל בני העיר היהודים, וביניהם אף
בני משפחתנו, והועמסו בצפיפות על קרונות רכבת משא, העושה דרכה מזרחה.
חוליות
החיסול של הSS
בגטו
הרכבת
יצאה למסעה הארוך. לעתים היא נסעה, ולעתים
עצרה למשך ימים. את מזוננו קיבלנו מידי איכרים פולנים רחמנים, אשר השליכו כיכרות לחם
אל הרכבת במהלך נסיעתה. כעבור כשבוע הגענו
אל העיר אוסטרובייץ שבייטוקז'יסקי. שם שיכנו אותנו בגטו בחדר אחד עם משפחה נוספת. משפחתנו זכתה למיטה, ובה לנו אבי אמי ואנוכי. בן שמונה שנים הייתי באותה עת.
בגטו
הזה חיינו במשך כשנה ומחצה. באחד הבקרים התעוררנו
למשמע יריות. כשיצאו דיירי הבית לברר מה פשרן,
התברר, שאנשי האס.אס. נכנסו לבתי השכונה, גררו גברים מבתיהם, וירו בהם בפתחי הבתים. לאחר מכן תפסו הגרמנים את עגלות האיכרים הפולנים,
אשר הגיעו העירה למכור את מרכולתם, השליכו את המרכולת, והשתמשו בעגלות לאיסוף הגופות
ולקבורתן בקבר אחים, שנכרה מחוץ לעיר.
אירועים
אלה לימדונו, שהסכנה אורבת בפתח. תושבי הגטו
החלו להכין לעצמם מקומות מסתור. אבי, אשר למד
רפואה לפני המלחמה, אך לא הספיק להשלים את התמחותו, הועסק כרופא בבית-החולים היהודי
שבגטו. עם מספר עובדים אחרים, הם התקינו מקום
מסתור בעליית הגג של בית-החולים.
בשנת
1942 הגיעה הודעה ממכר, שעבד כשוטר במשטרת הגטו, שאנשי אס. אס. עומדים להגיע לגטו. על-כן, נמנו הוריי בלבם וגמרו אומר, עם אנשים רבים
אחרים מבית-החולים, לעבור להתגורר עד יעבור זעם במקום המסתור שבעליית הגג של בית החולים. בלילה התקבצנו כולנו בעליית הגג. במקום היו כ-20 איש - הצפיפות הייתה רבה. בעליית הגג לא ניתן היה לעמוד, אלא רק לשכב או לשבת. בין השוכנים בעליית הגג הייתה אף תינוקת בת מספר
חודשים.
לפנות
בוקר החלו להישמע יריות. המסתתרים בעליית הגג
החלו להתלחש ולומר, שהאקציה החלה. קולות הירי
גברו. ממקום מחבואנו שמענו כיצד הגרמנים נכנסים
אל בית-החולים, מושכים את החולים ממיטותיהם החוצה אל החצר, ויורים בהם.
מצוות
האם : עליך למלט עצמך
בחדר
שמתחת למקום המסתור שלנו שכב חולה דודי נתן.
עיסוקו של דודי, שהתגורר דרך קבע בוורשה, היה ברכישת סוסים ובהברחתם לגטו ורשה לצורכי מאכל. באחת מנסיעותיו הוא חלה בווירוס, ואושפז בבית-החולים
שבגטו. עתה שמענו את הנאצים מצווים על החולים לצאת החוצה, ושמענו את דודי משיב לגרמנים
בעזות מצח. במקום תגובה לדבריו שמענו יריות
ולאחר מכן גניחה, ואחריה השתררה דממה.
מאז
אותו היום החלה אמי לשנן לי, מידי יום ביומו, שעליי למלט את נפשי - עליי לברוח לדודה
פלה בוורשה. אימא אף נתנה לי סכום כסף למימון
הוצאות המסע, והסבירה לי, שעליי לשים פעמיי לתחנת הרכבת ולהיזהר שלא אתפס בדרך בידי
הנאצים ועושי דברם. שם עליי לרכוש כרטיס לרכבת
העושה דרכה לוורשה. בוורשה עליי ללכת לרחוב,
שבו מתגוררת דודתי המוסווית כפולנייה, כארית, ולהצטרף אליה עד תום המלחמה. הבנתי, שעליי לנהוג בהתאם להוראותיה של אימא, אולם
חששותיי, ואולי אף הרצון להישאר במחיצתם של הוריי, גברו, כך שמיום ליום דחית את הנסיעה
באמתלות שונות.
להסתתר
בבונקר ולצאת בלילות ללקט תפוחי אדמה
במשך
כשבועיים ומחצה הסתתרנו בתוך הבונקר (כך כינינו את מקום המסתור בעליית הגג). מבחוץ שמענו מעת לעת את קולות הגרמנים, העורכים
חיפושים מבית לבית אחר יהודים, שהסתתרו בפינות מחבוא שונות בגטו. קשה במיוחד היה מצבם של הורי התינוקת, אשר הסתתרו
עמנו. כדרכם של תינוקות, הייתה התינוקת פורצת
מדי פעם בבכי. כאשר הגרמנים היו קרבים, לא
נותרה בררה בידי אמה אלא להסותה עד יעבור זעם בכרית, שכיסתה את פיה. לא פעם חששנו, שהיא נחנקת. למרבה המזל, הצליחה התינוקת לשרוד ולהחזיק מעמד.
כדי
להחיות את נפשותינו, היו הגברים יוצאים בלילות ומלקטים תפוחי אדמה ממטבח בית-החולים. את תפוחי האדמה אכלנו לא-מבושלים.
בין
המסתתרים עמנו בעליית הגג של בית החולים הייתה אף משפחתו של שוטר יהודי, אשר שירת במשטרת
הגטו. באחד הימים הוא הגיע למקום המסתור, והודיע,
שאין בררה, ושעלינו לפנות את המקום, שכן הגרמנים החלו לפוצץ בניינים. על כן למרות הסכנה
צריך לצאת, ויקרה אשר יקרה. בצאתנו מבניין
בית החולים ראינו בקרבת מקום קבוצת גרמנים עם משאית. הם עסקו בביזת הבתים הסמוכים. השוטר, שהדריך אותנו,
ניסה להובילנו בדרך העוקפת, אולם הגרמנים הבחינו בנו, ודרשו שנעבור לידם. בהיותנו במרחק של כ-50 מ' מקבוצת הגרמנים, דחפה אותי אמי, ואמרה לי:
"ברח מהר!". קפצתי כבזק אל מעבר
לפינה, ופתחתי בריצה מהירה. רצתי דרך רחובות
הגטו בלי לעצור. הפחד דרבן אותי. רצתי ורצתי, עד אשר הגעתי ליער שבשולי הגטו. ביער הסתתרתי בין העצים, אוסף אוויר וכוחות. במשך שעות ארוכות ישבתי במסתור היער, עד אשר חשתי,
שכוחותיי וביטחוני העצמי שבים אליי, ואז התחלתי ללכת. אך התחלתי לנוע, צץ לו לפתע לפניי שוטר פולני ולכדני. השוטר שאל אותי לאן אני הולך, והשבתי לו, שפניי
מועדות לתחנת הרכבת, שכן עומד אני לנסוע לדודתי.
השוטר הטיח בפניי, שאני יהודי. כשהכחשתי
זאת, אמר שנלך לתחנת המשטרה, ושם כבר נדבר.
ההתעללות
של החיילים הגרמנים השיכורים
בתחנת
המשטרה ישב קצין פולני, אשר ברור היה לו כי יהודי אנוכי, שכן נלכדתי ליד הגטו. בתחנה ביקשו, שארוקן את כיסיי, ואני עשיתי כמצוותם,
והוצאתי את סכום הכסף, שקיבלתי מאמי לצורכי הנסיעה. "מדוע לא ברחת כדי להסתתר אצל איכר פולני ולעבוד
אצלו כרועה צאן?", שאל הקצין. השבתי,
שאכן זו הייתה כוונתי, אולם נלכדתי לפני כן.
"הא לך - קח הכול בחזרה!", אמר הקצין, והשיב לי את כספי. התקווה שבה
לקנן בלבי - הנה הוא עומד לשחררני, אולם במקום זאת, השליכוני למרתף תחנת המשטרה. שם היו אסורים יהודים רבים משוכני הגטו - גברים
בחדר אחד, ונשים וילדים בשני. כאשר ראיתי את המרתף פרצתי בבכי. שוטר פולני, שרחמיו נכמרו עליי, שאלני מדוע אני
בוכה. השבתי לו, שאני רוצה את אימא. השוטר אמר, שהוא יחפש את אמי בשבילי, והוא הלך לדרכו. כעבור שעה הוא שב, והושיט לי בקבוק חלב וחצי כיכר
לחם. "את זה שלחה לך אימא", אמר,
"הודעתי לאימא שלך, שאתה כאן, והיא כבר תדאג ליצור עמך קשר". נרגעתי, ונשכבתי על דרגש העץ, שהיה בתא הצפוף והמצחין,
וניסיתי להירדם. בלילה נשמע רשרוש מפתחות בדלת
התא. "אוי שויין", החלו היהודים
להתלחש, "הנה זה שוב מגיע". מהתלחשויותיהם
הבנתי, שבלילות נוהגים להגיע חיילים גרמנים שיכורים, גוררים שניים-שלושה גברים יהודים
מתוך התא, ויורים בהם בחצר תחנת המשטרה. השוטרים
הפולנים נהגו להתל באסירים בדרך אכזרית משל עצמם: הם היו מפשפשים מדי פעם במנעול התא במפתחותיהם כדי
לזרוע בהלה בקרב האסירים האומללים.
כעבור
ארבעה ימים הגיעו חיילים גרמנים, והורו לכל האסירים לצאת מן התאים. במעלה המדרגות עמד
גרמני ושוט עגלונים בידיו, והצליף באסירים היוצאים, כל אחד בתורו, בלי לרחם על זקנים,
על נשים ועל ילדים. פחדתי לצאת, והמתנתי עד
שכל יתר האסירים יצאו. כאשר עליתי במדרגות,
חס עליי משום מה הצורר, ופטרני מעונשה של צליפת השוט.
בחצר
תחנת המשטרה סידרו אותנו הגרמנים בטור במבנה של שישיות. היינו משוכנעים, שעתה הם יירו בנו, אך במקום זאת
הם הוליכונו אל משרדי הוועד היהודי שבגטו.
שם פגשתי מספר מכרים. הם סיפרו לי כי
הוריי נשלחו במשלוח שיצא שלשום, והוסיפו: "אם ברצונך לחיות, ברח! אם תישאר עד הלילה, יהיה כבר מאוחר מדי".
לקפוץ
מעבר לגדר הגטו
רחצתי
את פניי, שכן זה כשלושה שבועות, מאז החלו האקציות, לא התרחצתי ולא החלפתי בגדים. לאחר מכן ניגשתי עם מספר קרובים לגדר הגטו. הם הרימו אותי, ואני קפצתי מעבר לגדר הגטו. בחוץ ראיתי פולנייה קשישה הולכת לכיוון תחנת הרכבת,
ונצמדתי אליה, כשאני הולך אחריה כצל. כשהגענו
לתחנת הרכבת, ניגשתי לקופה, וביקשתי לרכוש חצי כרטיס (כרטיס לילד) לוורשה. הקופאי מיאן למכור לי כרטיס, שכן מעודו לא ראה ילד
נוסע בגפו לוורשה - מרחק שני ימי נסיעה.
בצר
לי, התבוננתי מסביבי. ראיתי זוג קשישים פולנים
יושב בתחנה. ניגשתי אל הזוג, ובדרך רקמתי בלבי
סיפור נוגע ללב. פניתי לזוג הקשישים, וביקשתי,
שהם יעזרו לי, שכן מסרבים למכור לי כרטיס לוורשה.
סיפרתי, שאמי נפטרה לפני חודש, ושאבא עובד בבית-החרושת לתחמושת שבעיר. אני נשלחתי לדודתי שבוורשה, אלא שהקופאי אינו מאמין
לי, ומסרב למכור לי כרטיס. נראה, שסיפורי נגע
ללבם של זוג הקשישים, שכן הם ניגשו לקופאי, ורכשו עבורי חצי כרטיס לוורשה.
הנסיעה
ברכבת נמשכה 36 שעות. כאשר הגעתי לוורשה, התברר
לי שאיני יודע את השם הפולני הבדוי, שאימצה לעצמה דודתי פלה. שם הרחוב נחקק משום מה בזיכרוני. נראה, שאמי דאגה לשננו לי, וכך הוטבע השם בהכרתי.
אזרתי עוז, וביקשתי מעוברים ושבים כי יכוונוני לרחוב. כשהגעתי אליו, נגלה לעיניי רחוב רחב ידיים. מספר הבית לא היה ידוע לי, ואף לא ידעתי מהיכן להתחיל. ביני לבין עצמי טיכסתי עצה, ולבסוף גמלה בלבי החלטה
- אעבור מבית לבית, אקיש על הדלתות, ואשאל האם בבית זה מתגוררת משפחה פלונית. כך עברתי מדלת לדלת. כאשר הקשתי על דלת דירת הקרקע בבית מספר 29, שמעתי
קול מוכר מתוך הבית. זה היה קולה של דודתי
פלה. הוא נשמע לי כקולה של אמי. כך נפגשתי עם דודתי פלה. דודתי התגוררה בדירה עם סבי, ואני הצטרפתי אליהם.
דודתי
הסתירה אותי בדירתה, ואסרה עליי לצאת מן הבית או להיראות לפני אורחים, שמא אתגלה. כל אימת שהגיע אורח הביתה, נאלצתי להסתתר במזווה. במשך 9 חודשים הוסתרתי בדירה,
ובמהלך תקופה זו דאגה דודתי לסגל לי זהות פולנית.
למדתי תפילות ומנהגים נוצרים-פולנים, והוכנה לי תעודת זהות של פולני. משמלאה
תקופת הכשרתי, התחלתי לצאת מדי פעם מן הבית.
תחילה סידר לי ידידה של דודה פלה עבודה כשוליה במספרה. שם עבדתי תקופה מסוימת, עד שהוחלט לשלחני ללמוד
בבית ספר פולני.
במהלך
חודשים ארוכים אלה הייתי תקוף געגועים להוריי, שמהם נפרדתי בחטף. בסתר לבי, ולמרות
כל השמועות, האמנתי, שהם מתגוררים עדיין באוסטרוייץ. בחלומותיי, ראיתי את עצמי חוזר
לאוסטרוייץ ומתאחד עמם. קשים ביותר היו הגעגועים
לאימא.
באחד
הימים נתנה דודה פלה סכום כסף בידי, ושלחה אותי להירשם לספרייה הציבורית, כדי שאוכל
לרכוש קצת תרבות. יצאתי אפוא לדרכי לכיוון
הספרייה הציבורית. באופן בלתי מודע כיוון אותי
קול פנימי לתחנת הרכבת. התברר לי, שסכום הכסף,
שנתנה דודה פלה בידי, מספיק כדי רכישת כרטיס לרכבת ההולכת לאוסטרוייץ. כך במקום להגיע לספרייה מצאתי את עצמי נוסע ברכבת
המוליכה לאוסטרוייץ.
בהגיעי לשם שמתי פעמיי
לביתו של מכרי משכבר הימים - פולני, שהיה בעל
מפעל לייצור גזוז. כשראני המכר, חוורו פניו. "מה אתה עושה כאן?", שאל בבהלה גלויה. "אם יתפסוך כאן יהרגוך!". ניכר היה בעליל, שהוא חושש שיראו, שהוא מסתיר יהודי. לדבריו, לא נותרו יהודים בעיר, ומוטב לי, שאחזור
מיד למקום שממנו באתי. עניתי לו, שנותרתי ללא
פרוטה. ללא אומר ודברים הוא הוציא סכום כסף
מכיסו, נתנו בידי, והפציר בי, שאמהר לעלות על הרכבת החוזרת לוורשה.
חזרתי
לחיות חיי ילד גוי בוורשה.
לא שיערתי
בלבי, שהיעלמותי הפתאומית תגרום לסבא ולדודה פלה חרדה ובהלה. כיוון ששניהם סברו, שנלכדתי
בידי הנאצים, וחששו שמא אסגיר את מקום מחבואם, הם נטשו בבהלה את דירת המסתור, ומצאו
לעצמם מקום מחבוא חדש, אך כנראה, תעתועי הגורל הפגישונו שנית: בדיוק בשעה שבה שירכתי דרכי בפחי נפש הביתה, נזכרה
דודתי, שהיא שכחה דבר-מה בדירה. כך הצטלבו
דרכינו, והחבילה שוב חוברה לה יחדיו. חזרתי
לחיות חיי ילד גוי בוורשה. נראה, שאורח החיים
הזה מצא חן בעיניי, ואף העזתי להתנהג כגוי -
לדוגמה, בחשמליות של התחבורה הציבורית בוורשה, היו המקומות הראשונים שמורים
לגרמנים ולדומיהם - ל"בני חוג התרבות הארי". אני נהגתי דרך קבע לשבת על המושבים האלה, אשר נועדו
לישבנים האריים. אף הצלחתי לקשור קשרים עם
נהג חשמלית, פולני מבוגר, אשר כונה "סבא". בתמורה לסיגריה, שהצלחתי להשיג עבורו במיוחד לצורך
זה, הוא ניאות להפקיד בידי את הגה החשמלית.
בצד
ה"ארי" של וורשה.
כאמור,
אני חייתי בצד ה"ארי" של וורשה.
כל אותה עת נמשכו ייסוריהם של היהודים, אשר התגוררו בגטו היהודי בוורשה. מידי יום ביומו הם נשלחו באלפיהם אל המשרפות. במהלך שנת 1943 פרץ המרד בגטו. במקום מגורינו שמענו את קולות הירי עד שהקיץ הקץ
על הגטו. בימיו האחרונים בער הגטו באש. עם כל שכנינו עלינו על גג הבית, ומשם חזינו בלהבות
המיתמרות אל-על. בקרב הפולנים היו הדעות חלוקות
- חלק מהם השמיעו קולות שמחה על שה"יהודונים" נשרפים. אחרים היו אנושיים
יותר, והביעו את צערם על חיי האנוש הנקפדים שם מעבר לחומה.
חלפה כשנה, וגלגל המלחמה החל להתהפך. במרחב נשמעו קולות התותחים של החזית הקרבה. שעה שהצבא האדום חנה כבר מעבר לנהר הוויסלה, פרץ
גם המרד הפולני בוורשה. עקב הקרבות הקשים נותקו
דרכי המעבר שבין חלקי העיר.
נער
שליח בין הכוחות הלוחמים
כך ארע,
שסבא ודודה פלה, אשר שהו בעת פרוץ הקרבות ברבעים אחרים של העיר, לא יכלו לשוב הביתה,
ואני נותרתי לבדי בדירה הריקה. אני יצאתי מן
הדירה, והצטרפתי כנער שליח אל הכוחות הלוחמים.
הייתי רץ בין המתרסים, שהקימו לוחמי המחתרת הפולנית, ומעביר מסרים על גבי פתקים. לעתים היו ממלאים את כיסיי רימוני יד ותחמושת, ושולחים
אותי לעמדות, שבהן אזלה התחמושת. בלילות הייתי
חוזר לדירה הריקה, אשר נגנבו ממנה פריטים שונים, והשכנים דאגו, שאישן בדירתם.
בינתיים
החלו הפולנים לפתח מערכת מעברים תת-קרקעיים במערכת הביוב של ורשה, והיא שימשה כתחליף
לדרכים המנותקות. באחד המעברים נפגשו מחדש
סבי ודודתי פלה, והם גילו, שנותרתי לבדי בדירה.
משום כך הם דאגו למצוא דרך חזרה לדירה.
התאחדנו בפעם השלישית.
לאחר
דיכוי המרד, החליטו הגרמנים לגרש את כל תושבי העיר הפולנים מן העיר. הצעירים נשלחו לבצע עבודות כפייה, ואנו גורשנו לצ'נסטוחובה. בתחילת שנת 1945 כבש הצבא האדום את צ'נסטוחובה,
ואנו שוחררנו.
לאחר
השחרור, החליטה דודה פלה לחזור לקטוביץ - העיר, שבה התגוררה ערב המלחמה. חיפושינו אחר הוריי העלו חרס. הם נעלמו עם מיליונים רבים מיהודי פולין. אני, שבינתיים פיתחתי לעצמי אורח-חיים עצמאי, החלטתי
למצוא את עתידי במקומות אחרים, ויום אחד חברי ואני נסענו יחד לעיר הנמל גדיניה. מטרתנו הייתה לעלות על אנייה, הנוסעת לארצות הברית,
כדי למצוא שם את עתידנו.
בסופו
של דבר, אפילו לא הורשינו להיכנס לנמל, לכן התגנבנו לרכבת, בלי לרכוש כרטיס נסיעה,
וחזרנו לקטוביץ. התחמקנו ממבקר הכרטיסים בכך
שעברנו מקרון לקרון.
שוב
חזרתי אל דודתי פלה, אך כנראה הפעם הגדשתי את הסאה. דודתי שלחה אותי לבית הילדים היהודי בגסץ' פוסץ'. על אף שדודתי הניה, שהתגוררה בצ'כיה, ביקשה, שאבוא
להתגורר עמה, העדפתי ללכת לבית הילדים הזה.
הנדודים עם בית הילדים
גם בבית
הילדים לא מצאתי מרגוע לנפשי הסוערת. באחד
הלילות התגנבתי החוצה, ושוב נסעתי לדודה פלה בקטוביץ. שם שוב נמלכתי בדעתי, ונטלתי עט ונייר, ושלחתי מכתב
לבית הילדים, ובו הודעתי, שאני רוצה לחזור אליהם, ואם הם חפצים בי, שיתכבדו ויבואו
לקחתני אליהם.
לאחר
ימים אחדים נשמעה נקישה על הדלת. בפתח עמד
שמחה מבית הילדים, והודיע, שהוא בא לקחתני.
בלי לומר מילה לדודה פלה, הצטרפתי אליו, ושנינו שמנו פעמינו לתחנת הרכבת. חזרתי לבית הילדים בגסצ' פוסצ'. רק שם כתבתי לדודתי פלה, שהחלטתי לעזבה ולהצטרף
מחדש לבית הילדים.
עם בית
הילדים נסענו דרומה על-פני אירופה: נסענו לצ'כיה
ומשם לאוסטריה. מאוסטריה חצינו ברגל את האלפים לאיטליה. שם שהינו כשנתיים, עד אשר קמה מדינת ישראל. עם קום המדינה הועלינו על אנייה, שעשתה את דרכה
לארץ, והגענו הישר אל תוך סערת המלחמה של מלחמת השחרור.
מקור
וקרדיט: בני ארבל , פברואר 2017
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה