דלג לתוכן הראשי

הילדה שרה , בת 5 , ננטשת ע"י האשה האוקראינית שהחביאה אותה .



מקור וקרדיט :
שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998



הייתי אז בת ארבע או חמש . קודם , לפני שנלקחו לגטו , מסרו אותי ההורים לאשה אוקראינית , שהיתה אמורה להחביא אותי תמורת תשלום שקיבלה, אבל כשהבינה שההורים שלי כבר לא יבואו לדרוש אותי ממנה , כי הגרמנים מחסלים את כולם בגטו , החליטה להיפטר ממני. כן, להיפטר... כלומר לגמרי, שלא אהיה קיימת עוד (האוקראינית ניסתה תחילה לתקוף את שרה בת ה5 ולחנוק אותה).

למה עשתה לי את זה? הרי היא  משאירה אותי כאן. עוזבת  אותי ? ואיפה הדוד , שהבטיח כי יבוא.

כשהביאה אותי האשה האוקראינית לבית ההרוס הזה שרק הגינה שלו נשארה שלמה ? אתה מבינים את התמימות הילדותית האיומה הזאת ? עדיין האמנתי לה, האמנתי בה , והייתי צריכה רק להשיג אותה. רק להזכיר לה את חובתה . שמא שכחה . והיא היתה שם , עמדה בקצה הרחוב .למה חיכתה ? היתה סקרנית לראות אם אצא משם חיה ? רצתי אליה . היא הסתובבה , וכשראתה אותי נבהלה כאילו אני תקפתי אותה ולא להיפך. התחילה לצעוק :

"תלכי מפה! תעזבי אותי!"

לרגע עצרתי , אבל לא ויתרתי לה. היא לא תעזוב אותי פה לבד. אמא אמרה שהיא צריכה לשמור עלי. אז היא צריכה , נכון ? ואיך אמצא את הדוד ? ואיך אמא שלי תמצא אותי אצל האוקראינית אם לא אהיה אצלה? המשכתי ללכת אחריה . כמו כלב שרץ אחרי בעליו. היא שינתה כיוון , פנתה לסמטה צדדית- ואני אחריה. שוב גערה בי , רקעה ברגלה:

"  נו תלכי כבר , תלכי מפה! אני לא מכירה אותך, מה את רוצה ממני?"  ואני אחריה . היא לא הכירה אותי ? איך היא יכולה להגיד את זה ? נפתח לפנינו רחוב ראשי גדול , ושם , לפני פתחו של אחד הבתים, צעד הלוך ושוב לובש מדים גבה קומה ורובה תלוי על כתפו. אולי היה זה שוטר אוקראיני , מאלו ששירתו את הגרמנים, ואולי היה זה גרמני, שהבין את שפת המקום. לא הבדלתי בין לובשי המדים השונים.

פחדתי מכולם. ידעתי, שרובה הורג, וידעתי מאמא , שהם רוצים להרוג אותנו. עכשיו מלחמה – היא אמרה, והרי זו תמצית המלחמה – הם רוצים להרוג אותנו.
בגלל זה אמא חיפשה לי מקום מסתור ועזבו אותי. פחדתי ממנו , מהשוטר ההוא , אבל לא ברחתי. אני יודעת להתעקש . ההתעקשות שלי לא לוותר לאוקראינית היתה חזקה יותר מן הפחד . הלכתי אחריה גם שניגשה לשוטר ואמרה לו :
"הילדה זו נטפלה אלי . אני לא מכירה אותה והיא כל הזמן רצה אחרי. לא יודעת מה היא רוצה ממני !"

רציתי לצעוק : את מכירה אותי , גרתי אצלך עד שהבאת אותי הנה, לבית ההרוס . הרי אמא הביאה אותי אלייך, אבל הפחד לקח את קולי. הגרון כאב וגם פחדתי לפתוח את הפה ולדבר . והשוטר – הוא התכופף מעלי פתאום ותפס בזרועי. הוא היה גבוה כל-כך ועמד שם מעלי, כפוף , רצועת הרובה התלוי על כתפו נשמטה פתאום והרובה התחיל גולש לאורך זרועו, למטה , מכל הגובה הזה שלו , למטה , עד אלי. 

ידעתי שרובה הורג, אז עוד לא הבנתי בדיוק מה זה  "הורג" ואיך זה, אבל ידעתי שזה משהו רע , הכי רע. אמא אמרה לי. כל כך פחדתי . לרגע הרפה את אחיזתו בי. ראיתי איך ידו הפנויה נעה עתה אל רצועת הרובה. הייתי בטוחה שעכשיו יהרוג אותי, והנה הרצועה כבר בידו הפנויה. עיני היו נעוצות בכל ניע קטן של ידו, ואף כי לא החזיק בי עכשיו ויכולתי אולי לברוח, נשארתי נטועה במקומי, קפואה מפחד. כך תמיד היה קורה לי . גם אחר-כך. בגלל הפחד לא יכולתי לברוח. הבריחות שלי התחילו רק כשהפחד נעלם. הוא הרים את הרובה ותלה אותו שוב על כתפו. כשתפס שוב בזרועי ונפנף בידו השנייה לאשה האוקראינית , כאומר : "לכי , לכי , אני כבר אסתדר אתה" .

רעדתי, הוא לא הרפה, המשיך להחזיק בי. עמד כך כפוף מעלי, עד שהתרחקה ולא נראתה עוד. רק אז התיישר , נענע לעברי באצבעו בתנועת נזיפה וגער בי : 

 "שלא תעזי לרוץ עוד אחרי האשה הזאת, שמעת? ועכשיו לכי , לכי לך !"

ואני , ילדה ממושמעת, הלכתי ולא רצתי עוד אחריה.  אחרי כמה צעדים אפילו רצתי. הפחד מהרובה רדף אחרי. רק כשהייתי רחוקה מאד, העזתי להביט לאחור. כבר לא ראיתי את השוטר. האטתי. רק עכשיו הבנתי שאני לבד. פעם ראשונה בחיי, לבד בלילה חשוף, בעולם עוין. לבד על הדרך הרחבה, הריקה מאדם. משני צדי הדרך לא נראו בתים , רק גושים של חושך.

האם הגעתי לתחנת הרכבת של ברודי עוד באותו לילה או שהיה זה בלילה שאחריו? תחנת הרכבת של ברודי שמורה היטב בזכרוני: מדרגות רחבות בכניסה, אולם גדול שרק נוסעים מעטים היו בו בשעת הלילה המאוחרת , ומאחורי קירות האולם הזה שומעים את השריקות , הנשיפות וטרטור הגלגלים של הרכבת.....

ראו גם :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…