מקור וקרדיט :
שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ
המאוחד, 1998
" דרגשים , מסדרים, יריות , כאב הבטן הנורא . עמידה
בתור , המון עמידה בתור- למה ? ועוד סיוט , שדווקא הוא נשאר חד וברור : אחד מלובשי
המדים הגרמנים תופס בשתי רגליו של ילד קטן
, תינוק , ומטיח את ראשו בעמוד. ראיתי . למה עצמתי את עיני רק אחרי הילד הראשון ?
כמה היו אחריו? "
כמה זמן הייתי שם –אינני זוכרת . אני יודעת , שחלק מן הזמן
היה חורף , אבל אחר כך , כשבא אלי ,במחנה
ההסגר בגטו ,שוב האיש שהכיר את הורי, כבר היה קיץ. הוא בא עם שתי ילדות , גדולות
ממני . לי הן נראו גדולות מאד, ובכל זאת הן היו ילדות. אני לא זוכרת אם ראיתי אותן
קודם.
" את תברחי אתן" – אמר, " כבר לא נשארו
כאן ילדים" . אם לא תברחו , הם יהרגו
גם אתכן". הוא הסביר לילדות הגדולות את התכנית איך לצאת החוצה, כי אסור
להחמיץ את הסיכוי . לי הוא אמר רק להיות תמיד יחד אתן. הן יודעות מה לעשות .
"ואת תעשי כל מה שהן אומרות לך "– התרה בי.
בלילה חמקנו מתחת להריסות הבית , שהתמוטט על הגדר בהפצצה
האחרונה. זה היה הסיכוי , שדיבר עליו . לא ראו אותנו , ופתאום- היינו בחוץ . רצנו
בחושך בכל כוחותינו . הפחד שמה מישהו יראה ויתפוס אותנו דחק בנו. הילדות הגדולות
ידעו מה לעשות –כפי שאמר – הן ידעו שצריך להתרחק מן העיר , לרוץ לכפרים, כי שם קל
יותר להסתתר. פיגרתי אחריהן . לא יכולתי
לרוץ מהר כמותן. מדי פעם חיכו לי . כועסות שאני מעכבת אותן. מוכרחים להתרחק מהעיר.
מהר . כשהיינו כבר מחוץ לעיר –האטנו.
כשהאיר הבוקר , היינו קרובות לאחד הכפרים.
עברנו דרך שדה שלף. היה שקט מאד ואיש לא נראה בסביבה. לאורכו של השדה עמדו אלומות
, כמו שורה של נשים בחצאיות רחבות וארוכות . "זהו מקום טוב להסתתר ולנוח"
– אמרה אחת הילדות הגדולות.
כל היום ישבנו בתוך האלומות , כל אחת באלומה לעצמה. ישבתי
שם מקופלת כדי לא לתפוס מקום רב, לא להבליט את קיומי. הקש נגע בי מכל עבר, דקר
קצת, עטף אותי בלי להשאיר מקום פנוי סביבי, וזה היה טוב. כי מקום ריק מתמלא בפחד. כמה זמן ישבתי שם כך, בלי
לאכול, בלי לשתות , בלי לדבר? תהיתי : האם גם הילדות הגדולות עוד יושבות באלומות
שלהן ? לא העזתי לצאת ולבדוק , עד שאחת מהן קראה לי . בחוץ היה שוב ערב. היא סיפרה לי שמצאה בכפר איכרה טובה , שהסכימה
להביא לנו משהו לאכול . ישבנו שלושתנו מתחת לעץ וחיכינו לה. האישה הגיעה עם קערת עץ
גדולה , מלאה במרק מהביל. היא נתנה ביד כל אחת מאתנו כף מעץ.
האם הכול רע בזכרונותי
? הו לא. הנה זכרון ילדות נפלא: אנחנו יושבות
תחת עץ גדול, ענפיו משפילים כמעט עד האדמה ויוצרים מעין סככה טבעית, המקיפה
אותנו סביב , מסתירה , מגינה. עדיין יש אור קלוש של ערב קיצי , קצת קריר. שלושתנו
מצטופפות סביב קערת מרק, שהונחה על האדמה. אוכלות . סוף סוף אוכלות . אוכלות מהר.
להספיק יותר. את טעמו ואת ריחו של המרק הזה אני יכולה לחוש אפילו עכשיו בפי, באפי.
את טעמה המתקתק משהו של השעועית הלבנה הגדולה, שצפה בתוך המרק הצהוב . מרק כזה לא
אכלתי אחרי זה אף פעם.
גם בימים הבאים ישבנו רוב הזמן בתוך האלומות , פעם בשדה זה
ופעם באחר. עם הזמן העזנו גם להסתובב בכפר , להתקרב לבתים, לחפש אוכל ומקום מסתור.
הילדות הגדולות היו מתכננות לאן ללכת , ואני עשיתי כל מה שהן אמרו לי. לפעמים
נהגנו לעלות בלילה בסולם לעליות הגג , שהלכו והתמלאו בקש. כמעט בכל בית כפרי שימש
החלל שבין תקרת הבית לבין הגג המשולש שמעליה לאחסון קש.
גרמנים כמעט שלא נראו בכפרים . התחלנו להרגיש יותר בטוחות.
לא ידעתי אז , שדווקא הבטחון הזה מכין לי את האכזבה הבאה. הימים ההם זכורים לי
דווקא כימים טובים – אולי בזכות התקווה החדשה והאמון בשתי הילדות הגדולות ? אני
זוכרת בעיקר את החיפוש המתמיד אחרי אוכל, שלא קל היה להשיגו , ואת ההסתובבות ,
ההליכה הממושכת ממקום למקום, שאני הילדה הקטנה שבין שלושתנו, פיגרתי בה אחרי אחרי
שתי הגדולות והייתי חייבת לשמור היטב את צעדיהן. רק שלא ייעלמו לי פתאום. פעם העזה
אחת מהן לבקש עבודה אצל איכר . בתמורה קיבלה ארוחה חמה. כך נולד אצלן הרעיון למסד
יותר את החיים, לעבוד אצל האיכרים בעבודות מזדמנות ובתמורה לקבל קורת גג ואוכל.
אבל לשם כך היינו צריכות להיפרד. הייתי לנטל עליהן. הרי אותי לא יקבל אף איכר
לעבודה, כי אני קטנה מדי. כך הן אמרו לי , נימקו בנימוקים הגיוניים את הצורך
להיפרד.
כשהגענו לדרך עפר שהתפצלה לשני כיוונים , הראו לי את הדרך המובילה לעיר ,
ואמרו שכדאי לי ללכת לשם ולחפש את מזלי. נפרדנו , נשמעתי להן אפילו בזה . הרי כך
אמר האיש בגטו : תעשי כל מה שהן אומרות לך לעשות. עכשיו הייתי שוב לבד , עזובה
ונבגדת. הפעם לא ניסיתי לרוץ אחריהן כמו אחרי האוקראינית . ידעתי כבר שזה לא יעזור
כשלא רוצים אותי.
שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ
המאוחד, 1998
ראו גם :
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה