דלג לתוכן הראשי

שרה , ילדה בת 6, בורחת ממחנה ההסגר בגטו ליהודים




מקור וקרדיט :

שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

" דרגשים , מסדרים, יריות , כאב הבטן הנורא . עמידה בתור , המון עמידה בתור- למה ? ועוד סיוט , שדווקא הוא נשאר חד וברור : אחד מלובשי המדים הגרמנים תופס בשתי רגליו  של ילד קטן , תינוק , ומטיח את ראשו בעמוד. ראיתי . למה עצמתי את עיני רק אחרי הילד הראשון ? כמה היו אחריו? "

כמה זמן הייתי שם –אינני זוכרת . אני יודעת , שחלק מן הזמן היה חורף , אבל אחר כך , כשבא אלי  ,במחנה ההסגר בגטו ,שוב האיש שהכיר את הורי, כבר היה קיץ. הוא בא עם שתי ילדות , גדולות ממני . לי הן נראו גדולות מאד, ובכל זאת הן היו ילדות. אני לא זוכרת אם ראיתי אותן קודם.

" את תברחי אתן" – אמר, " כבר לא נשארו כאן  ילדים" . אם לא תברחו , הם יהרגו גם אתכן". הוא הסביר לילדות הגדולות את התכנית איך לצאת החוצה, כי אסור להחמיץ את הסיכוי . לי הוא אמר רק להיות תמיד יחד אתן. הן יודעות מה לעשות .

"ואת תעשי כל מה שהן אומרות לך "– התרה בי.

בלילה חמקנו מתחת להריסות הבית , שהתמוטט על הגדר בהפצצה האחרונה. זה היה הסיכוי , שדיבר עליו . לא ראו אותנו , ופתאום- היינו בחוץ . רצנו בחושך בכל כוחותינו . הפחד שמה מישהו יראה ויתפוס אותנו דחק בנו. הילדות הגדולות ידעו מה לעשות –כפי שאמר – הן ידעו שצריך להתרחק מן העיר , לרוץ לכפרים, כי שם קל יותר להסתתר.  פיגרתי אחריהן . לא יכולתי לרוץ מהר כמותן. מדי פעם חיכו לי . כועסות שאני מעכבת אותן. מוכרחים להתרחק מהעיר. מהר . כשהיינו כבר מחוץ לעיר –האטנו. 

כשהאיר הבוקר , היינו קרובות לאחד הכפרים. עברנו דרך שדה שלף. היה שקט מאד ואיש לא נראה בסביבה. לאורכו של השדה עמדו אלומות , כמו שורה של נשים בחצאיות רחבות וארוכות . "זהו מקום טוב להסתתר ולנוח" – אמרה אחת הילדות הגדולות.

כל היום ישבנו בתוך האלומות , כל אחת באלומה לעצמה. ישבתי שם מקופלת כדי לא לתפוס מקום רב, לא להבליט את קיומי. הקש נגע בי מכל עבר, דקר קצת, עטף אותי בלי להשאיר מקום פנוי סביבי, וזה היה טוב. כי  מקום ריק מתמלא בפחד. כמה זמן ישבתי שם כך, בלי לאכול, בלי לשתות , בלי לדבר? תהיתי : האם גם הילדות הגדולות עוד יושבות באלומות שלהן ? לא העזתי לצאת ולבדוק , עד שאחת מהן קראה לי . בחוץ היה שוב ערב.  היא סיפרה לי שמצאה בכפר איכרה טובה , שהסכימה להביא לנו משהו לאכול . ישבנו שלושתנו מתחת לעץ וחיכינו לה. האישה הגיעה  עם קערת עץ  גדולה , מלאה במרק מהביל. היא נתנה ביד כל אחת מאתנו כף מעץ.

האם הכול  רע בזכרונותי ? הו לא. הנה זכרון ילדות נפלא: אנחנו יושבות  תחת עץ גדול, ענפיו משפילים כמעט עד האדמה ויוצרים מעין סככה טבעית, המקיפה אותנו סביב , מסתירה , מגינה. עדיין יש אור קלוש של ערב קיצי , קצת קריר. שלושתנו מצטופפות סביב קערת מרק, שהונחה על האדמה. אוכלות . סוף סוף אוכלות . אוכלות מהר. להספיק יותר. את טעמו ואת ריחו של המרק הזה אני יכולה לחוש אפילו עכשיו בפי, באפי. את טעמה המתקתק משהו של השעועית הלבנה הגדולה, שצפה בתוך המרק הצהוב . מרק כזה לא אכלתי אחרי זה אף פעם.

גם בימים הבאים ישבנו רוב הזמן בתוך האלומות , פעם בשדה זה ופעם באחר. עם הזמן העזנו גם להסתובב בכפר , להתקרב לבתים, לחפש אוכל ומקום מסתור. הילדות הגדולות היו מתכננות לאן ללכת , ואני עשיתי כל מה שהן אמרו לי. לפעמים נהגנו לעלות בלילה בסולם לעליות הגג , שהלכו והתמלאו בקש. כמעט בכל בית כפרי שימש החלל שבין תקרת הבית לבין הגג המשולש שמעליה לאחסון קש.

גרמנים כמעט שלא נראו בכפרים . התחלנו להרגיש יותר בטוחות. לא ידעתי אז , שדווקא הבטחון הזה מכין לי את האכזבה הבאה. הימים ההם זכורים לי דווקא כימים טובים – אולי בזכות התקווה החדשה והאמון בשתי הילדות הגדולות ? אני זוכרת בעיקר את החיפוש המתמיד אחרי אוכל, שלא קל היה להשיגו , ואת ההסתובבות , ההליכה  הממושכת ממקום למקום, שאני  הילדה הקטנה שבין שלושתנו, פיגרתי בה אחרי אחרי שתי הגדולות והייתי חייבת לשמור היטב את צעדיהן. רק שלא ייעלמו לי פתאום. פעם העזה אחת מהן לבקש עבודה אצל איכר . בתמורה קיבלה ארוחה חמה. כך נולד אצלן הרעיון למסד יותר את החיים, לעבוד אצל האיכרים בעבודות מזדמנות ובתמורה לקבל קורת גג ואוכל. אבל לשם כך היינו צריכות להיפרד. הייתי לנטל עליהן. הרי אותי לא יקבל אף איכר לעבודה, כי אני קטנה מדי. כך הן אמרו לי , נימקו בנימוקים הגיוניים את הצורך להיפרד. 

כשהגענו לדרך עפר שהתפצלה לשני כיוונים , הראו לי את הדרך המובילה לעיר , ואמרו שכדאי לי ללכת לשם ולחפש את מזלי. נפרדנו , נשמעתי להן אפילו בזה . הרי כך אמר האיש בגטו : תעשי כל מה שהן אומרות לך לעשות. עכשיו הייתי שוב לבד , עזובה ונבגדת. הפעם לא ניסיתי לרוץ אחריהן כמו אחרי האוקראינית . ידעתי כבר שזה לא יעזור כשלא רוצים אותי.

שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998

ראו גם :

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…