מבוא
זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי
היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה ,
ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה
לאחרים.
את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם
ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו
חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את
פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .
זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח
, עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס
קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.
מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה
"הועברנו למחנה עבודות כפייה חדש ,
המקום – דוטנברון , סמוך לפוזנן . המחנה מוקף גדר תיל בגובה של 3 מטרים. ליד השער
הפתעה: משטרה יהודית , דבר שלא ראינו במחנות עד כה.
אנו מובלים לתוך השער הפנימי . אנשי
ס"ס הקבילו את פנינו כדרכם בצווחות : "אוסטיודן מזוהמים , כאן תמותו!"
אחרי כן כיבדנו במכות נאמנות . המגלבים התנפנפו ונחתו עלינו מימין ומשמאלו-קדימה
לפנים המחנה.
שיכנו אותנו באורוות סוסים, שהיו מבנים
מוארכים של עץ ולהם רצפת בטון. צרורות של קש היו מוטלים על הרצפה בצידי הצריף ,
והם שימשו לנו בתור מקום שינה. בבוקר השכם היו מוצאים אותנו לעבודה , היינו נוטלים
בחפזון את האת , שמים על הכתף וקדימה צעד , מרש! ושוב , ההיסטוריה חוזרת על עצמה.
שוב פסי ברזל , שוב אדנים, קרוניות חול וחצץ , שופכים סוללות , בונים מסילה לרכבת.
בבוקרו של יום אפור התייצבנו למסדר של שגרה
ליציאה לעבודה , מפקד המחנה , קצין נאצי אובלגר-פיהרר הוציאני לפתע מן השורה ואמר
לי לבוא אחריו אל משרדו . הוא חיפש משרת לבית ואני התאמתי לו , ידעתי גרמנית על
בוריה והייתי תמיד עם בגדים נקיים.
מפקד המחנה זה , קצין פרוסי לשעבר ששרת עוד
במלחמת העולם הראשונה , הסביר לי את תפקידי. נדרשתי לקום בחמש בבוקר להכין לו ולנשים המתארחות אצלו ארוחת בוקר , כאשר היה במשרדו
הייתי צריך להכין קפה ולצחצח את נעליו.
העבודה החביבה ביותר על מפקד המחנה הנאצי
האוברלגר-פירהר הרבורן , ועלי כפליים , היתה הנפקת מצרכים בשביל המחנה . לחם היו
הגרמנים מספקים בשבילנו בקיצוב. מנה זעומה של לחם לגולגלת , וכך לגבי שאר מצרכי
המזון. הרבורן כקצין פרוסי היה סופר את המנות בקפידה, ומסרן במו ידיו לידי
"קבוצת המזון" בת חמישה אנשים. כל אחד היה ממלא את שקו במצרכים והיה
נושאו על הגב אל המחנה , שהיה בריחוק 300 מטר מן המשרד.
באחד
הימים מסר מפקד המחנה הרבורן לידי את העיסוק בחלוקת המצרכים, כיוון שהיה
טרוד במשרד בעניינים אחרים. בקורת רוח קיבלתי לידי את התפקיד הזה, שהשתוקקתי אליו
זה מכבר. מאז הייתי סופר ומונה את ככרות הלחם בקול רם , למען ישמע האוברלגר-פיהרר,
כבד השמיעה, ובתוך כך הייתי זורק לתוך השק כמות כפולה של ככרות לחם. המחנה שלנו
היה מקבל מאז כמות מצרכים גדולה מן הכמות שהקציבו לו הגרמנים. וראה זה פלא מפקד
המחנה הרבורן יצא תמיד בשלום עם הנהלת החשבונות שלו.
מיום ליום גדל אמונו של הרבורן בי , ואילו
אני הייתי תופס מראש כל רמז וכל ניד שפתיים שלו, ולא היה לו צורך להוסיף לי הסברים.
מדי פעם בפעם היה מטיל עלי גם עבודה משרדית , כגון העתקת רשימות של אזרחים פולניים
וגרמניים. הייתי יושב אל השולחן במשרדו וכותב כמו אחד הפקידים .
האמון שלו בי גבר והוא רמז לי לסייע לו
באופן חשאי לשלוח חבילות מזון למשפחתו בפרנפורט-אם-מיין. מאז נוסף לי תפקיד : אחת לארבעה או חמישה ימים
הייתי אורז חבילות מזון מן המחסן ושולח לגרמניה לבני ביתו של הקצין הרבורן. הייתי
שש לתפקיד זה , כיוון שבזכותו זכיתי
בהזדמנות לצאת העירה ולגשת למשרד הדואר , ואיש לא הבחין בי שאני יהודי , וכך הייתי
טועם את הטעם הנפלא של אוויר חופשי במנות קצובות אחת לכמה ימים , ובגושפנקא רשמית
של האוברלגר-פיהרר.
הייתי פותח את החבילה ומדלל את המזון אותו
הייתי מעביר לשאר האסירים היהודיים במחנה גוטנברון . הפכתי להיות הגיבור של מחנה
גוטנברון והאסירים היהודים היו נושאים
אותי על כפיים. הצלתי מחנה כפייה שלם מרעב. "
מקור
וקרדיט :
זליג(זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו
עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית
הפועלים, 1974
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה