יצחק אשד , ילד בן 13 במחנה הכפייה שטראסהוף הסמוך לוינה.

"יצחק אשד, יליד דברצן שבהונגריה, הועלה במחצית 1944 עם אמו ועם אחיו הצעיר על הרכבת לאושוויץ. רצה הגורל, והרכבת שינתה את נתיבה, וכך מצאו עצמם בני המשפחה, יחד עם כעשרים אלף יהודים מגורשים מהונגריה, במחנה הכפיה שטראסהוף הסמוך לוינה. בפרק החותם את הספר מספר יוסי אשד, בנו של יצחק, על תוצאות חקירתו בפרשה זו. ככל הנראה היה כאן שילוב של ארועים ונסיבות: הדרישה לידים עובדות, הנסיון למכור יהודים תמורת משאיות (ע"ע ברנד), הצורך ליצור חזות של היענות לבקשות היהודים לצורך מו"מ עתידי (ע"ע קסטנר), ועוד. בימים בהם גורלות היו תלויים על בלימה, "שיחק מזלו" של יצחק, ובמקום לחלוק את גורלם של סבו וסבתו, שהובלו למשרפות באושוויץ, הוא שהה עד השחרור במחנה כפיה, סובל חרפת רעב, ומועסק (ילד בן תשע!) בפינוי גופות קפואות.

את הספר שלפנינו החליטו בני המשפחה להגיש ליצחק ליום הולדתו השמונים, וגייסו את יוסי ריבלין להעלותו על הכתב. את המתנה לא זכה יצחק לקבל – הוא חלה ונפטר מספר חודשים לפני יום ההולדת. בני המשפחה החליטו להמשיך לכתוב, והספר הוא מצבת זכרון לחייו.

הפרק הראשון – חיים – מסופר בגוף ראשון מפיו של יצחק. הוא פותח בילדותו, ממשיך במלחמה – בה איבד את אביו, שגויס לעבודות כפיה במסגרת הצבא ההונגרי ולא שב, ואת סבו וסבתו – משם בחזרה לדברצן, מקום בו לא היו רצויים, עובר במסע הממושך לישראל – חבורה של בני ארבע-עשרה חמש-עשרה מסתובבת לבדה באירופה החרבה – ומסתיים בקורותיו בארץ, כאן למד בנהלל, השתלם בריפוי בעיסוק, ופגש את רחל שהיתה לאשתו. רחל, ילידת דברצן אף היא, הגיעה למחנה שטראסהוף כילדה בת ארבע. אולי הצטלבו דרכיהם במחנה, אך רק בארץ נפגשו, שנים לאחר אותה תקופה חשוכה."

לסקירה המלאה אודות הספר

ראה גם :

סקירתה של שוש מילמן על "אשד חיי"