דלג לתוכן הראשי

גבריאל מוקד כילד בן 10 בגטו ורשה


                              בצילום : גבריאל מוקד ואמו אחרי השחרור במלחמת העולם השנייה, 1946

"הייתי כילד במצבים שלא ייאמנו. ביליתי במרתף במשך חודשיים, בלי אוכל, תחת הפגזה נאצית כבדה בעת המרד הפולני בוורשה. לא היו מים זורמים. בקושי אפשר היה ללכת לשירותים. נותרו לנו רק כמה קופסאות שימורים של סרדינים ומלפפונים. פולנסקי, בסרטו 'הפסנתרן', משקף באופן מהימן מאוד את מציאות חיינו בזמן המרד הפולני.

למה נשאר אביך בגטו כשאתם ברחתם?
"אבי, שהיה רופא, התעקש להישאר שם, כדי להמשיך לתת סיוע רפואי למפקדת המרד של מרדכי אנילביץ'. אני זוכר את השיחה האחרונה עם אבא שלי, בחצר המושלגת של חצר בית החולים בגטו. שאלתי את אבא, 'לדעתך, גם בכוכבים שנוצצים ברקיע בלילה יש נאצים ומלחמה?' והוא חייך, חיבק אותי ונישק אותי בטרם עזבנו אמי ואני את הגטו. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
איך הצלחתם לצאת משם?
"דודי שילם שוחד גדול למשגיחים של המשטרה הגרמנית ויצאנו מוקפים בקבוצת פועלים שיצאו למלאכת יומם, דרך פרוזדור בבניין שצד אחד שלו גבל בגטו. אחרי שנים רבות, כשבאתי לביקור בוורשה, אמרתי לידידי הסופרים הפולנים שזאת היתה דרך ההצלה שלי והלכנו יחד לאותו בניין שנותר קיים על עמדו, למרות שרוב בנייני ורשה נחרבו. אמרו לי: אין מעבר כזה, מרחוב לרחוב, כמו שאתה מספר. אבל אני התעקשתי. ואז יצאה לקראתנו אשה מנקה, עם דלי ומטליות רצפה. שאלתי אותה, תגידי, איך עוברים לרחוב השני? והיא אמרה, כן, יש מעבר כזה, רק שעכשיו יש פה דלת סגורה".
הוא עלה לארץ בגיל 12, בשנת 46', והשתלב במהירות בתוך התרבות והשפה. "עברית למדתי תוך חודשיים", אומר מוקד. "אבל לא רציתי להיות צבר. לא התחברתי להווי ולספרות הטיפשית של הפלמ"ח, הצ'יזבטים, השירים הנלעגים, כל זה. הייתי ישראלי אירופי בעיני עצמי. הגעתי לארץ ישראל עוד לפני אמי ונקלטתי על ידי דודי ודודתי, חיים אליעזר וחנה ברנדס, שהיו יקירי העיר תל אביב, ועכשיו קצת נשכחו".
הם הכניסו אותו לדירתם שבשדרות קרן קיימת (עכשיו בן גוריון), שבה הוא מתגורר עד היום. לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה שלוה, שם למדו הפרופסור שלמה אבינרי, הארכיטקט אריה אלדר והמשוררים דוד אבידן, ישראל פנקס ואריה סיון, ואחרי שירות סדיר בצה"ל כמקלען, סיים מוקד לימודי תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית ובתל אביב ולאחר מכן נסע לאוקספורד שבאנגליה לעשות דוקטורט.
 מקור וקרדיט : עיתון "הארץ " , 27 לאוקטובר , 2019 ( הראיון נערך על ידי בועז כהן)

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…