דלג לתוכן הראשי

מת מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים שכונה "קרנף"




בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שפרצה כשהיה ילד בן תשע, הצטרף יוסף שפירא לחבורת הילדים היהודים שמכרו סיגריות לחיילים גרמנים בכיכר שלושת הצלבים בוורשה. שפירא ניצל את העובדה כי שיערו ועיניו היו בהירים, וקיווה כי המראה החיצוני שלו יגן עליו מפני הגרמנים שארבו ליהודים בכל פינה.

את "עסקיו" ביצע בחלק הכיכר שהיה "גרמני טהור", כדבריו. שכנו שם בית החייל, בית קולנוע שהקרין סרטים גרמניים, רחוב שאיכלס גרמנים והוביל למסעדה גרמנית ושדרות שהובילו למטה הגסטפו.
"בחירת הכיכר היתה מוצלחת מבחינת ביטחוננו האישי, כי איש לא העלה על דעתו שבמקום כזה יעזו נערים יהודים לסחור בסיגריות עם חיילים גרמנים", כתב בספר זכרונותיו, "מעבר לחומות". מכירת הסיגריות סיפקה לו מקור פרנסה וגם כיסוי טוב. "כשאתה מוכר סיגריות אתה כבר לא משוטט. גם כששוטר תופס אותך, אז מקסימום הוא לוקח ממך את הסיגריות", אמר בראיון ל"הארץ" ב-2005.
הוא נולד ב-1930 למשפחה חרדית בת שישה ילדים. ב-1940, כשהוקם גטו ורשה, הוא ואחותו נהגו לצאת מהגטו ולהבריח לחם למשפחתם המורעבת. בהמשך מתו הוריו, אחותו ואחיו מטיפוס ומרעב. אחות נוספת שלו נשלחה באחת האקציות לטרבלינקה.

בסתיו 1943 יוסף ז'מיאן, שהיה מראשי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) הבחין בשפירא ובחבריו בשעת עבודתם. ז'מיאן הופתע למצוא ילדים יהודים שחיים באזור גרמני בתקופה בה ורשה היתה אמורה להיות "נקייה מיהודים". הוא אימץ את שפירא וחברו, סייע להם למצוא מסתור ולקבל מסמכים מזויפים וכך שרדו את השואה.
"גבורה לא הספיקה כדי לשרוד, כי אחרי שעשית מעשה גבורה היית צריך להתמודד עם התוצאות", אמר שפירא ל"הארץ". ל"גבורה" הוא ביקש להוסיף את המילים "תעוזה", "מזל" ו-"אינסטינקטים" כהסבר אפשרי לכך ששרד.
"היו הרבה ילדים כמוני שברחו מהאקציות. היו עשרות קבוצות כאלה, אבל מרביתן לא שרדו. למה? כי מספיק שפולני אחד בסביבה היה אנטישמי והיה מודיע למשטרה וזהו, היו עושים מצוד ותופסים אותם", סיפר ל"הארץ". "אנחנו ניצלנו כי הבנו שאסור להתבלט ואסור לשוטט. אם רואים אותך משוטט בשכונה, אתה חשוד", הוסיף.
שלושה מבין הנערים שהיו חברים בחבורת מוכרי הסיגריות נתפסו על ידי הנאצים לקראת סוף המלחמה, ונרצחו. האחרים שרדו ורובם עלו לארץ. שפירא היה אחד מהם. את סיפורם תיעד ז'מיאן בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שיצא בהוצאת יד ושם ב-1962, וזכה להצלחה רבה. כך נחשפו ישראלים רבים לשפירא, שכונה בספר "קרנף" וכן לעלילותיהם של חבריו "שור", "בעל-שן" ובולוש הקטן.
אחרי המלחמה יצא בדרכו לארץ עם עליית הנוער. הניסיון הראשון נכשל, והוא גורש לקפריסין, אך בדצמבר 1947, אחרי ההצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר, הוא נכנס בשערי הארץ. כאן התאחד עם שתי אחיותיו, דבורה ומנוחה, ששרדו אף הן את השואה. עם אסתר, ניצולת שואה שהכיר בארץ, הקים משפחה. בצבא שירת כמכונאי בחיל הים ובהמשך עבר ב"אל על".
הוא הותיר את אשתו אסתר, שלוש בנות , שמונה נכדים ושלושה נינים.

 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…