מחבר:
נחום בוגנר
“לאחר
פדיון הילדים הראשונים החלו העניינים להתגלגל בקצב מהיר. בקרב האפוטרופוסים
הנוצרים בוורשה ובסביבתה שברשותם היו ילדים יהודים, כנראה פשטה השמועה שאפשר לקבל
בעבורם תמורה נאותה, והם החלו להביא את הילדים לבניין הוועד היהודי המרכזי. שם
קיבל אותם יוסף בודנייב שהיה מקורב לתנועות החלוציות, והוא הפנה אותם למעון המפלגה. לא
יצאו ימים רבים ובדרך זאת נפדו עשרים ושמונה ילדים, וכולם נשלחו לקיבוץ הילדים של
דרור שבביטום.
עם הראשונים שנשלחו לשם נמנו, לבד מאיזיו ופולה מילר, הלינה
פלדנשטיין, סטפצ'יה זנפמן, ומרצל לנדסברגר. סגל ומרגושס ביקרו אצל הילדים בביטום,
שוחחו עמם ומצאו עניין במפעל פדיון הילדים שהחל לקרום עור וגידים. עם זאת הם
הבהירו ליוזמיו שכדי לגייס למענו באמריקה את הכספים הדרושים, יש לפרסם אותו כראוי.
הם גם דרשו במפגיע להוציא את פדיון הילדים מידי תנועת דרור כדי שיהיה למפעל מתואם
של כל הגופים הציוניים שפעלו בפולין.
בין
נציגי התנועות הציוניות החל משא ומתן מייגע במטרה להקים ארגון לפדיון הילדים. על
אף ההתלהבות הראשונית שאחזה בכולם לרעיון פדיון הילדים, נתקל ניסוח המצע של הארגון
החדש בקשיים. הכול הסכימו שאת הפעולה הזאת יש למסור לידי תנועות הנוער שכבר קלטו
בקיבוצי הילדים שלהם מאות ילדים ובני נוער מגיל שתים עשרה ומעלה. אשר לקליטת
הילדים שייפדו מידי הנוצרים, היה ברור שיצטרכו להקים למענם מוסדות ייעודיים
מתאימים, כדי להחזירם ליהדות ולהכינם לקראת העלייה ארצה. אבל בתחרות שהתנהלה בין
התנועות על נפש הילדים, היה קשה להגיע לידי הסכמה על המגמה החינוכית שבה יש לחנך
את הילדים הפדויים, בו בזמן שברקע עמדה גם שאלת קליטתם של ילדי הרפטריאציה שהחלו
להגיע מברית-המועצות. היה מדובר באלפי ילדים ובני נוער שהתחנכו במוסדות חינוך
מעורבים, היו מנותקים מחינוך יהודי, ולכן היו כחומר ביד היוצר, וכשהגיעו לפולין היו
לעתודה העיקרית של תנועות הנוער המשתקמות.
לאור
תחזית זאת, החליטו נציגי תנועות הנוער הציוניות להרחיב את בסיס הארגון החדש שיועד
תחילה לילדים שנפדו מידי הנוצרים, ולקלוט בתוכו גם את יתומי הרפטריאציה שלא היה מי
שיטפל בהם, גם אם לא התייתמו לגמרי, ואחד ההורים שרד. לאחר כמה וכמה דיונים הגיעו
נציגי התנועות - דרור, השומר הצעיר, נוער בורוכוב, גורדוניה, האיחוד (תנועתם של
הציונים הכלליים), הנוער הציוני, עקיבא וּויצ"ו - לידי הסכם, והוחלט להקים
ארגון משותף שייקרא "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים", ובראשו
יעמוד ועד מנהל.
כאן
המקום לחזור ולהדגיש שאת רוב הילדים שניצלו אצל הנוצרים, מסרו לידיהם הוריהם שקצרה
ידם מלגונן עליהם. כפי שתואר, רבים מילדים אלה נקשרו רגשית למציליהם שסיכנו למענם
את חייהם, אהבו אותם וטיפלו בהם במסירות. על כן השימוש במונחים גאולה או הצלה
כשמדובר בפדיונם מידיהם, פוגע בהם. בייחוד פוגע המונח הצלה שרווח בעיקר בקרב אנשי
ארץ ישראל, שהיו רחוקים מהמאורעות, לא ירדו לעומק מורכבותם, ולא תמיד הבינו את מה
שחוו הניצולים ומציליהם גם יחד. אבל השימוש במונחים אלה שיקף את הרגשתם של האנשים
שפעלו אז במטרה להשיב ילדים אלה אל כור מחצבתם. הרגשה זאת נבעה במידה רבה מהקשיים
שבהם נתקלו כשביקשו להוציא את הילדים הללו מידי מציליהם, אם מסיבות רגשיות ודתיות,
ואם מסיבות כספיות. מעיני האנשים שבשעתם הקימו את הקואורדינציה ופעלו מטעמה, לא
נעלמה הרגישות שבשימוש במונחים אלה, והם השתמשו בהם בעיקר לצורכי פנים. כלפי חוץ
העדיפו להשתמש במונחים ניטרליים. על כן השם הרשמי שנקבע לארגון החדש היה
"קואורדינציה לענייני ילדים ונוער בפולין" (בגרסה הפולנית: Koordynacia dla spraw .(dzieci i młodzieży w Polsce
הוועד
שמונה לנהל את הקואורדינציה, התמקם בעיר לודז' שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה
למרכז היהודי העיקרי בפולין. עם חברי הוועד נמנו נציגי התנועות שהשתתפו בהקמת
הארגון, מהם שעבדו בשכר בתפקידים מוגדרים ובמשרה מלאה, ומהם שהיו נציגי ציבור
שהשתתפו בישיבות שבהן דנו בעניינים עקרוניים. אף-על-פי שחברי ועד הקואורדינציה
פעלו בלא סמכויות ונהלים שהוגדרו בכתב, בפועל היתה ביניהם חלוקת עבודה ואחריות
מוגדרת.
האיש
המרכזי בוועד המנהל היה לייבל קוריסקי, נציג השומר הצעיר, שהיה ממונה על הארגון
ועל הכספים. קוריסקי ניהל את פעולות הקואורדינציה ברוב תקופת קיומה, ממרס 1946 עד
אפריל 1948.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה