דלג לתוכן הראשי

הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942



הבנאליות של החמלה: על הצלת ילדים יהודים בכפר הצ'רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז ב–1942
יאיר אורון. הוצאת רסלינג, 2016
סקירת ספר ע"י אברהם בורג
ספרו של יאיר אורון עוסק בסיפור לא ידוע ונוגע ללב על הכפר הצ׳רקסי־מוסלמי בסלניי שבקווקז, שהתגייס להציל ילדים יהודים יתומים ב-1942 
״לנינגרד היתה אחת הערים שזכו לתואר 'עיר גבורה'. כשגברה הסכנה שהצבא הגרמני יכבוש את לנינגרד, היה ברור שהילדים היהודים יועמדו בפני סכנה גדולה במיוחד ולכן הוחלט לפנותם... ב–10 באפריל 1942 יצאה שיירה של ילדים מכמה בתי יתומים מהעיר. הם הועלו לרכבות משא ונדדו (ארבעה חודשים) בדרכים אל עבר הרי הקווקז, מאחר שלא שיערו שהגרמנים יכבשו את האזור. בימים האחרונים של יולי 1942 או בתחילת אוגוסט 1942 הפציצו הגרמנים את הרכבת וילדים רבים נהרגו".
פתאום, בבוקר אחד ב–16 באוגוסט 1942, קרה משהו יוצא דופן בשדות הכפר השלו והתמים. "בכפר נותרו רק זקנים, נשים וילדים, הגברים גויסו לצבא האדום... השיירה עברה בכפרים אחדים, אך תושביהם סירבו לקבל את הילדים בשל הרעב הכבד וגם מהפחד מפני הנאצים. תושבי בסלניי ראו בדרך העוברת במבואות הכפר ארבע עגלות רתומות לסוסים, ובהן ילדים תשושים, חולים, הנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם (3–14), חלקם למעשה גוססים ומקצתם אפילו מתים. ילדי הכפר בסלניי היו הראשונים שפגשו בהם וראו שהם תשושים וחולים. הם ניסו לדבר איתם אבל הילדים מלנינגרד לא השיבו. אחר כך באו האמהות מהשדות ולקחו 32 ילדים. כל אחת לקחה ילד אחד. זהו סיפור הצלה שבמרכזו נשים. בבוקר היום שלמחרת, או לפי גרסה אחרת לאחר יומיים, נכנסו חיילים גרמנים לכפר. הם חשדו שיש ילדים יהודים בכפר, חיפשו ואיימו לירות בתושבים ולשרוף את הכפר על יושביו אם יימצא ולו ילד יהודי אחד. במשך 152 הימים שבהם שהו החיילים הגרמנים בכפר אף אחד לא הוסגר".

זאת תמצית הסיפור שנגלתה לאורון באקראי, אגב שיחה בירושלים עם מאבטח צ'רקסי ישראלי מכפר כמא שבגליל. "גם לנו היה ג׳נוסייד", השיח הצעיר לפי תומו ומסע חייו של אורון הוסט אל הקווקז.

הספר, מעט המכיל את המרובה, כתוב במתכונת שמשלבת מחקר היסטורי קפדני, השואף להגיע אל מרב העובדות והנתונים של התקופה, האישים והמקומות, בלי לוותר על מחויבות לערכים אנושיים אוניברסליים. בסופו של הספר דיון פילוסופי־היסטורי: "מדוע אנשי כפר אחד מצילים ואנשי כפר אחר רוצחים?" או מה הקו המפריד בין רוצח לחסיד, בין מציל אנושי לפושע נגד האנושות? הספר כולל רקע על ההיסטוריה הצ'רקסית, על מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, היסמכות על מחקרי ג'נוסייד עדכניים וראיונות אישיים מרתקים, שנעשו בישראל ובקווקז, עם שארית הפליטה של הניצולים והמצילים.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…