דלג לתוכן הראשי

שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק


הוא לא חשב ולו לרגע להציל את עצמו ולהשאיר את הילדים במחנה שניהל מאחור. הוא מילט אותם משטח האש ובמשך חמש שנים דאג לכל מחסורם ולחינוכם. שמואל מרקוביץ פבנזר – האיש שהציל את ילדי ביאליסטוק

 

 

כשפלשו הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 15-7 מפולין, ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם מציפורני הנאצים. 

שמואל פבזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.

 
הבריחה להרי אוראל

ילדי ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו צפויים להגיע הוריהם ובני משפחותיהם. אולם התכניות השתנו, בני המשפחות כמובן לא הגיעו, ורוב הילדים כבר לא יפגשו עוד את הוריהם ובני משפחותיהם (למעט ארבעה שבני משפחה שלה ניצלו).

ב-21 ביוני 1941, בעת שערך עם הילדים חזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל פבזנר הוראה לפנות ברכבת את כל הילדים מן המחנה, בשל מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על שטחי ברית המועצות. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחידי היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. אולם פבזנר לא ויתר, והצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה ואת עצמו הוא מינה למפקדה.

תחילה נסעה הרכבת לכיוון ביאליסטוק, כדי להחזיר את הילדים להוריהם. כשהגיעה הרכבת לעיר גרונדו התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים. רק אחרי שאיים על נהג הרכבת באקדח, הצליח פבזנר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.

כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.

בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת.

ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל.

בתחנת הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים לפי המגבלות שהטילו הסובייטים).

קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים אנטישמיים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם. 

 

פבזנר הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם וטובתם. לדי היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר המלחמה. טוביאש דרבן את הילדים לחזור לפולין ולחפש קרובים, אך רק ארבעה מילדי דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה בפולין. טוביאש הכשיר את הילדים לעלייה – דבר שלא היה מתאפשר בברית המועצות.


  הילדים עולים לישראל

ב-2 ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את טוביאש ו-59 הילדים לגבול הפולני, כדי להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.

פבזנר זכה במדליה מטעם ממשלת פולין על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).

פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא התחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר ז"ל, ונולדו להם שני בנים.

פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים שהציל. הוא נפטר במוסקבה בשנת 1991.

פעילותו ההרואית של שמואל מרקוביץ פבזנר התאפיינה בדביקות ומסירות יוצאת דופן לביטחונם, חינוכם וטובתם של הילדים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובזכותו הילדים שרדו. הוא פעל בתעוזה ובגבורה כדי להצילם משדה קרב והוביל אותם לחוף מבטחים.



 

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…