הוא לא חשב ולו לרגע
להציל את עצמו ולהשאיר את הילדים במחנה שניהל מאחור. הוא מילט אותם משטח האש ובמשך
חמש שנים דאג לכל מחסורם ולחינוכם. שמואל מרקוביץ פבנזר – האיש שהציל את ילדי
ביאליסטוק
כשפלשו
הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 15-7 מפולין,
ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית
לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה
הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה
ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם
מציפורני הנאצים. שמואל פבזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.
הבריחה
להרי אוראל
ילדי
ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל
גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו
צפויים להגיע הוריהם ובני משפחותיהם. אולם התכניות השתנו, בני המשפחות כמובן לא
הגיעו, ורוב הילדים כבר לא יפגשו עוד את הוריהם ובני משפחותיהם (למעט ארבעה שבני
משפחה שלה ניצלו).
ב-21 ביוני 1941, בעת שערך עם הילדים חזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל פבזנר הוראה לפנות ברכבת את כל הילדים מן המחנה, בשל מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על שטחי ברית המועצות. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחידי היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. אולם פבזנר לא ויתר, והצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה ואת עצמו הוא מינה למפקדה.
תחילה נסעה הרכבת לכיוון ביאליסטוק, כדי להחזיר את הילדים להוריהם. כשהגיעה הרכבת לעיר גרונדו התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים. רק אחרי שאיים על נהג הרכבת באקדח, הצליח פבזנר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.
כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.
בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת.
ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל.
בתחנת
הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין
הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים
במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים
לפי המגבלות שהטילו הסובייטים).
קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים אנטישמיים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם.
פבזנר
הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד
חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי
על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב
ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם
וטובתם. לדי היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר
המלחמה. טוביאש דרבן את הילדים לחזור לפולין ולחפש קרובים, אך רק ארבעה מילדי
דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה בפולין. טוביאש הכשיר את הילדים לעלייה – דבר שלא היה
מתאפשר בברית המועצות.
הילדים עולים לישראל
ב-2
ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה
הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את טוביאש ו-59 הילדים לגבול הפולני, כדי
להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.
פבזנר זכה במדליה מטעם ממשלת פולין על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).
פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא התחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר ז"ל, ונולדו להם שני בנים.
פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים
שהציל. הוא נפטר במוסקבה בשנת 1991.
פעילותו ההרואית של שמואל מרקוביץ פבזנר התאפיינה בדביקות ומסירות יוצאת דופן לביטחונם, חינוכם וטובתם של הילדים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובזכותו הילדים שרדו. הוא פעל בתעוזה ובגבורה כדי להצילם משדה קרב והוביל אותם לחוף מבטחים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה