מאת: שרה שנר-נשמית
מקור וקרדיט : עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .
1.
בעיר דובנו , אוקראינה
בימי 22-23 ביולי 1943 הגיעו לעיר דובנו , מחוז
רובנה , שתי רכבות שלאחת היו 17 קרונות ולשנייה 9 . בקרונות היו ילדים בגילאי 4-12
. הרכבות באו ממחוזות דנייפרופטרובסק וקירבוגרד.
הגרמנים מכרו את הילדים לתושבי דובנו , אשר ברצון
קנו אותם. כך קנתה התושבת גניה מסיוק ילד בן שש ב3 מרקים וילדה בת ארבע ב-3 מרקים. התושבים קנו את כל הילדים .
( את הידיעות האלו מסר הסיור הפרטיזני , מתוך
ספר זכרונותיו של המפקד הפרטיזני וסיל בגמה)
2.
בעיר קובנה , ליטא
3 בספטמבר , יום ו' , 1943
גשם. השמים קודרים , כפי
שקודר גם מצב הרוח. איום ונורא. מאורעות זוועה מתרחשים . אתמול נודע לי , כי
הגרמנים מוציאים אתם ממקומות נסיגתם גם ילדים בגילאי 2-10. משלוחי ילדים אלה מגיעים לליטא וכאן חלקם
נרצח וחלקם נמכר ב 3 מרקים לילד . נורא, שערך סומר בשמעך על המציאות האכזרית הזאת.
הנה הדרדרות של תרבות אירופה המערבית.
( מתוך יומנה של תמרה לזרסון –רוסטובסקי , הוצאת
לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד , 1976 , עמוד 87 )
3.
ביער לבוב , אוקראינה המערבית
פולין , שנת 1946
התנועה החלוצית בפולין טיפלה אז במאות ילדים ניצולי שואה
, שליקטה בכפרים .
מאות ילדים נאספו מבתי נוצרים בערים ובעיירות .
הוצאו ממנזרים ומבתי יתומים פולניים. פעילי התנועה שוטטו ברחבי המדינה חיפשו אחרי
ילדים אלה . גם הורים שניצלו ממחנות ריכוז חיפשו את ילדיהם, אותם מסרו לידי נוצרים
כדי להצילם.
ארגונים יהודים , שפעלו למען יתומים יהודים ,
נהגו לשלם לפולנים שהביאו ילד יהודי או הודיעו על מקום הימצאו . היה זה , כמובן ,
רק פיצוי קטן לאיש אשר סיכן את חייו וחיי משפחתו בהצלת נפש יהודית.
אולם ברחבי פולין פשט השמועה, כי יהודים סכומי
כסף גדולים בדולרים והם גומלים בחבילות מזון ובגדים בעד כל ילד יהודי, שמביאים
לוועד יהודי בפולים .
והנה החלו להגיע למשרדי הוועד היהודי בווארשה ,
פולנים שמסרו מידע על הימצאותו של ילד יהודי בעירם או בכפרם והיו גם מקרים לא
מעטים , שהביאו את הילד איתם. במשרד בווראשה היו לנו , לפעילי ארגון " הקואורדינציה
הציונית לגאולת ילדים", ידיד , יוסף
בודניוב , שהיה מוסר לנו מידע על פולנים כאלה.
פעם הפגיש אותי עם אישה שהביאה איתה למשרד שני
ילדים שנראו בגילאי 5 ו7 . הייתה זו אישה נמוכת קומה וצנומה , לבושה בגדים מרופטים
, בעלת פנים חרושים בקמטים עמוקים . ניכר היה בפניה , כי חייה היו קשים . הילד
הקטן שהיה איתה החזיק בשולי שמלתה, והגדול יותר הסתכל בנו בעיניו הגדולות החומות
והנפחדות , שני הילדים היו חיוורים והם הסתכלו בנו בסקרנות ובמבט נפחד גם יחד.
האישה סיפרה לנו את סיפורה:
"שמי פרניה , אני פולניה , אבל באתי מלבוב , הרי לבוב הייתה פולין, כאשר החלה הרפאטריאציה ( החזרתם של הפולנים
למולדתם ) נאמר לנו , כי לבוב היא רק של האוקראינים- נרשמתי אני . לקחתי את שני
בני ובאתי הנה.
הסתכלתי בשני הילדים שעמדו לחוצים אליה. גוון
פניהם היה בהיר, אבל שיער ראשם היה מקורזל וכהה. גם מבט עיניהם המפוחד העיד , כי
משהו קשה עבר עליהם . שאלתי " "פאני פרניה , האם הילדים אלה הם בניך ?
"
"עכשיו הם בני" , ענתה בהיסוס . ניכר
היה , כי חששה לספר את האמת.
אחרי
דקות אחדות הוסיפה: "אספר לך את כל
הסיפור. אני אישה פשוטה, אינני יודעת קרוא וכתוב. לפני המלחמה התגוררתי ועבדתי
בבתי יהודים. בישלתי , כיבסתי וטיפלתי בתינוקות, אך כאשר נלקחו היהודים נשארתי גם
אני ללא בית וללא פרנסה. התחלתי כובסת בבתי האוקראינים . מה אומר לך ומה אדבר !
היה קשה , קשה מאד . הייתי סוחבת במשך היום עשרות דליי מים מן הבאר לבתים בהם
כיבסתי .
והנה פעם , בעוברי בשוק והאסל עם דליי המים על
כתפי , נעצרה לפתע ממש קרוב אלי , משאית ממנה קפצו שני חיילים גרמנים. הסתכלתי
במשאית – היא הייתה מלאה ילדים בני גילים שונים , היו גם פעוטות , הילדים לא בכו ,
רק שכבו כמאובנים. תיארתי לעצמי כמה מכות ספגו עד כי פחדו אפילו לבכות .
הגרמנים החלו מייד להכריז ברמקול " "מי
רוצה לקנות ילד? בזיל הזול, רק 10 מרקים לראש!"
עד מהרה החלו להופיע מחצרות והרחובות הסמוכים
אנשים, קודם ברחו מהכיכר בראותם את
החיילים הגרמנים. נשים וגברים ניגשו למשאית , הסתכלו ברחמים על הילדים המסכנים
והושיטו לגרמנים הזה אחר זה שטרות כסף, הורידו מהמשאית ילד והסתלקו. הגרמנים
צועקים ומזרזים את הסקרנים מסביב לרכב: "מהרו אין לנו פנאי . ילד שלא יימכר
יקבל פיף-פיף !" , הכול הבינו .
אחרי כמחצית השעה התרוקנה המשאית ונשארו בה רק
שני הילדים האלה .
"את
רואה" , פנתה אלי , "להם שיער שחור ומקורזל קצת, למרות פניהם הלבנות,
הכל הבינו כי אלה הם ילדים יהודים באופן ברור מאד , ואיש לא רצה בהם."
הגרמנים לא המתינו יותר . אחד מהם תפס את הקטן
בעור עורפו , כפי שתופסים בארנב שעומדים לשחוט, בידו השנייה החזיק באקדח והחל צועד
לעבר הסימטה הקרובה.
נרעדתי כולי , רצתי אליו וקראתי רגע רגע , אני רוצה את שני
הילדים , מייד אביא לך כסף . רצתי לחדרי והבאתי את 10 המרקים שהיו לי. יותר לא
הצלחתי לחסוך. הושטתי לו וכולי חרדה : מה לעשות , איך להציל את הילד השני, אך לאושרי החייל הגרמני הצטחק , זרק אלי את הילד
הקטן שהחזיק ופלט בהצביעו על המשאית : " קחי גם את חתיכת הזבל השני" .
הבאתי את הילדים לקיטון שלי . רחצתי אותם . הם היו מאד תשושים ונפחדים. כל הזמן
שתקו. כשהגשתי להם את קערית המרק , רק הסתכלו בי ופחדו לאכול . אמרתי להם : אתם
צריכים לקרוא לי אמא . זה חשוב מאד כדי שלא יקחו אתכם ממני. אני רווקה ובודדה ואין
לי משפחה משלי. והנה , פתאום אני אמא לשני בנים. אלה ילדים טובים מאד. חיינו
במצוקה קשה, אבל לא התלוננתי. עכשיו יש לי משפחה , יש בשביל מי לעמול ולחיות.
"הבאתי אותם אליכם , אלה ילדים יהודים , אבל
לאן שתקחו אותם אלך איתם גם אני . אלה הם בני . "
העברנו את " אמא פרניה" כפי שקראנו לה
מאז , עם שני הילדים לקיבוץ הילדים של תנועת "דרור" בעיר ביאלאווה
שבשלזיה . יחד עם אלו כולם עלו ארצה עם
יתר ילדי הקואורדנציה" .
( נרשם מפי "אמא פרניה" בידי שרה שנר-נשמית
בקיץ 1946 בפולין בקיבוץ הילדים בביאלאווה , 1946) .
מקור וקרדיט : עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ
המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה