דלג לתוכן הראשי

צעדת המוות של הילדים אברהם כרמי ואלכס וולקובסקי (אלכסנדר תמיר) באפריל 1945 .



" אני הולך אל צריף המרפאה של מחנה דאוטמרגן לאכול את הלחם שלקחתי לי , אך לפתע מגיעים שני אנשי אס-אס ומורים לנו להתסדר בחמישיות ולהתחיל לצעוד.
אף אחד לא אמר דבר , ואף אחד לא שאל . איני יודע מה חשבו האחרים בלבם, איני חושב שחשבו. הן כמוני ודאי אף הם חשבו רק על דבר אחד – על הלחם הרב שקיבלנו במפתיע. וכך התחלנו לצעוד. צעדתי בחמישייה . ילד צעיר מצדי האחד , אסיר מבוגר מצידי האחר.
בבוקר עוד שכבתי על המיטה בצריף במחנה דאוטמרגן, ושעות מועטות אחר כך הלכתי בדרכים. קולות ההפצצות וירי התותחים נחלשו . אך אני לא יראתי מההפצצות , רק יראתי את הגרמנים. יראתי כי ידעתי שלמחנה דאוטמרגן שוב לא נחזור ולא ידעתי להיכן נגיע. יראתי כי ידעתי שכל שינוי בחיי היוםיום אינו צופן טובות.
 הלכנו , אנחנו צועדים ברגלינו , והגרמנים מדוושים על אופניהם לאטם ובמאמץ רב לצדנו.

 היינו כנראה קבוצה מוזרה למראה . גם בימי מלחמה כגון זו, שרגילים בה למיני מראות . כולנו היינו חלשים , צעדינו מהססים וכושלים. המדים הנקיים והתיקים שנשאנו על גבנו , לא הצליחו להסתיר את אומללות מראנו. ראיתי אותה במבטי נשים שיצאו מבתיהן כשצעדנו ברחובות עיר לא גדולה . הן עמדו והביטו בנו, על פניהן לא היה פחד ולא היתה שנאה. אף לא תיעוב. על הפנים החתומות ההן ראיתי כמה מתמיה היה מראנו.
הנער הצעיר שלצדי היה ילד כמעט . צעדיו כשלו, ואני הרמתי יד לחבוק את גבו ולתמוך בו. הכרתי אותו . כמוני היה מגיע לפעמים אל צריף המוזלמנים, עד שפסק מלבוא ואני ידעתי שכנראה אותו קרוב שהיה לו שם אינו בין החיים עוד. כמוני נכנס גם הוא לפעמים לצריפו של הסנדלר , לפעמים היינו צועדים לשם יחד.
 "מה שמך? " שאלתי אותו אגב הליכה , יודע היטב שהדיבור מחליש , אך הדיבור מחזיק בתוכנו את שארית החיים.
"אלכס, " ענה.
איש אס-אס קרב אלינו . הוא לא אמר דבר, רק הושיט לכל שני אסירים מסורית ופחית קטנה עם מברשת, והורה לנו ללכת בצדי הכביש , לנסר את העצים הדלילים ולהפילם ולמרוח על הכביש את הגריז שהיה לנו בפחית.
החמישיות הסדורות התפרקו , והאסירים התפזרו בשולי הדרך . אני ניסרתי ואלכס מרח, אני הייתי בן שש-עשרה וחצי , הוא היה בן שלוש-עשרה בלבד.
כשהעריב היום הורידו אותנו הגרמנים מהכביש והובילו אותנו אל עבר שדה שבקצהו מתבן גדול. הם הורו לנו להיכנס אל המתבן.
כל אותן שמועות שחלפו מעלי בשנות המלחמה , השמועות ששמעתי נלחשות בבית הקברות בוורשה ונלחשות בגטו ונלחשות במחנות , אותן שמועות שנותרו מחוצה לי כי טרוד הייתי בדברים אחרים, אותן שמועות היו כעת , כשברי לי שהמלחמה עומדת להסתיים , לממשות , אך אני רציתי לחיות.
לא שרפו אותנו בלילה ההוא . ואני ראיתי איך אסירים רבים אינם ממתינים עוד למוות שיגיע. כשהניחו לנו אנשי האס-אס לצאת מהמתבן החוצה כדי לעשות את צרכינו, ראיתי שאסירים רבים יצאו, אך מעטים חזרו. גם בשלושת הימים שצעדנו על הכביש, לא מסודרים עוד בחמישיות אלא איש לנפשו, עסוקים בניסור העצים ובמריחת הגריז, ראיתי אסירים שהעמיקו לרדת אל שולי הדרכים ורצו הרחק מהקבוצה. זכרתי את דבריו של הדוד שהפציר בי עוד כשהיינו בבודז'ין לנסות ולברוח, אך מחשבותי היו איטיות, ורגלי כבדות. רק כשהוציאו אותנו בבוקר מהמתבן , והורו לנו לרדת מהדרך אל תוככי אחד היערות , לבשו המחשבות תכיפות.
אפלולית עמדה בין העצים , ותנועת האופניים של הגרמנים היתה איטית. אחזתי בידו של אלכס , ורצתי. סביבנו קול הלמות רגליים רצות , וקול קריאות . לא רצנו הרבה, רק מטרים ספורים, וכשראינו שעל אחד העצים חקוקים שלבים לטיפוס , דחפתי את אלכס , ושנינו טיפסנו מעלה והתיישבנו על פלטת קרשים שבנו ציידים על העץ.
מתחתינו דממה , לאן נעלמו כולם ?
ישבנו צמודים זה אל זה, רועדים. ראית פעם איך צדים הציידים את צידם ביערות? את כלביהם הם משחררים, והם עצמם עולים על העצים, שוכבים על המשטחים האלו , רובים דרוכים בידיהם, והם עוקבים אחרי הנעשה. הכלבים מבריחים לעומתם ארנבות, והם מלמעלה צולפים בהן . לא הרגשנו כמו ציידים למעלה על העץ. הרגשנו כמו ארנבות. פרוותן סמורה, והן תרות בעיניהן אחר הכלבים הרודפים, ולא שומעות את נביחותיהם ולא רואות דבר.
"אני רעב" , אמר אלכס, ידיו מונחות על צורת כיכר הלחם שבלטה מתוך התרמיל.
פתחתי את התרמיל שלי , ותלשתי חתיכה קטנה מאחת משלוש הכיכרות שהיו לי. היססתי לרגע, ותלשתי חתיכונת קטנטנה נוספת. סגרתי את התיק בקפידה .
אלכס הוציא מהתיק שלו כיכר לחם שלמה והחל נוגס בה.
"אלכס," הזדעקתי לעומתו , "אל תאכל הכול !"
" למה לא ", מלמל אלכס כשפיו מלא בלחם.
"תאכל מעט, " משכתי ממנו את הכיכר ותלשתי לו חתיכה .
"אני רוצה לאכול " הושיט אלכס את ידו אל הכיכר שהרחקתי ממנו וניסה לחטוף אותה ממני.
"תאכל מעט," גערתי בו " אנחנו צריכים לשמור לנו את הלחם, אנחנו לא יודעים מתי נמצא עוד משהו לאכול" .
ישבנו על העץ עד שירד הלילה והתחיל להיות קר. במרחק ראינו גגות בתים לבנים, כאילו שלג מכסה אותם. "אין שלג באפריל" , אמר אלכס.
"בוא נלך לשם," אמרתי אני , ושנינו ירדנו מהעץ והתקדמנו לאט , כופפים עצמנו מחשש לבאות.
 הלילה היה מלא קולות. יריות נשמעו ממרחקים , ציפורי לילה קראו זו לזו בקריאות רמות, אדמת היער חרקה תחת כפות רגלינו ותחת כפות רגליהם של בעלי חיים שונים שלא ראינו אותם , רק בשמענו את רחש השיחים כשעברו בתוכם. מכיוון הגגות הלבנים עלו קולות דיבור של אנשים, להבות אדומות העלו עשן אל השמים , רחשי גצי אש מפצפצים.
 צעדנו שנינו , צמודים זה לזה , מצרפים את קולותינו ומדברים כדי לסלק את הפחד.
לא היה שלג על גגות הבתים , אלא סדינים לבנים, ומדורה הודלקה סמוך , וסביבה ישבו כמה אנשים ושרו שירים.
דמות קמה מהמדורה וקרבה אלינו. עמדנו ללא תזוזה. אור המדורה זרח מלפנינו ולא יכולנו לראות את תווי פניה של הדמות. "ששש, אל תדברו יידיש,"  עלה קולה הנמוך מתוך החשיכה, "תגידו שאתם פולנים, אנחנו כולנו שבויים צרפתיים" .
 הנהנו , והמשכנו להתקרב אל המדורה, צועקים בצרפתית " "פולונז! פולונז! אנחנו פולנים!" .
הצרפתים הריעו לעברנו , ופינו לנו מקום לשבת ביניהם. אני התיישבתי , אלכס נותר עומד. הוא קרב אל אחד הבחורים שישב ואקורדיון על רגליו. בתנועות ידיים ביקש ממנו לנגן. הבחור שחרר את כתפיות האקורדיון מכתפיו , וסימן לאלכס לשבת לידו.
האקורדיון היה גדול , ואלכס כמעט שלא נראה תחתיו, אך הצלילים שהפיק נשמעו היטב. ידיו נעו במיומנות על הקלידים, תחילה לאט , ואחר כך במהירות גוברת, עולים עם להט המדורה , מהדהדים בחשיכה העמוקה. אלכס ניגן , הצרפתים שוחחו ביניהם, ואני שתקתי . צלילי האקורדיון היו נפלאים.
המדורה דעכה , והצרפתים פנו אל בתי האיכרים שאצלם עבדו לשנת לילה. פנינו גם אלכס ואני אל אחד הבתים. איכרה גרמנייה זקנה פתחה את דלת הבית כדי סדק צר, והורתה לנו להיכנס אל המתבן שליד ביתה.
רעשי הלילה נמוגו עם בוקר שעלה . ירי התותחים נדם, קולות השירה הצרודים לא נשמעו, חיות הלילה נמו את שנתן . הכפר היה דומם , כאילו אין בו נפש חיה. הסתובבנו מעט בשבילי העפר, ולבסוף חזרנו אל בית האיכרה.
מקור וקרדיט :  אפרת חבה, חלקי בארץ החיים : סיפורו של אברהם כרמי, מכון שם עולם , ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2013.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…