דלג לתוכן הראשי

צילה מוגילבסקי, ילדה בת , 8 בורחת עם משפחתה מהנאצים בקור המקפיא


  

ילידת 1934 , רוסיה ( ברית המועצות )
"אני זוכרת שאבא חזר הביתה מאוד מהר, כמעט בריצה. על יד הבית שלנו היה עמוד עם מכשיר רדיו. הודיעו על תחילת המלחמה. אני זוכרת אם לקחנו איתנו משהו או לא לפני הבריחה. הדבר היחיד שאני זוכרת שביקשנו מהשכנה שלנו שתשמור על הבית. נסענו בשתי עגלות. באחת מהעגלות: אני, אבא, אמא ושני אחים שלי ;בעגלה השנייה – סבתא, סבא .
 כשנסענו אני זוכרת עצרנו בדרך כי נאמר לנו שיש בהמשך הדרך קבוצה של חיילים נאצים. חשבנו באיזה דרך לנסוע: היו לנו שלוש אפשרויות. ואז פתאום מבוגרים צעקו לכולם שנשכב. המטוס היה כל כך נמוך שכמעט נגע בסוסים, הם פחדו מאוד. אני ראיתי בדיוק מעליי פנים של הטייס הנאצי היה במטוס. אני עדיין שואלת את עצמי למה הוא לא הרג אותנו. המשכנו את הדרך ולא פגשנו שוב את הנאצים – בחרנו אז בדרך הנכונה. בלילה הגענו למעבורת נהר. אך היא כבר לא הייתה עובדת והיינו צריכים לחכות עד הבוקר.
בבוקר כשקמתי הרגשתי שקפאתי מהקור, גם הנעליים שלי היו קפואים. לא יכולתי לנעול אותם. אני זוכרת, אני ישבתי על קצה של העגלה וסבתא ניסתה לנעול את הנעל על הרגל שלי .
כשהעבירו אותנו לצד השני של הנהר, היו שם חיילים רוסיים, הם היו לוקחים את כל הילדים ומחממים אותם על יד המדורות. גם אותי לקחו חיילים ושפשפו את הידיים ורגליים שלי על יד המדורה.
הגענו לכפר שהיה לא רחוק וחיפשנו מקום שאפשר שם ללון בלילה, כי היה מאוד קר. סבא ויפים דפקו באחד הדלתות, משם יצאה אישה וענתה להם, שהיא לא מבינה מה נאצים עשו לנו וסגרה את הדלת. מפקד וחיילים הרוסיים עברו אז וראו את מה שקרה. הם הזמינו אותנו לבית שבו הם היו ישנים הלילה. סבא ויפים לא נכנסו לבית, הם נשארו לשמור על הסוסים שלנו בחוץ. המפקד של החיילים ביקש שהם גם יכנסו לבית ושם את החיילים שלו לשמור על הסוסים שלנו.
אבא שלי ויפים התגייסו לצבא. אני הלכתי לכיתה א'. אמא שלי ודודה היו עובדות עם בהמות. אני הייתי שומרת על חזירים קטנים."
ד"ר צילה מוגילבסקי, כיום רופאה מומחית לאנדוקרינולוגיה עלתה ארצה מרוסיה בשנת 1999.


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

הנער ניצול השואה ששרד בהיותו בן 15 את מחנה מאוטהאוזן וזכה במדליית הכבוד במלחמת קוריאה

הוא שרד מחנה ריכוז  נאצי  (מאוטהאוזן, אוסטריה ) בתקופת השואה  ואחר כך  נלחם בגבורה  בצבא האמריקאי במלחמת קוריאה שם הגן בעצמו על אחת הגבעות החשובות בקרב בין האמריקאים לסינים בצפון קוריאה והציל את חייהם של 40 עמיתיו לפלוגה .  אחר כך נכלא במחנה שבויים סיני . מי הוא הצעיר היהודי ההונגרי טיבור רובין, ניצול השואה,  שזכה במדלית הכבוד מידי נשיא ארה"ב ?
טיבור "טד" רובין (באנגלית: Tibor "Ted" Rubin;‏ 18 ביוני 1929 - 5 בדצמבר 2015) היה ניצול שואה ממוצא הונגרי וגיבור מלחמה אמריקאי שעוטר במדליית הכבוד על פעולותיו במלחמת קוריאה. היה אחד משני מעוטרי מדליית הכבוד היהודים שנותרו בחיים, עד למותו.
במשך השנים הוגשו המלצות רבות להעניק לרב"ט טיבור רובין מדליות ועיטורים, המלצות אלו זכו להתעלמות ממניעים אנטישמיים.
ב-23 בספטמבר 2005 העניק נשיא ארצות הברית ג'ורג' ו. בוש את מדליית הכבוד לרב"ט טיבור רובין.
טיבור רובין התגורר בגרדן גרוב, קליפורניה.
ילדותו בהונגריה טיבור רובין נולד בפאסטו, עיירה הונגרית קטנה שחיו בה 120 משפחות יהודיות. אביו היה סנדלר והוא היה אחד מתוך שישה יל…

שבתאי קאנטור , בן 13, מסתתר בארובות הגג באקציות בגטו וילנה

עדות משנת 1946 , שבתאי קאנטור , בן 15 ( בן 8 עם פרוץ המלחמה)

נולדתי בשנת 1931 בעיירה קטנה יאזנה . אבי היה אופה ואמי ניהלה את הבית. למדתי ב"חדר"וראיתי חיים טובים עד שפרצה המלחמה והגיעו הגרמנים. הליטאים עשו יד אחד עם הגרמנים .
מרים ומלאי יגון היו החיים תחת עול השלטון הגרמני. כעבור חודש גזרו הגרמנים את גזירת הגטו בעיירה. בבוקר לא-עבות באו ליטאים וגרמנים חמושים ברובים , עברו מבית לבית וגרשו לגטו. המצב בגטו היה נורא ואיום. מדי פעם באו ליטאים וגרמנים הרגו וירו ושדדו.
היינו זמן מה בגטו ואז החליטו הנאצים להוביל את היהודים לבורות ההריגה. טיכסתי עצה עם אחי והחלטנו שאני אברח והוא יישאר עם אימא.
כל עזבתי את הורי ויצאתי לדרך. פרמתי והורדתי את הטלאי הצהוב. מצאתי בן-כפר ועגלה , קפצתי עליה ונסעתי לכפרים. אחר כך התגנבתי לבית אישה כפרית וביקשתי אוכל. התגנבתי לתוך גורן ללינת לילה. אחרי שלושה ימים הגעתי לקובנה. ישבתי על גג הקרון ונסעתי לוילנה.
בנסעי כך בדרך כאשר אני יושב על גג הקרון, ראיתי איך הובלו יהודים להורג . שמעתי צעקות ובכיות וליבי כאבמאד, שנגזר עלי להסתכל בדרכם האחרונה של יהודים. פרצתי בב…