אני ואחותי הסתפחנו לקבוצת
ילדים וכל יום מצאנו מסתור אחר ביער.
הייתי הקטן בחבורה , כיוון שלא היו לי נעליים נורמליות , הלכתי הרבה יחף בשלג
וכתוצאה מזה נאלצתי לזחול . הייתי מוצא
מסתורים ארעיים במלונה של כלב , בחדרי מדרגות , בבתי שימוש. גם לזחול נעשה לי קשה
ושיכנו אותי באיזה בית עזוב לבד.
יש לי הבזק של זיכרון , שעבר
שם רופא פולני שאמר לי שאם לא יקטעו לי את הרגליים אין לי סיכוי לשרוד כי הנמק
יתפשט. ואני אמרתי , "לא , בלי שתי רגליים אין לי טעם לחיים" .. ובאמת
באורח פלא נרפאתי , בלי טיפול , רק כמה אצבעות היה צריך לקטוע אחר כך, אבל זה לא
מגביל אותי בכלום.
יום אחד , לקראת סוף המלחמה ,
הגיע לבית חייל גרמני מרקע פולני , שהפולנים לא יספרו סיפורים- רוב ההרוגים
היהודים היו כתוצאה מהלשנות שלהם. הגרמנים לא הבחינו בדקויות. בכל אופן , החייל
הזה הסתכל עלי ואמר , "זהו יהודי" .
אמרתי שזו עלילה, אבל הוא ביקש הוכחה
"חותכת" . הפשיט אותי וראה שאני נימול. החייל הודיע שצריך להרוג
אותי . אבל לא כאן , בחצר , כדי לא לטמא אותה. לקח אותי ליער עם קנה מוצמד לגב. ואני לאורך כל הדרך מנהל שיחה עם
אלוהים : "עד עכשיו ריחמת עלי, הצלת
אותי כשהייתי בסכנת מוות , ריפאת אותי , למה עכשיו? "
פתאום אני שומע יריות , חשבתי
שהוא יורה בי ומהאינסטינקט התחלתי לרוץ. איך הצלחתי לברוח כשאקדח מוצמד לגבי ?
בדיעבד התברר לי שהחייל לא התכוון להרוג אותי. הוא גם הבין שזה הסוף וחיפש סיבה
להימלט, לערוק מהיחידה . אני הייתי האמתלה שלו . כך ניצלתי . הגעתי לבית של איזו
כפרייה , שאמרה לי שאני מוכרח לברוח כי מחפשים פה איזה ילד יהודי . היא נתנה לי
כיכר לחם והמשכתי בדרכי.
המלחמה נגמרה . הגעתי לבית שבו
התכנסו אנשים רבים . נרדמתי כנראה , וכשקמתי ניגש אלי כומר שליטף אותי ואמר
"אתה יודע שאין יותר יהודים". הוא הציע לי להתנצר . אמרתי וואלה , זה
נשמע פתרון טוב . הוא הטביל אותי , התחלתי ללמוד כמורה ונעשיתי עוזר שלו. חשבי שזה
ייעודי בחיים .
בשלב זה התחילו לחזור שיירות
של מגורשים ופליטים . חשבתי שאולי יש סיכוי שאחותי עדיין חיה, ובאמת איתרתי אותה
באחת העגלות. אמרתי לה שאין יותר יהודים, שנשארנו רק אני והיא והצעתי לה להתנצר
גם. היא אמרה , "אל תבלבל במוח, עוד יש יהודים רבים". העבירו אותנו לבית יתומים ושם החזירו לנו צלם
אנוש, לימדו אותנו מחדש איך אוכלים בכף.
איתרתי דודים שלי , שלושה
בארצות הברית , ושניים בארץ . אחד שלח לי ניירות . בהתחלה גרתי אצלו בצפון תל אביב
ובהמשך עברתי לקיבוץ גן שמואל . לצבא לא רצו לגייס אותי , בגלל הרגל , אז התנדבתי
לשירות בשריון. אחר כך למדתי מתמטיקה והתחלתי ללמד בתיכון עירוני ז' בתל אביב.
כיום ישראל נימרק בן 82 ,
חולה בסרטן ובוחר שלא לעבור טיפולים . אין לו עניין לסחוט עוד רגע בשביל לראות עוד
קרן שמש או להחזיק מעמד עד שהנכד ישתחרר מהצבא.
"בהתבוננות לאחור על חיי , אין ספק שיש צמתים שבהם הייתי נוהג אחרת. אולי
הייתי בוחר מקצוע אחר. מתמטיקה זה קצת מתסכל , כי אם אתה לא נשאר באקדמיה אין לך הרבה
לאן להתפתח . הייתי מורה 40 שנה ובסופו של יום יש לי סיפוק מהעבודה החינוכית. את
הצנתור השני עשה לי תלמיד שלי לשעבר . הוא אמר לי אחר כך, "עכשיו אני
בטוח שיש לך לב טוב" .
כמנהל בית ספר עזרתי לילדים
שהממסד נטש בצד הדרך , ילדים שלא נתנו להם סיכוי. הצלחתי למצוא נתיב
לנפשותיהם ופעמים רבות חילצתי אותם ממצבים נפשיים קשים."
מקור וקרדיט : מוסף עיתון
"הארץ" , 14 בספטמבר 2018.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה