"בשנת 1948, כילד בן 12,
עליתי עם הוריי לארץ באוניה 'נגבה'. השם 'נגבה' עוד יהווה בהמשך אבן דרך נוספת
במשפחתנו".
"רגע", אני מפסיק אותו, "אתה
לא תדלג על פרק משמועתי בחייך – מלחמת העולם השנייה. אמנם היית רק בן 4 אבל משהו
אתה בטח זוכר עד לעלייתך ארצה". כאן מתחיל סיפורו של יעקב אייזנבאום, בן יחיד
להוריו, שנולד בעיר בריסק (ברסט ליטובסק) אשר בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה שייכת
לפולין.
יעקב: "עם התקרבות הצבא
הגרמני לעיר, אבי הזעיק את אמי ואותי לתחנת הרכבת במגמה לעזוב את פולין. תחת אש
כבדה של מטוסים גרמניים הצלחנו להיחלץ והגענו לסיביר. לאחר כשנה בסיביר, סטלין יזם
להוציא את היהודים מסיביר לאוזבקיסטן. חיינו שם בקולחוז בתנאי רעב ומחסור. אבא
גויס לצבא הרוסי ובמשך 5 שנים עד לסיום המלחמה לא ראינו אותו. עם סיום המלחמה
נדדנו דרך צ'כסולבקיה ומשם למחנה עקורים בגרמניה המערבית. שם התארגנו לעליה והגענו
לחיפה באוניה 'נגבה'. שנה של התערות במעברה 'דורה' שליד נתניה. מדורה הובלנו ללוד
למגורי קבע בבית נטוש שנעזב על-ידי הערבים. התחלתי את לימודיי בלוד בבית
הספר היסודי ומשם לתיכון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה