הסיבה היא שאם
היו הגרמנים מגלים שהם מחביאים יהודים – זה היה גזר דין מוות גם למחביאים וגם
למתחבאים. גם השכנים מסביב שגרו משני הצדדים שלהם עם קיר משותף – לא ידעו שום
דבר. וזאת הכל כי לא ידעו מי משתף פעולה עם הגרמנים (וילשין) ומי לא. וופ היה
במחתרת ההולנדית וכך השיג אוכל לכל האנשים בבית. לא כל שמונת היהודים התחבאו
שם במשך כל השלוש שנים. חלק עזבו למקומות מחבוא אחרים ובמקומם הגיעו אנשים חדשים.
אבל הייתה משפחה אחת, אמא, אבא, בן ובת ששהו אצלם במשך כל שלוש השנים.
הבית היה לא
גדול. איך החביאו שמונה איש נוספים בבית, ושהילדים לא ידעו.
במשך היום
כשהילדים היו מחוץ לבית האנשים יכלו להסתובב חופשי בתוך הבית (כמובן בשום פנים
ואופן לא לצאת החוצה). בלילה ישנו כולם על מזרונים בחדר אחד קטן. ביום החדר הזה
היה נעול. ששאלו הילדים פעם אחת מה יש בחדר הזה ולמה הוא תמיד נעול – הם (הייל
ו-וופ) פזרו שם גרוטאות, הראו לילדים ואמרו שזה מחסן.
הגרמנים היו
עורכים מידי פעם חפושים בבתים כדי למצוא מסתתרים. בדרך כלל הייל שהייתה כל היום
בבית הייתה מקבלת התראה על כך מהמחתרת ההולנדית ואז היא הייתה מורידה את כולם
למרתף, מורידה את המכסה ותוקעת מסמרים במכסה.
יום השחרור
בשמונה במאי
1945 שוחררה הולנד מהכיבוש הגרמני. באותו יום הוציאו הייל ו-וופ את כל האנשים
שהסתתרו אצלם החוצה לגינה. פעם ראשונה שהם היו בחוץ מזה שלוש שנים. כל השכנים
מסביב שלא הרגישו שום דבר משונה במשך כל הזמן. השכנים סיפרו אחר כך שהדבר היחידי
שהם חשדו בו זה ש-וופ סוחר בשוק השחור כי הם ראו לפעמים שהוא מגיע הביתה עם כמויות
מאוד גדולות של ירקות, הם לא תארו לעצמם למי באמת נועד כל האוכל הזה.
כל השכנים
התארגנו וקנו ל-וופ והייל סידור פרחים גדול.
אחרי המלחמה
וופ והייל
נשארו כמובן בקשר הדוק עם כל הנצולים במיוחד עם המשפחה ששהתה אצלם במשך כל התקופה.
הילד והילדה שהיו אז הם היום אנשים מבוגרים וחיים בארץ: "הילדה" אליס
גרה בקריות ו"הילד" בוב – בפתח תקווה. הם רואים עד היום בהייל
ו-וופ אבא ואמא שלהם. אלי גם דאגה שבמקום מגוריה יקראו לאחת הכיכרות בשמם.
הייל ו-וופ קויסטרה היו מבין הראשונים שקיבלו את אות חסידי אומות ההעולם. העניק להם אותו נשיא השני של מדינת ישראל יצחק בן צבי. הם גם נטעו עץ בשדרת
חסידי אומות העולם ב"יד ושם".
סוף דבר
סבתא למדה את
הייל עברית במשך שלוש שנים בזמן שהייתה בהולנד. הם נקשרו בקשרי חברות חזקים
(במיוחד כי סבא היה ניצול שואה בעצמו). כשסבא וסבתא חזרו לארץ הם הזמינו אותם
להתארח אצלם והם באו למשך שלושה חודשים. סבא וסבתא טיילו איתם בכל הארץ. הקשר
איתם נשאר עד מותם. וופ נפטר ראשון (לפני 20 שנה בערך) והייל נפטרה לפני 7 שנים.
כשהייל הייתה
חולה ורצו להעביר אותה למוסד כדי שתסיים שם את חייה – אלי, (הילדה) לא הסכימה לכך
ונסעה להולנד להיות איתה ולטפל בה בביתה עד שנפטרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה