פרופ' צבי אייל ניהל את מחלקת הכירורגיה בבית
החולים הדסה עין כרם והקים את ביתו לאחר שעבר את תלאות השואה במחנה המעבר וסטרבורק
בהולנד. כשנודע לו כי הוא עתיד להישלח לאושוויץ, נמלט צבי ומאז הוא מספר את סיפורו
ומזהיר מ"הסכנות שבעצימת העיינים של תרבות המערב"
בגיל 16 הגיע פרופ' צבי אייל
( היום פרופסור לרפואה) במחנה עבודה
בהולנד, עוד במחנה בעזרת נחישותו וקשרים שהפעיל הצליח לסיים את לימודי התיכון
ואפילו התירו לו לבצע את הבחינות האקסטרניות. הוא סיפר על קורות חייו במלחמה וכיצד
הם משצלבים עם התנהלות העולם המערבי.
"כשהגרמנים נכנסו להולנד, היה ברור לנו
מה הולך להיות, ניסינו לברוח מהיום הראשון, רצינו לתפוס סירת דייגים עד שנתפסנו
בידי הגסטפו וההולנדים. אבא שלי נכנס לבית סוהר ואימא שלי נכנסה למחנה ווסטרבורק.
בתוך המצב הזה בינואר 1942 הגעתי למחנה הזה ,אבל עדיין לא נשלחנו לגרמניה.
"היו שולחים לאושוויץ מאולם שבו היו מעלים מופעי
תרבות"
ביוני
החל החלק של ההשמדה על ידי הגרמנים, הם עשו את העבודה לאט לאט, באו למפקד המחנה
ואמרו שצריך לארגן טרנספורט למזרח. היו צריכים אנשים חזקים, אני הייתי עם אימא שלי
היא אמרה "אני לא מסכימה שהבן שלי ילך, אני רוצה שהוא יישאר איתי עד שבעלי
ישוב מבית הסוהר". בקשתה של האם נשקלה ולבסוף לא נשלח אייל לטרנספורט שממנו
הושמד כל מי שעלה עליו.
"באולם
במחנה ביום אחד היו מקיימים מחזמר של כל גדולי אנשי התרבות באולם והיו מזמינים את
אנשי האס.אס לראות, וביום למחרת היו בתוך אותו אולם שולחים משם אנשים לאושוויץ. זו ממש הונאה. את אחי הם תפסו על מסמכים מזויפים, אני שחררתי אותו.
היה מקובל שלא שולחים אנשים חולים לאושויץ, הכרתי רופא והוא נתן לאחי זריקות
שהביאה אותו לקבל 40 מעלות חום ובמצב כזה אי אפשר לשלוח אותך", סיפר אייל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה