מאת: מנחם יצחק ליפצר (ליפצר)
מנחם
יצחק ליפצר נולד בפולין בתאריך ה-
18.4.1945 בשלהי מלחמת העולם השנייה בעיר ביאליסטוק. הוריו עזבו את היער שם
הסתתרו בתקופת המלחמה. הם היו קבוצה של יהודים שברחו מהגטאות ואשר חלקם קפצו
מהרכבות שהובילו אותם אל מחנות ההשמדה בטרבלינקה.
סבא רבא שלי
אברהם (במה) הנהיג את הקבוצה אחרי שבעצמו קפץ מהרכבת וחזר לגטו לאסוף אנשים יחד
עזרו לבורחים אחרים. הקבוצה שלהם הייתה ידועה בשם "הפרוות הלבנות" על שם
הפרוות וכובעי הפרווה שלבשו. הם נהגו להגיע לכפרים ולקחת מזון וציוד לפי צרכייהם
וצרכי האנשים להם עזרו ביער נשים וילדים אשר היו בתוך בורות שהסתתרו בהם.
הקבוצה בעצמה
חיבלה במתקנים גרמנים במסילות ופגעה במשתפי פעולה פולנים הכפריים פחדו מהם ולא
ידעו שהם מעטים במשך התקופה הקימו שני מחבואים ביער כשהם בורחים מהגרמנים.
סבתא רבתא
(חנה) הצטרפה לקבוצה אחרי שגורשה מהכפרים בהם הסתתרה. לילה אחד ראתה ביער מרחוק
מדורה וכשהתקרבה ראתה את אנשיי הפרוות הלבנות בדרך כלל הם נהגו להעביר נשים ונערות
למסתורים המשפחתיים באדמה אבל הפעם צרפו את חנה לקבוצה כשסבא במה לקח עליה חסות
והגן עליה מפני אנשי הקבוצה. סבתא חנה קיבלה על עצמה את תפקיד של בישול , כביסה
ותפקידים של שמירת המחבוא כשהקבוצה יצאה לפעולות. במשך התקופה נאלצו לברוח בעקבות
הלשנות של הכפריים, היו אלה ימים יאוש ורעב עד שבנו את המקלט השני לקראת סוף
המלחמה הצטרפו לתקופה מאוד קצרה לפרטיזנים הרוסים אבל מהר מאוד עזבו אותם בגלל
האנטישמיות. עם תום המלחמה עברו לביאליסטוק ובתקופה זאת הייתה סבתא חנה בהריון עם
סבי מנחם.
סבא היה
התינוק היהודי הראשון שנולד בעיר אחרי המלחמה. אחרי מספר שבועות סבתא רבתא וסבא רבא החליטו לעזוב את אדמתה המקוללת של
פולין. הם התחילו את דרכם לארץ ישראל במסע בלתי לגלי (חוקי). תחילת המסע בתוך רכבת
עם קרונות ששמשו להובלת בקר כדי שלא יתגלו היו חייבים להיות שקטים מאוד, דבר שהיה
קשה מאוד עם תינוק בן כמה שבועות. הרכבת עברה דרך סלובקיה וצ'כיה לכיוון מערב אל
עבר מעבר האלפים שבעיירה ווילאך שבאוסטריה. משם החל מסע רגלי קשה מאוד של המשפחה
הקטנה ניצולת השואה, כאשר סבא מנחם על גב הוריו. כך חצו את האלפים רגלית לצפון
איטליה לעבר עיירה קטנה ליד העיר טורינו שנקראה ניקולינו. בניקולינו התקבצו פליטים
יהודים, בעיקר מפולין ורומניה. את המסע עשו בעזרת אנשי המוסד לעלייה ב' שהיו חברי
קיבוצים מהארץ. בעיירה זו שהו סבא והוריו במעין קיבוץ שארגנו שם בו חיכו 18 חודשים
עד שנמצאה עברום אניית מעפילים להמשך העלייה הבלתי לגאלית.
ב-8 למאי 1947
עלו סבא והוריו על אנייה פנמית ששמשה להובלת בננות בדרום אמריקה ושופצה. שמה
המקורי היה "גרשם". הם יצאו מנמל בוקה די מגרה דרומית ללה ספציה. אניית
המעפילים הזאת הייתה מהאניות האמריקאיות של המוסד לעלייה ב'. היא נרכשה
בארה"ב וציוותה היה מבוסס על מתנדבים יהודיים מצפון אמריקה. האנייה הוכנה
לקראת הפלגתה בנמלי ליסבון בפורטוגל ופורטו ונרה באיטליה. מפקד האנייה היה ישראל
רותם מהמוסד לעלייה ב', רב החובל היה פדני ילין ויחד איתם מתנדבים נוספים אמריקאים,
שהובילו עם עוד שליחים מהמוסד לעלייה ב', את האנייה לכיוון נמל חיפה.
על הסיפון היו
1,414 עולים. כעבור שמונה ימי הפלגה ב- 16 במאי 1947 התגלתה האנייה ע"י מטוס
סיור בריטי בסמוך לראש הנקרה. מיד התלוותה לאנייה משחתת בריטית וכעבור זמן קצר
נוספו עוד שש אניית מהצי הבריטי. אז החל קרב של גז מדמיע, כאשר הבריטים מנסים
לעלות עם סולמות חבלים לאנייה. המעפילים השבו מלחמה עם קופסאות שימורים וכל הבא
ליד. סבא רבה אברהם (במה) נפצע ליד העין. בשלב מסוים ביקשו הבריטים לראות את רב
החובל, ישראל רותם מפקד האנייה, הניף את סבא מנחם כלפי מעלה ואמר לבריטים:
"הנה רב החובל שלנו", זה מכיוון שסבא היה לבוש בבגדי מלח עם כובע לבן.
אחת מהמשחתות
הבריטיות נגחה בדופן האנייה. האנייה יצאה מכלל שימוש ונגררה לנמל חיפה, שם העבירו
במהירות את כולם לאניית בריטיות שלקחו את כל המעפילים למחנה מעצר בקפריסין.
שם האנייה
המקורי הוחלף ל"התקווה" כי כאשר נכנסו לנמל חיפה וראו את אורות הכרמל
עמדו כל העולים ושרו את ההמנון "התקווה". השליחים של המוסד לעלייה ב'
התחבאו בבטן האנייה ולאחר מכן ברחו לתוך העיר חיפה. האנייה שירתה לאחר מכן תקופה
קצרה כאניית חיל הים.
מחנה המעצר
בקפריסין היה מקום צחיח וחם סבא והוריו התגוררו באוהל מאולתר וסבלו מאוד מהחום
ומרוחות החמסין שהעלו אבק. מצב בריאותו של סבא לא היה מזהיר והוא לא נראה טוב
בלשון המעטה. כילד קטן בן שנתיים שחי בין מבוגרים ניצולי שואה, הוא שמע בליל
של שפות ומהר מאוד התחיל לדבר רומנית, יידיש וקצת עברית, שסבתא חנה לימדה אותו.
סבא רבה וסבתא רבה ידעו עברית עוד מפולין שם למדו את השפה בבית ספר היהודי
"תרבות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה