ב–1940 גורשו יהודי זדונסקה וולה בפולין
לגטו. ביניהם היו צבי גלזר (לימים גיל), שהיה אז בן 12, הוריו ישראל ואסתר, אֶחיו,
אריה־לייב ושמואל, וסבו מצד אמו, דוד ניידט, ממנהיגי אגודת ישראל. עם חיסול הגטו,
ב–1942, אביו, אֶחיו וסבו נשלחו אל מותם. אמו, אחות בבית החולים, דאגה שכל החולים
שיכלו לקום על רגליהם ייצאו ממיטותיהם, שכן ידעה שמי שיישאר במיטה יחוסל. לאחר מכן
גורשה עם צבי לגטו לודז'. "קיימנו מפגשים מחתרתיים. למדנו על א"י ושרנו
שירי ציון. בועה אנושית בתוך התופת", סיפר. ב–1944 צבי ואמו שולחו לאושוויץ,
משם הוא נשלח למפעל לשיפוץ מטוסים ומשם לדכאו ולמחנה רידלאו.
במהלך עבודת כפייה התמוטט. "שומר
גרמני הסיר מעלי את הבגדים הרטובים ונתן לי פרוסת לחם בריבה", תיאר. בהמשך
הועלה על רכבת שממנה ברח בחסות אזעקות, ומצא מקלט בבית איכר גרמני, בזהות בדויה.
ב–1945 עלה לארץ ולמד בבית הספר החקלאי במגדיאל. ב–1947 התאחד עם אמו, ששרדה אף
היא. בשנות ה–50, אחרי שלחם במלחמת העצמאות, החל בקריירה עיתונאית בעיתון
"זמנים".
ב–1955 עבר ל"קול ישראל" וניהל
את מערכת החדשות בתל אביב. בראשית שנות ה–60 ריכז את סיקור משפט אייכמן ברדיו.
ב–1971 מונה גיל למנהל חטיבת החדשות
בטלוויזיה. "הבאנו לראשונה לצופים מלחמה הביתה", הוא סיפר על מלחמת יום
כיפור. "מה שהצופים לא ידעו, זה שלמעלה מ–60% מהחומר לא הגיע אליהם. נציגי
הצנזורה ודובר צה"ל ישבו אצלנו וחתכו יותר ממה שהשאירו", אמר והוסיף:
"כיום אי אפשר להאמין איך הגיע החומר מהכתבים שבחזיתות השונות. קרה שקלטות
הוטסו כשהן קשורות לרגלי פצועים". (מקור
וקרדיט : עופר אדרת , קישור)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה