מאת:
יוסי
אבני לוי
יומנה
של הנערה הצעירה ושחורת־הצמה נפתח במשפט פשוט, כמעט נאיבי: "אני, רותי
ליבליך, ילדה בת 13, נורמלית אבל קצת משוגעת. בהדרכת המורה שלי, מאיה וקסברג, אני
רוצה להכיר את עצמי. זה קשה לי מאוד, ולכן התחלתי לכתוב את היומן הזה".
רות
(רותק'ה) ליבליך, ילידת אנדריחוב (Andryhov) שבדרום
פולין, פתחה מחברת משובצת ביום קיץ של 13 באוגוסט 1940, והחלה את המסע המרתק
והמלהיב שלה לתוך עצמה.
"לא
יהיה שום דבר יוצא דופן ביומן, כי החיים שלי הם חיים של ילדה רגילה", כתבה
הנערה היהודייה, שחלמה על הימים היפים שיהיו לה יום אחד בארץ ישראל - אבל נרצחה
בגיל 16 בערך בבירקנאו, המרוחקת מאנדריחוב 28 ק"מ בלבד. היומן האישי והחושפני
נמצא אחרי המלחמה במקום מסתור בגטו של אנדריחוב, ונמסר לקרובת משפחה ששרדה והשתקעה
זמנית בעיר ביילסקו־ביאלה. לימים עלתה לישראל והעבירה את היומן למשמרת בארכיון
קיבוץ לוחמי הגטאות.
היומן
פורסם ב־1990 בכריכה רכה בעברית מטעם מכון אייבשיץ, אלא שגם בישראל וגם בפולין,
סיפורה של ליבליך לא מוכר דיו. "
"יש לי הרבה חברים, אבל אין לי
חברים טובים באמת", התוודתה רותק'ה בפולנית בפתח היומן, שנכתב על שלוש מחברות
ושמשתרע על פני 122 דפים ו־28 חודשים. "לפני חודש או חודשיים התקרבתי לנער
בשם מאנק (עמנואל) זילברמן. אנחנו מדברים הרבה וברצינות, ובהחלט מבינים זה את זה.
הדבר הרע היחיד זה שהוא בן ואני בת, ושנינו קצת מתביישים. לכן החלטנו לשחק ולהעמיד
פנים. הוא דיבר עם בנות אחרות ואני עם בנים אחרים. לי זה לא היה קשה, כי בנים תמיד
הלכו אחריי". אולי חייכה כשכתבה את המשפט הזה. אולי פחדה שאבא, שאותו היא
מזכירה לא מעט לאורך היומן, יקרא את הדברים, והרהרה אם לעבור לשפת הסתרים שלה,
העברית. "התחיל בינינו קשר כזה. הרגשנו טוב זה עם זה. עד שהפעלתי את כוח
הרצון שלי, ולמרות שרציתי ללכת ולטייל איתו, לא הלכתי".
"מוכרחה אני לכתוב
בעברית", כתבה רותק'ה ב־16 ביולי 41', "לפני שתי (כך במקור) ימים נקרה
דבר עם מני (מאנק). באתי הביתה והנה אני רואה שהיומן שלי ביד אבי. הייתי נרגזה
ופחדה (פוחדת). ולא ידעתי מה לעשות. אבל בסוף הלכתי אל אבי ואמרתי תני לי (תן לי
את היומן) כי אני הולכת אל שושנה. אנו חפצות לקרוא. שיקרתי. אבי נתן והלכנו דרך
האחו. ואני מרוב כעש (כעס) ופחד לא ידעתי מה לעשות.. ורצתי ואחזתי בראשי... אמרתי
אבי קרא, אולי, על אודות מאנק, אהבה וחושים. נורא, נורא, מה לעשות... לא חפצתי
לשוב הביתה... והוכרחתי. באתי הביתה. אבל מאומה היה. רק פחד. והכל זה עונש, כי לא
יכולתי לסתר (להסתיר) את היומן ואני השארתי אותו על החלון... אמנם עברית שפה שגורה
בפי, אבל לכתוב אינני יכולה כך כמו בפולנית".
מקור
המידע וקרדיט , יוסי אבני לוי ( קישור )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה