ההישרדות של הנערה בת-שבע דגן בשואה

 

הציור בפתיחה הוא של שמואל בק , בעצמו ילד ניצול שואה 

בת-שבע דגן נולדה בלודז' שבפולין ב-1925. אביה שלמה-פישל היה בעל בית מלאכה לאריגה, ואמה פייגה הייתה תופרת. לבת-שבע היו חמישה אחים ושלוש אחיות .עם פרוץ המלחמה, בת-שבע ואביה הצליחו להגיע לראדום. אביה שיחד חייל גרמני שהבריח את אמה ושתי אחיותיה לעיר. המשפחה הועברה לגטו הגדול בראדום

באוגוסט 1942, בת-שבע ואחותה הצעירה סבינה הופרדו מהוריהם ומאחותם הגדולה גניה, שנשלחו לטרבלינקה. בת-שבע וסבינה הועברו לגטו הקטן והחליטו לברוח לגרמניה. במהלך הבריחה, סבינה נהרגה...

"רק 20 שנה אחרי המלחמה פגשתי ניצולים שספרו לי שסבינה אכן ניסתה להימלט מהגטו אך נורתה על ידי חיילים. היא הייתה ילדה יפהפייה, קטנה ממני רק בשנתיים, האובדן שלה היה קשה מאוד".

דווקא בגרמניה, מעוז הנאצים, הצליחה דגן למצוא עבודה בקלות בגלל הצורך הנואש בידיים עובדות, אך תוך זמן קצר הלשינו עליה תושבים מקומיים והיא מצאה את עצמה בכלא. דגן עברה בשישה בתי כלא שונים עד שנשלחה למחנה הריכוז וההשמדה בדרום פולין, אושוויץ, בו על פי ההערכות נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות. היא צעדה שם בצעדת מוות ושוכנה בעוד שני גטאות שונים עד לשחרור האסירים בתום המלחמה.

"במהלך כל המלחמה נאבקתי כדי לשרוד, אבל זה לא היה רק מאבק גופני אלא גם נפשי. ניסיתי לשמר את הנשמה והמוח שלי, למדתי צרפתית, למדתי שירים שאני יודעת לדקלם עד היום וכמו כל אסיר הכרתי קללות בכל השפות. במחנה הפליטים בבריסל פגשתי חייל בריטי יהודי, פרץ דגן, ובזכות הצרפתית שלי יכולנו לתקשר והתאהבנו. עליתי לארץ עם חברה טובה מהגטו כי לא יכולתי לסבול עוד פרידה, כאן התאחדתי עם שני אחיי ששרדו וגרתי עם חברתי אצל אחד מהם עד שפרץ קיבל חופשה מהצבא ובא לארץ.

אחרי שהתחתנו עברנו לבת ים ולאחר מכן לחולון. הגשמתי חלום ילדות ולמדתי באוניברסיטה חינוך, עבדתי כגננת בשירות הפסיכולוגי ואפילו עשיתי שליחויות עם המשפחה. גרנו באנגליה ובמקסיקו, לכן אני דוברת גם ספרדית, בנוסף לאנגלית, יידיש, פולנית, צרפתית וכמובן עברית. הקמנו משפחה נהדרת, יש לנו שני בנים, עשרה נכדים ו־25 נינים, בעלי נפטר לפני שנים רבות, אך עבורי המשפחה הזאת היא הנקמה הטובה ביותר בנאצים".

 בת-שבע הגיעה לשוורין בגרמניה תחת זהות בדויה של מכרה פולנייה. היא עבדה במשק בית של שופט מחוזי נאצי עד שנתפסה. לאחר מכן, היא נכלאה בשישה בתי סוהר ובמאי 1943 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם עבדה בעבודות כפייה.

בינואר 1945, בת-שבע הוצאה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ולמלכוב. היא שוחררה על ידי בעלות הברית במאי 1945

לאחר המלחמה, בת-שבע עלתה לישראל בשנת 1945. היא נישאה לפרץ ונולדו להם שני בנים, נכדים ונינים רבים. כאשת חינוך, היא פיתחה תוכניות לימודים להוראת השואה לגילאים צעירים וכתבה ספרי ילדים על השואה, וכן ספר שירה לנוער ולמבוגרים על חוויותיה