תחנות בחייה של אילונה ברקל , ילדה בתקופת השואה

 

תיעוד חייה של אילונה ברקל מילדות בגטו לודז' ועד החיים בישראל

חייה של אילונה

תמונה ראשונה – ילדות בגטו לודז'בתמונה רואים אותי בגיל שלוש בגטו לודז' שבפולין. נולדתי ב-15 בינואר 1940, לאחר שהנאצים כבר סגרו את הגטו. אמי עבדה בבית החולים בגטו כבקטריולוגית, במעבדה שבדקה מחלות כדי שניתן יהיה לטפל בהן. היא רכשה את השכלתה בשאסבורג שבפולין, לפני שהתקבלו חוקים שאסרו על יהודים ללמוד.

גרתי עם כל המשפחה של אבי ואמי באותו בית – היה מאוד צפוף. אבי היה מהנדס טקסטיל, תחום מרכזי בעיר לודז'. כשהגרמנים סגרו את הגטו, הם השתמשו במומחיותם של תושבי העיר כדי לפתח את תעשיית הטקסטיל שלהם.

הגטו נותר פעיל עד אוקטובר 1944, בין האחרונים שהתקיימו. באוקטובר 1942 גורשו כל הילדים מתחת לגיל עשר והמבוגרים שלא היו כשירים לעבודה – הם נשלחו להשמדה בחלמנו. אני ניצלתי כי הסתתרתי יחד עם אחרים מתחת לגג של בית החולים שבו עבדה אמי.

תמונה שנייה – קרון רכבת

בקרון הזה הובילו את היהודים להשמדה. מפקד הגטו, ביבוב, החליט להקים מבנים מעץ עבור הגרמנים, ולכן העביר את היהודים שנותרו בקרונות רכבת ליעד חדש. במהלך הנסיעה הרכבת עצרה, והחיילים צעקו: "כל הגברים החוצה"!

הייתי בת ארבע והייתי קשורה מאוד לאבי, שטיפל בי בזמן שאמי עבדה בבית החולים. ראיתי כיצד הוא נלקח יחד עם דוד שלי – זו הייתה טראומה קשה עבורי, לאבד את האדם הקרוב אליי ביותר. לאחר מכן המשיכה הרכבת בנסיעתה.

אמי, אני ועוד כמה נשים נלקחנו למחנה עבודה בשם רוורספריק, ולא למחנה השמדה. שם נאלצנו לעבוד קשה. אמי דאגה להגן עליי ככל שיכלה. איני יודעת כיצד שרדתי – סביבי היו גופות בכל מקום.

יום אחד שוב העלו אותנו על רכבת ולקחו אותנו למחנה אחר, מעברו השני של פולין. כשהגענו, ראיתי גדר חשמלית גבוהה עם אורות חזקים. הייתי רק בת ארבע, אבל אז קרה משהו שלא ציפיתי לו – ראיתי גברים מעבר לגדר, וביניהם את אבי ואת דודי! הידיעה ששלושתנו עדיין חיים נתנה לי כוח להמשיך.

זמן לא רב לאחר מכן המלחמה הסתיימה, והרוסים שחררו אותנו.

בית הספר בשוודיה

בגיל שבע התחלתי ללמוד בבית הספר, ומהר מאוד למדתי שוודית. ההורים שלי התחילו לעבוד מהר מאוד לאחר שעברנו, ולאחר כמה חודשים עברנו לדירה, אך לא היה בה חימום, אז כל הזמן היינו צריכים לשמור על האח דולקת בתוך תנור החימום, וליד זה היה מתקן לחימום מים. שם לא היה מקלחת, אלא הייתה גיגית, ולפעמים הייתי נוסעת עם אימא לבית החולים בשביל להתקלח. אחר כך עברנו לדירה עם מקלחת ומים חמים.

לאחר שסיימתי את בחינות הבגרות, למדתי בריואל דנטל סקול בשטוקהולם במשך חמש שנים רפואת שיניים, שבמהלכן התחתנתי עם בעלי שהיה במקור מדרום שוודיה. לאחר שקיבלתי את התואר, עברתי לגור בעיר מאלמהבדרום שוודיה, ועבדתי בתור רופאת שיניים במרפאה השייכת לעירייה. במרפאה זו עבדו יחד איתי עוד עשרה רופאי שיניים. הייתה שם מעבדה, שידעתי כיצד להשתמש בה, מידע שרכשתי מאימי הבקטראילית שעבדה יחד איתי במעבדות לעתים.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1967 עזבתי את בעלי, ושנה לאחר מכן עליתי ארצה ללמוד עברית באולפן. לאחר חצי שנה חזרתי לשוודיה לסדר כמה עניינים. בשנת 1970 עליתי ארצה סופית.

כשהגעתי לארץ, מאוד רציתי לשרת בצבא, אך לא רציתי לוותר על האזרחות השוודית שלי. שוודיה הצטרפה לאיחוד האירופי, ולא היה שווה לוותר על האזרחות השוודית לטובת הישראלית. מאוחר יותר, החלטתי בכל זאת להוציא אזרחות ישראל.

עבדתי בקיבוץ בשם נתיב הל"ה – פתחתי שם מרפאה, וחיפשתי עוזרת  דרך ההסתדרות לרפואת שיניים, הם הביאו לי בחורה בגיל 20 חיילת בצבא בשם רחל. הייתה לנו כימיה טובה – אנחנו עדיין בקשר עד היום! המשפחה של רחל עלתה לארץ מבגדאד שבעיראק. היא החזיקה יחד את משפחתה, כל שבוע עשתה ארוחת שישי, המשפחה גדלה והתרחבה, ועד היום אני חלק מהמשפחה המורחבת שלהם. לרחל יש תאומים, שאני הסנדקית שלהם, וכיום כבר יש להם ילדה. אחד התאומים התחתן עם יהודייה מאנגליה, שאיתה באו לארץ עוד חברות שהצטרפו למשפחה המורחבת, שלהן כבר יש ילדים. יש לנו משפחה מורחבת וגדולה עד היום.

לפני כמה שנים, החלטתי לתת את הדירה שלי ברמת אביב לרחל, ששם היא עוד עושה ארוחות שישי. רחל היא אופה מדופלמת.

מקור המידע וקרדיט : מאגר הקשר הרב-דורי ( קישור)

 

רבקה פולק , הישרדות של ילדה בשואה , ביערות

  

בזמן מלחמת העולם השניה ב-1 בספטמבר 1939, ללא כל הכרזת מלחמה, פלשה גרמניה הנאצית לפולין. סבתא רבקה היתה ילדה בת עשר, בחורבישוב עיירה ליד לובלין.

היא צפתה מן החלון יחד עם הוריה וראתה כי בתחילה בא הוורמאכט (חיל היבשה של הנאצים), במצעד חיילים אופנועים וטנקים וכי במצעד נראה אייכמן צורר היהודים קורא הכרזות לוחמניות ומוות ליהודים. לפולנים היה חיל פרשים אך סבתא שמעה מהוריה שהפולנים נכנעו ללא קרב.

אחיה של סבתא שהיה בוגר ממנה ולמד רפואה באיטליה בא הביתה בספטמבר, לחופשת מולדת, אך עם פלישת הנאצים נרצח בדרכו הביתה.

אייכמן הכריז על מוות ליהודים. אבא של סבתא רבקה חשב כי סכנה גדולה צפויה לילדיו ולכן הוא פנה לבעל אחוזה שאיתו היה בקשר מסחרי, שילם לו כסף רב על מנת שיחביא את ילדיו בכפר, אך קלגסי הנאצים הגיעו גם לכפרים ובעל האחוזה אמר כי אינו יכול להחביא אותם יותר וכי יש כרגע איום על חייו, ולכן ביקש ממנה ללכת לדרכה.

אחיה הקטן של סבתא רבקה היה חולה ונפטר ואילו היא נדדה ביערות ובעיירות והציגה עצמה כיתומה וכך שרדה. כאשר שאלה את בעל האחוזה אם ידוע לו מה קרה להוריה אמר לה כי הם נספו יחד עם כל היהודים בלובלין. לדבריה לאורך כל המלחמה לא ידעה על קיומם של מחנות ריכוז לשם הובאו היהודים להשמדה.

בסוף המלחמה נאספה סבתא על ידי חייל מהבריגדה היהודית שאסף ילדים יהודים ששרדו את השואה וכך הגיעה לבית היתומים סלבינו שבאיטליה.

רבקה  עלתה לארץ יחד עם הילדים ושרידי השואה באנייה אנ"צו סירני שעשתה דרכה בים עד שהגיע לעתלית. בעקבות שלטון האנגלים בארץ ואי מתן העלייה לארץ, שהתה תקופה יחד עם השורדים במחנה עתלית, ומכאן הגיעה יחד עם קבוצת ילדים מפולין לבית הספר החקלאי עיינות.

בימיה הראשונים בארץ חוותה סבתא חוויה טובה ומעצימה לראשונה היתה לה תחושה של בית ושייכות, היא למדה עברית ועבדה בחקלאות במשק וברפת ומכאן הגיעה לביתה באביחיל, כאן הקימה משפחה יחד עם בעלה יעקב ויחדיו היו שותפים להתיישבות העובדת ולבניית הארץ.

אבי יעקב קרול, דור שני בארץ. למד חקלאות ואגרונומיה בבית הספר מקווה ישראל לאחר לימודיו שירת את מדינת ישראל בפלמ״ח.

מקור  המידע וקרדיט : מאגר הקשר הרב-דורי

 

 

חסידת אומות העולם היחידה שמתגוררת בישראל חגגה 90

 

מאת: איתן גליקמן

כשהיא נרגשת מהעוגות, הפרחים והתלמידים שסביבה, חגגה אתמול ירוסלבה לויצקה, חסידת אומות העולם היחידה בישראל, את יום הולדתה ה-90: "מאושרת כאן, זאת מדינה מיוחדת"

תלמידי כיתה י' מבית הספר, יחד עם המחנך אסף פילה הגיעו אתמול לחגוג לירוסלבה, חסידת אומות העולם היחידה בישראל, עם פרחים ועוגות. "במסגרת התוכנית, לומדים תלמידי בית הספר על אודות פועלם של חסידי אומות העולם, אוספים מידע על אודותיהם ומנציחים את זכרם". מספר המחנך.

ירוסלבה נולדה ב-1935 בעיר זלוצ'ב בפולין וחיה במשפחה פולנית עם אמה וסבה. לסב, אלכסנדר, היו חברים יהודים רבים והוא הרגיש צורך, ואפילו חובה, לסייע להם בזמן מלחמת העולם השנייה. "לאחר כיבוש זלוצ'ב, ביולי 1941, סבי החל לעזור לחבריו היהודים", היא אומרת. "סבא סיפק להם מזון ותרופות. הוא עשה זאת איתי, הנכדה". היא שימשה למעשה שליחתו של הסבא, מבלי לעורר את חשדם של השומרים האוקראינים.

בדצמבר 1942, כאשר הוקם גטו סגור בזלוצ'ב, המשיכו הסב, בתו קטרזינה (קטז'ינה) והנכדה ירוסלבה לסייע ליהודים שנמצאו שם, עד חיסול הקהילה היהודית בעיר באפריל 1943. ירוסלבה הייתה נכנסת לגטו עם תיק בית ספר, מתחמקת משוטרים גרמנים ואוקראינים ומוסרת מצרכי מזון. במעשים אלה סיכנה את עצמה ואת משפחתה. בנוסף, משפחתה סיפקה מזון לקבוצה של 25 יהודים אשר התגוררו במרתף של בית הרוס.

המרחק מביתה של ירוסלבה לגטו היה שני קילומטרים. העברת המזון ליהודים הרעבים הייתה כרוכה בסיכון רב, אף על פי שילדה בת שש לא הייתה אמורה לעורר חשד בקרב השומרים. "היה לי חשוב להביא אוכל לילדים שם", היא שיחזרה לפני כמה שנים, "בתיק הקטן של בית הספר הכנסתי בין היתר לחם ותפוחי אדמה. בגטו היה מפעל לסוכריות, אז הייתי לוקחת כמה לדרך חזרה. הייתה לי גם חברה יהודייה שלפני שנכנסה לגטו הייתי מוסרת לה בגדים שלי. לא פחדתי מכלום. לחברים היהודים שלי לא היה מה לאכול, אז היה לי חשוב לדאוג להם".

מקור המידע,
איתן גליקמן (קישור)

ראו גם :

ירוסלבה לויצקה

 

הילד איזק בהר ז"ל והסיפור העצוב של מחנה ההשמדה סוביבור

הכירו את הילד איזק בהר הקטן והיפה, בן 8 מאמסטרדם. הוא היה בנם של בנימין וסלינה בהר והיה אח של וילהלמינה, אלידה, מקס והארי. המשפחה כולה, יחד עם בני משפחה מורחבת רבים, נעצרה ונשלחה לווסטרבורק, מחנה מעבר בהולנד. כמו עם אינספור משפחות אחרות, בני הזוג Behrs הופרדו באכזריות.

וילהלמינה, בת 18, הייתה הראשונה שנרצחה ב-11 בדצמבר 1942 באושוויץ. לא נמצאו רישומים המעידים מדוע נשלחה לשם לבדה. אלידה, בת 10, נשלחה לסוביבור עם דודתה שרה ובת דודתה רבקה ב-25 במאי 1943, והם נרצחו  בגז עם הגעתם. סלינה ושלושת ילדיה הנותרים, איזק, בן 8, מקס, בן 6 והארי, בן 1, נשלחו לסוביבור 13 ימים לאחר מכן ונרצחו גם הם בגז עם הגעתם ב-11 ביוני. בנג'מין, הבן האחרון שנותר בחיים ממשפחתו הגדולה שבעבר, נרצח  בסוביבור חודש לאחר מכן ב-9 ביולי.

עד כמה שהסאגה המשפחתית הזו מחרידה, זה באמת בלתי נתפס שמשפחת בהר מהולנד היו רק משפחה אחת בכמות הבלתי נתפסת  של 34,000 משפחות יהודיות שנשלחו מווסטרבורק , הולנד לסוביבור. מתוך אותם  משפחות יהודיות 34,000,רק  18 אנשים שרדו בסופו של דבר. שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה!!.

פרנץ סטנגל, מפקד המחנה בסוביבור, מת ב-1971, לאחר שנה אחת בלבד בכלא !!

נוח על משכבך בשלום איזק וכל משפחתך- אנו זוכרים.

מקור המידע וקרדיט :

Beloved Children of the Holocaust

פלורה ( פלוריקה) לייבמן, ז"ל בת 10

פלוריקה הייתה תלמידה בעיר סגד , הונגריה .

בשנת 1944 כשהייתה בת 10 גורשה למותה באושוויץ. גם אמא נרצחה באושוויץ .

מקור המידע וקרדיט : אתר " יד ושם"

הנער תומס גבע תיעד בציורים את מה שעבר במחנות

"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את האמת." תומס גבע, מאי 1958.

תומאס גבע, (1929 - 2024)  (סטפן כהן ) היה ניצול שואה יהודי מגרמניה. הוא שרד את אושוויץ, גרוס-רוזן ובוכנוואלד.

כמעט מיד לאחר השחרור החליט תומס לתעד בציור את מה שעבר במחנות. הוא יצר סדרה של כשמונים רישומים שתיעדו במפורט את חיי היומיום במחנות. הוא צייר את הסדרה בשבועיים, מ-26 במאי עד 5 ביוני 1945. הסדרה מתעדת את קורותיו ואת הדברים שביקש לספר לאביו לימים, כשייפגשו.

תומס הצליח להיפגש פעם אחת עם אמו, שהיתה במחנה הנשים בבירקנאו, למשך שניות ספורות. הוא תכנן בריחה מהמחנה ברכבת משא. במשך ימים למד את הרגלי השמירה על הרכבות. כשאזר עוז, עמד לעלות על רכבת:

פסעתי בצעדים ארוכים, בלתי נראה, לאורך שורת הקרונות. עכשיו – או לעולם לא. שלט היעד הכריז "ברלין".

זה אחר זה התגלגלו הקרונות לדרכם. הם נעו קדימה, מעבר לשרשרת השומרים – אבל אני לא זזתי. נשארתי מאחור.

נשארתי מאחור, תופס ברגע האחרון שאין זו רק שאלה של אומץ כי אם גם של מצפון. תכניתי נועדה לכישלון. אילו יצאה אל הפועל, היו נערכות פעולות תגמול. אם אמא עדיין בחיים, ימצאו אותה. (ע' 112)

לנו, הצעירים, הדרך הטובה ביותר להרחיק את עצמנו אל מחוזות החלום היתה השירה. שרנו כשהיינו כלואים בבלוק, בפעמים הרבות שבהן הוטל עוצר, שרנו בשעת המקלחת השבועית, או מתוך בדידות. השירים היו רבים ומגוונים: מנגינות צועניות, פזמונים קצרים ופשוטים על אהבה, שירי עם מכל רחבי אירופה ומארשים של פרטיזנים. היו שבחרו להם שיר מועדף והיו מפזמים אותו כסוג של "צליל זיהוי", סימן ההיכר שלהם.

אני בחרתי בשיר צרפתי סנטימנטלי, שבו מגלה גבר צעיר לאמו מדוע הצטרף ללגיון הזרים. "לא בגלל שאני רוצח", שר החייל המהורהר, "לא בגלל שאני שודד. לא, זה בגלל אהבת נערה."

בכל פעם שפיזמתי את המנגינה הפרטית שלי השתלטה עלי ההרגשה שלמרות הכל אני עדין בחיים. אחרי שנה שלמה של שהות במחנה ריכוז שמרתי על האני העצמי שלי. אמנם לא יכולתי לראות את פני, אך יכולתי לשמוע את "צליל הזיהוי" שלי. היתה זו ההוכחה לקיומי. (ע' 118-117)

על האסירים והאסירות נאסר להיפגש, והם ניצלו כל הזדמנות לעודד אלה את אלו ולהביע קרבה:

כשחלפנו על פני הגדר היינו אנחנו והנערות זורקים מעליה [משני עברי הגדר, אלה אל אלה] פרחים קמלים – מתנות צנועות אך מעומק הלב. הפרחים נאספו במהלך הפסקת הצהריים, בדקות היקרות שנשארו לאחר בליעת המרק. עודדנו זה את זה בדברי ברכה ונופפנו בכובעינו; הנערות נופפו במטפחות הראש שלהן. (ע' 123)

ב-18 בינואר 1945 נשלח תומס בצעדת מוות למחנה גרוס-רוזן. משם הוצא ברכבת מערבה. בדרך נקלע להפצצה אווירית. רבים מחבריו לרכבת נהרגו ונפצעו. את הדרך לבוכנוולד עשה תומס בין פצועים נאנקים.

בבוכנוולד ישנתי תחילה על הרצפה הקרה והלחה. מאוחר יותר הוקצה לי דרגש: מגש של לוח חשוף שאכסן עשרה אנשים. היה צורך לשכב על הצד, כמו סרדין בקופסה, בלי לזוז. אי אפשר היה להסתובב או לשכב על הגב. רוחב המקום שהוקצה לאדם היה פחות מ-30 סנטימטרים. עם הקימה – הרגע הפחות נעים בחיי האסיר – היו הידיים והרגליים משותקות והגב כאב. במקומות שבהם התחככו הירכיים בלוחות צמחו מורסות עיקשות. (ע' 187)

ב-11 באפריל 1945 שוחרר תומס. עם השחרור היה כחוש וחלש מכדי ללכת. הוא החל בתיעוד החיים במחנות הריכוז על גבי גלויות שמצא במפקדה נטושה ובעזרת צבעים שקיבל מחיילי הצבא האמריקאי .הוא רשם למעלה מ-80 ציורים, מפות ורישומים המתארים את המחנות ואת חיי היום יום של האסירים.

 תומס גבע ז"ל נפטר באוגוסט 2024.

מקור המידע וסיפור החיים המלא (קישור) , יד ושם

אסתר ממן : הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים

אסתר ממן מכנסת את כל משפחתה הענפה לצילום משותף. שערה הארוך מתבדר ברוחות הקרירות של הגליל, אבל אסתר לא מתרגשת מהקור. הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים ושפעם אחר פעם ניצלה בנס מידי הנאצים, יכולה סוף־סוף לנשום לרווחה.

"הלוואי שהנאצי ההוא שפגש אותנו ביער היה רואה אותנו עכשיו", היא מזדקפת בגאווה, מונה את בני המשפחה הענפה שהקימה בארץ. ארבעה ילדים, תשעה נכדים ו־18 נינים, בינתיים. אליהם מתווספים ילדיהם ונכדיהם של אחֶיה ששרדו את השואה. "הנאצי ההוא אמר בקול שאין סיכוי שנשרוד ביער. לא רק שרדנו, הקמנו פה בית ומשפחה לתפארת, ויש לי המון אהבה וגאווה בלב".

יש לה שיער ארוך ובהיר וחיוך נרגש. היא נולדה ביוגוסלביה במאי 1936, בתם השנייה של רבקה (רקיצה) לוי ומרדכי אלקלעי. ארבעה ילדים נולדו למשפחת אלקלעי באירופה, ועוד שניים נוספים בישראל. אסתר גאה לספר שיש לה שני אחים צברים.

גדלתי בגטו וביערות, לא היתה לי ילדות", היא אומרת בטון דיבור נעים. "לא ראיתי בובה או כדור במשך שנים. כשהייתי בת 6, כל היהודים באזור נלקחו ונסעו ברכבת של בהמות אל מחנות הריכוז. שמו אותנו במחנה סגור עם חוט תיל, ישנו על דרגשים, ו־800 איש היו משתמשים בחדר שירותים אחד. קיבלנו ביום מנה אחת של מרק שעועית. לא ירקות ולא פירות.

"הדבר היחיד הסביר שאני זוכרת משם זה שהגרמנים הרשו להורים לקחת את הילדים להתרחץ בים, בליווי חיילים. זהו".

 כעבור כשמונה חודשים במחנה, אסתר הוברחה אל היערות יחד עם הוריה ואחיה הגדול יוסף, והם הצטרפו אל הפרטיזנים. "זו היתה תקופה קשה. היינו פליטים. נדדנו כל הזמן באותם בגדים, בכל מזג אוויר, והגרמנים היו כל הזמן בעקבותינו".

היא זוכרת את הפחד שאחז בה כשבאחת הפעמים הם נתפסו ביער בידי קבוצת נאצים. "הם כיוונו אלינו את הנשק, וכולנו הרמנו ידיים וחיכינו לירייה, אבל פתאום שחררו אותנו. אבא שלי, שהבין גרמנית, סיפר לנו שהוא שמע אותם אומרים שאנחנו גם ככה נראים חלשים ורעבים ושלא נשרוד את היער, ולכן אפשר לשחרר אותנו. זה היה המזל שלנו.

 "במקרה אחר שבו נאלצנו לברוח, שמענו את רעש המטוסים מעל הראש ואת שריקות הכדורים שנורו סביבנו. מצאנו מחסה מתחת לעצים, וניצלנו. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת עצים - אני יכולה לחבק אותם, הם נתנו לי חיים".

עולים לישראל

במאי 1945 השמועות על תום המלחמה הגיעו גם ליערות. אסתר ומשפחתה התכנסו בעיר בלגרד שבסרביה וחזרו לסרייבו, שבה גדל אביה. אחרי שלוש שנים וחצי הם החליטו לעלות לפלשתינה.

"הייתי אז כבת 12, עם שני הורים ושלושה אחים. אישרו לנו לעלות על האונייה 'רדניק', אונייה של תיירים, ושם", היא נרגשת, "שם זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן שיחקתי בכדור. אני לא יכולה לשכוח את הרגעים האלה".

לכתבה המלאה בישראל היום (קרדיט : בת-חן אפשטיין אליאס ) .

האחיות אווה וליאן מינצר ז"ל

 

 10  ביולי 1936, נולדה בהאג, הולנד, הילדה היהודייה אווה מינצר (Minzer). בפברואר 1944 גורשה לאושוויץ ונרצחה בתא גזים לאחר הסלקציה יחד עם אחותה הצעירה ליאן.

בתמונה: אווה (משמאל), ליאן (מימין)

אווה וליאן נולדו וגדלו בהולנד. לאחר הכיבוש הנאצי במאי 1940 ומתוך חשש לגורלן מסרו הוריהן את הבנות לזוג הולנדי שיטפל ויסתיר אותן תמורת תשלום. אווה היתה בת 8 וליאן בת 6. 

עקב ויכוח אשר פרץ בין בני הזוג ההולנדי, הבעל הזועם גינה את אשתו על שהסכימה להסתיר את שתי הבנות היהודיות והסגיר אותה ואת הבנות לידי הנאצים. אווה וליאן נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק ומשם לאושוויץ.

הורי הבנות ואחיהן התינוק שרדו את השואה, אביהן ששרד את התופת נפטר חודשיים לאחר השחרור.

 

 

ההתכתבות בין ילדות בגטו לודז': "שאיש לא יצעק עלייך יותר 'עצרי, יהודייה'

 

ספר הקדשות שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה ונמסר ליד ושם חושף את המסרים שהעבירו ביניהן ילדות צעירות בגטו בפולין. "אני מאחלת לך שהמלחמה תסתיים ושהטלאי הצהוב יישור מהבגדים שלנו", כתבה רות רושצקי לצילה סלודקביץ'. שתי הילדות נספו בשואה

מקור המידע וקרדיט : יוגב ישראלי ( קישור)

ההתכתבות בין ילדות בגטו לודז': "שאיש לא יצעק עלייך יותר 'עצרי, ...

הדרקונים בעלי הבטן הזהובה של גטו לודז'

 

מאת:

ד״ר אורה נחמה זילברשטיין עשהאל

כשראיתי את אותם פסלים מתכתיים של דרקונים כסופים ובטנם ככדור זהב, על חזית בנין הדור, כמעט ופרחה נשמתי. האם הונצחו הדרקונים במדרחוב פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה על ידי פסל אמן לאחר המלחמה? או אולי קדמו לה, משום שידוע בלודז' על קיום דרקונים בעלי בטן זהובה?

בנסיעה אל גטאות, דימויי מוזלמנים, מחנות השמדה, וקברי אחים, איבדתי את הקשר להווה. היינו במקומות בהם מליוני אנשים נקברו בחיים, נורו, נשחטו, נשרפו, עלו בעשן, ומתו במיתות משונות. בין התמונות שצילמנו יש רבות המעוררות פלצות ומדירות שינה. חשבתי שכאשר יהיה בי די כוח נפשי אחזור אל הצילומים. אחפש ואראה אם תמונת הדרקונים שצילמתי על קיר הבית קיימת במאגר תמונותיי. אנסה לברר בין חבריי למסע אם ראו את אותו בנין ואת אותם הפסלים.

אתמול מצאתי את תמונות הדרקונים הללו שלא הרפו ממני.

את סוד הדרקונים בעלי הבטן הזהֻבָּה, גילתה חברתי אסתר לי בלבד.

להמשך סיפור החיים המרתק ( קישור)  אתר יקום-תרבות

הדרקונים בעלי הבטן הזהובה של גטו לודז' - יְקוּם תַּרְבּוּת

 

ילדים בגטו לודז (Lodz)

 

בשנת 1987 התגלה בחנות ספרים משומשים בווינה (Wien) אוסף של כ - 480 שקופיות צבעוניות. התברר שהתצלומים נעשו בגטו לודז' (Lodz) בידי ולטר גנוויין Walter Genewein), אוסטרי שהיה רואה החשבון הראשי במינהלת הגטו, הגוף שהיה אחראי לנעשה בגטו, במיוחד בצד הכלכלי שלו. גנוויין קיבל לידיו מצלמה שהוחרמה מיהודי ונהג לשוטט בגטו בשנת 1942 ולצלם בסרטי צילום צבעוניים, שהיו אז מצרך חדשני ויקר המציאות. מתוקף מעמדו הבכיר יכול היה לקבל אספקה שוטפת של סרטים שכאלה מגרמניה, ממפעל "אי גה פארבן" (I.G. Farbenindustrie AG), יצרן סרטי הצילום של "אגפא" (Agfa).

גנוויין, אזרח נאצי נאמן, ניהל רישום קפדני של הנעשה בגטו ואף כתב יומן בימיו בלודז', אולם בתצלומיו העדיף להתעלם מהצד האמיתי של גטו לודז', מהקשים שבגטאות פולין. לאחר המלחמה שב לאוסטריה, חי בזלצבורג (Salzburg) והמשיך לעסוק בראיית חשבון עד שמת בשיבה טובה. הוא לא סיפר לאיש על השקופיות ולאחר מותו התגלגלו לחנות הספרים המשומשים בווינה.

מאות השקופיות הן עיקרו של הסרט הפולני "Fotoamator" (הצלם), שנעשה ב - 1998 בידי הבמאי דריוש יבלונסקי (Dariusz Jablonski). הקרייין בסרט הוא ד"ר ארנולד מוסטוביץ' (Arnold Mostowicz), מניצולי הגטו

מקור המידע וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

IDEA - ALMילדים בגטו לודז'.

הילד אלי יעקובוביץ – מונדרי , נשלח מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו

ציור הילד אלי יעקובוביץ - מונדרי (Eli Jakobowic - Madri) מגטו לודז (Lodz).

אלי נולד ב - 1937 בזגייז' (Zgierz). נשלח מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו (Chelmno) ב - 8/9/1942. אימו, מלכה מונדרי - יעקובוביץ, הייתה בגטו לודז', ניצלה ממחנה אושוויץ (Auschwitz),  נפטרה בישראל בשנת 1987. אביו ברח לברית המועצות ונספה שם.

מקור המידע וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

IDEA - ALM  ציור הילד אלי יעקובוביץ - מונדרי מגטו לודז'.