ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 26 בינואר 2025

ה"שפרה" בגטו לודז' והשמדת הילדים

 


ה"שפרה" בגטו לודזגרמנית: Allgemeine Gehsperre, מהמילה "Sperre" בגרמנית, שמשמעה "מצור") הייתה אקציה בה גורשו כ-15,000 ילדים, קשישים, חולים ומובטלים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו בין 5 ל-12 בספטמבר 1942. לפי נתונים רשמיים, 15,681 בני אדם גורשו, מאות נרצחו בגטו ו-35 נתלו בשל ניסיון להימלט מהשילוח או לעזוב את מקום עבודתם.

ההחלטה לגרש ילדים, קשישים, חולים ומובטלים מהגטו התקבלה באוגוסט 1942 במשרד הראשי לביטחון הרייך. לפני תחילת הגירושים, ב-1 וב-2 בספטמבר 1942, פונו בית הסוהר ובתי החולים בגטו, בהם כ-2,000 חולים. במהלך הפינוי נרצחו חלק מהחולים שניסו להימלט ואנשי צוות בבית החולים שלא צייתו לפקודות..

ב-5 בספטמבר 1942 פורסמה מודעה על קירות הגטו. היא הכריזה על איסור תנועת אנשים בגטו (בגרמנית - Allgemeine Gehsperre). באותו יום ארגן רומקובסקי את הוועדה שנועדה להחליט מי מיועד לגירוש, ערך רשימות של אנשים שצוינו לגירוש ואישר את הרשימותבימים שלאחר מכן, שירות הביטחון הגרמני ואנשי שירות הסדר היהודי שלפו אנשים מדירותיהם על סמך רשימות, והובילו אותם לתחנת הרכבת ראדוגושץ' בלודז'.

בין השוטרים להורי הילדים התנהלו תגרות, והוצאת הילדים התעכבההשלטונות הגרמניים ראו שפעילות היחידות היהודיות לא יעילה ושלחו לגטו יחידות גסטפו ומשטרה גרמניות, מה שהוביל לדיכוי תוך שימוש בנשק. הגרמנים ירו ללא אזהרה, תקפו אנשים ברחוב וירו לפחות בכ-200 הורים שסירבו לוותר על ילדיהם. כאשר פונו בתי חולים, זרקו הגרמנים ילדים מהחלונות.

ב-12 בספטמבר 1942 הסתיימה ה"שפרה". השלטונות הגרמניים פרסמו הודעות על פתיחה מחדש של מפעלים ובתי מלאכה מ-14 בספטמבר, מנות מזון הונפקו ונפתחו חנויותמכאן ואילך פעל גטו לודז' בעיקר כמחנה לעבודת כפייה.

היהודים שגורשו נשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו, שם נרצחו במשאיות גז

מקור המידע

 

 


יום שבת, 25 בינואר 2025

הילד ישראל מונדרי בגטו לודז'

 



 מאת: יוסי בירן , מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק , "השואה בצבע"

לודז', פולין - ישראל.

 80 שנה לשחרור העיר.

ישראל מונדרי, ראשון משמאל, רובץ כאשר הוא נשען על עמוד וחובש כובע קסקט חום.

במהלך, צביעת ופירסום הפרוייקט על גטו לודז'. פנתה אלי אישה, חב' הקבוצה בשם שרה גדלוביץ, שזיהתה את אביה באחת התמונות.

התמונה הייתה ידועה לה כבר אבל עצם הצביעה גרמה לה בהחלט להתרגשות מסויימת.

ישראל מונדרי ז"ל נכלא כנער בגטו לודז', הוא זיהה בעבר את תמונתו בעיתון ולמעשה זוהי תמונתו היחידה מתקופת השואה.

התמונה צולמה כנראה במהלך אקציית הילדים בגטו בתאריך 4.9.1942.

בהחלט משמחת ומרגשת אותי האפשרות לזהות ולהעניק שם לדמות אלמונית לרובנו ולדעת שאותו נער ניצל עלה ארצה והקים משפחה יהודית אמונית לתפארת.

ת. נ. צ. ב. ה.

 מקור המידע וקרדיט ( קישור)



 

 

 


האיכר ההולנדי שהציל את אבא שלי מהנאצים

 

מאתדנה פז פרינס

על יוהאנס בוכארד, חסיד אומות העולם, שהציל את אבא שלי כילד בזמן השואה בהולנד

דנה פז פרינס מספרת על הצלתו של אביה, אריה פז ז"ל, כילד בתקופת השואה בהולנד על ידי חסיד אומות העולם יוהאנס בוכארד

ב-1963 הזמין משרד החוץ הישראלי את יוהאנס בוכארד ההולנדי לביקור בישראל. במוזיאון "יד ושם" הוענק לו התואר "חסיד אומות העולם", ועץ ניטע לכבודו בשדרת חסידי אומות העולם. בשנים 1941-1945 הציל בוכארד כ-300 ילדים יהודים ממוות בטוח בידי הנאצים ועוזריהם.

בוכארד נולד בשנת 1891 בכפר ניוב-פאנפ (Nieuw Vennep), הולנד. איכר חסר השכלה, שלמד שנתיים בבית-ספר יסודי. מגיל שמונה עבד בעבודות חקלאיות בחוות אביו, וכשבגר הקים בכפר חווה לו למשפחתו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה נשוי ואב לילדים, נוצרי אדוק מהזרם הקלוויניסטי.

כשהחלו הנאצים לגרש את יהודי הולנד אל מחנות הריכוז, החליט בוכארד להסתירם כדי למנוע את גירושם. הוא יצר קשר עם מוסד לילדים יהודים באמסטרדם, בו שהו 120 ילדים, רובם יתומים. בסתר העביר כמעט כל יום קבוצת ילדים מהמוסד אל האזור הכפרי, שם שכנע מבעוד מועד משפחות לאסוף ולארח אצלן ילד או שניים, אם בהחבא או בגלוי, תוך העמדת פנים שהילדים הם קרובי משפחה רחוקים. מלאכת השכנוע הייתה קשה, שכן הנאצים הודיעו והזהירו שהולנדים מצילי יהודים יוצאו להורג. בוכארד התמסר לפעילות ההצלה, והפקיד את ניהול החווה בידי שני אחיו, אשתו וילדיו.

כשהתגברו פעולות הגירוש של היהודים ובוכארד נוכח לדעת שאינו מגייס משפחות מתנדבות בקצב הדרוש, הקים באחד משדותיו בונקר ארוך, עם שתי יציאות, מכוסה בחציר, אליו היה אוסף את הילדים וממנו היה מעביר אותם, אחד בכל פעם, למחבוא קבוע יותר. לעתים הסתתרו בבונקר 30 ילדים בו זמנית.

הילדים קראו לו "אוֹם האנס" (הדוד האנס). שמו כמציל התפרסם בכל הסביבה ויהודים רבים פנו אליו בבקשה להסתיר את ילדיהם. בני משפחתו טיפלו בילדים, והוא עצמו היה רוב הזמן מחוץ לכפר, במסעותיו לגיוס כסף, מזון, תעודות מזויפות ואיתור משפחות מתנדבות.

באוקטובר 1943 נודע למשטרה ההולנדית על מבצע ההצלה ועל מיקומו המדויק של הבונקר. שוליית הקצב בכפר הבחין בכמויות הבשר הגדולות שקנתה משפחת בוכארד, והלשין על כך למשטרה. שוטרים הולנדים חמושים, בהנהגת קצינים נאצים, פשטו על החווה. באותו זמן שהו בבונקר 27 ילדים יהודים, ובחור נוצרי אחד, חבר המחתרת ההולנדית. הבחור, שהיה חמוש באקדח, צעק אל הילדים לצאת בריצה מן הבונקר לעבר השדות בזמן שהוא עומד בפתח ויורה לעבר הנאצים. הוא נהרג בקרב היריות תוך מספר דקות, אך הזמן שקנה עבור הילדים אפשר להם להספיק לרוץ לכל עבר ולהסתתר בין שיחי סלק הסוכר בשדה.

בוכארד עצמו לא היה בכפר ביום הפשיטה. הנאצים שרפו את החווה ולקחו את אחיו ובנו בן ה-19 למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם נספו ולא שבו. את אביו, בן 79, תלו הנאצים בפתח בית החווה השרוף. באותו ערב, כשהיה באוטובוס בחזרה הביתה, סיפרו לבוכארד נהגים שנסעו בכיוון ההפוך על מה שאירע, והזהירו אותו שלא לחזור לכפרו. יוהאנס בוכארד המשיך בפעולות ההצלה מחוץ לכפרו עד תום המלחמה ב-1945. לפי ההערכות הציל את חייהם של לפחות 300 ילדים יהודים.

אבא שלי, אריה פז (1936-1982), היה בבונקר שבחוות בוכארד ביום בו פשטו עליה השוטרים ההולנדים והחיילים הנאצים. הוא היה בן שבע. הוא זכר וסיפר כיצד שכב בקור בין שיחי סלק הסוכר, שדקרו ברגליים היחפות (בעת הפשיטה אחת הילדות הגדולות יותר תיקנה לו את הגרביים). בהמשך הלילה הגיע אדם שלא הכיר, רכוב על על אופניים, אסף אותו והביאו לאחת החוות האחרות בסביבה, שם הסכימו להמשיך ולהסתיר אותו. הוא עלה לישראל בשנת 1949. אבא נפגש עם בוכארד בישראל בשנת 1963, בעת שהוענק לו תואר חסיד אומות העולם. הם התרגשו מאד. יוהאנס הלך לעולמו ב-1974 והוא בן 83.

הזווית האישית

הסיפור תועד בשיתוף פעולה של צוות מוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי וצוות תכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ה, 2024. הסיפור נמצא גם בבלוג "אנו" – מוזיאון העם היהודי

מקור המידע וקרדיט : תכנית הקשר  הרב-דורי ( קישור)

 

יומנה של רות (רותק'ה) ליבליך ז"ל , הנערה בשואה

 



מאת:

יוסי אבני לוי

יומנה של הנערה הצעירה ושחורת־הצמה נפתח במשפט פשוט, כמעט נאיבי: "אני, רותי ליבליך, ילדה בת 13, נורמלית אבל קצת משוגעת. בהדרכת המורה שלי, מאיה וקסברג, אני רוצה להכיר את עצמי. זה קשה לי מאוד, ולכן התחלתי לכתוב את היומן הזה".

רות (רותק'ה) ליבליך, ילידת אנדריחוב (Andryhov) שבדרום פולין, פתחה מחברת משובצת ביום קיץ של 13 באוגוסט 1940, והחלה את המסע המרתק והמלהיב שלה לתוך עצמה.

"לא יהיה שום דבר יוצא דופן ביומן, כי החיים שלי הם חיים של ילדה רגילה", כתבה הנערה היהודייה, שחלמה על הימים היפים שיהיו לה יום אחד בארץ ישראל - אבל נרצחה בגיל 16 בערך בבירקנאו, המרוחקת מאנדריחוב 28 ק"מ בלבד. היומן האישי והחושפני נמצא אחרי המלחמה במקום מסתור בגטו של אנדריחוב, ונמסר לקרובת משפחה ששרדה והשתקעה זמנית בעיר ביילסקו־ביאלה. לימים עלתה לישראל והעבירה את היומן למשמרת בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות.

היומן פורסם ב־1990 בכריכה רכה בעברית מטעם מכון אייבשיץ, אלא שגם בישראל וגם בפולין, סיפורה של ליבליך לא מוכר דיו. "

"יש לי הרבה חברים, אבל אין לי חברים טובים באמת", התוודתה רותק'ה בפולנית בפתח היומן, שנכתב על שלוש מחברות ושמשתרע על פני 122 דפים ו־28 חודשים. "לפני חודש או חודשיים התקרבתי לנער בשם מאנק (עמנואל) זילברמן. אנחנו מדברים הרבה וברצינות, ובהחלט מבינים זה את זה. הדבר הרע היחיד זה שהוא בן ואני בת, ושנינו קצת מתביישים. לכן החלטנו לשחק ולהעמיד פנים. הוא דיבר עם בנות אחרות ואני עם בנים אחרים. לי זה לא היה קשה, כי בנים תמיד הלכו אחריי". אולי חייכה כשכתבה את המשפט הזה. אולי פחדה שאבא, שאותו היא מזכירה לא מעט לאורך היומן, יקרא את הדברים, והרהרה אם לעבור לשפת הסתרים שלה, העברית. "התחיל בינינו קשר כזה. הרגשנו טוב זה עם זה. עד שהפעלתי את כוח הרצון שלי, ולמרות שרציתי ללכת ולטייל איתו, לא הלכתי".

"מוכרחה אני לכתוב בעברית", כתבה רותק'ה ב־16 ביולי 41', "לפני שתי (כך במקור) ימים נקרה דבר עם מני (מאנק). באתי הביתה והנה אני רואה שהיומן שלי ביד אבי. הייתי נרגזה ופחדה (פוחדת). ולא ידעתי מה לעשות. אבל בסוף הלכתי אל אבי ואמרתי תני לי (תן לי את היומן) כי אני הולכת אל שושנה. אנו חפצות לקרוא. שיקרתי. אבי נתן והלכנו דרך האחו. ואני מרוב כעש (כעס) ופחד לא ידעתי מה לעשות.. ורצתי ואחזתי בראשי... אמרתי אבי קרא, אולי, על אודות מאנק, אהבה וחושים. נורא, נורא, מה לעשות... לא חפצתי לשוב הביתה... והוכרחתי. באתי הביתה. אבל מאומה היה. רק פחד. והכל זה עונש, כי לא יכולתי לסתר (להסתיר) את היומן ואני השארתי אותו על החלון... אמנם עברית שפה שגורה בפי, אבל לכתוב אינני יכולה כך כמו בפולנית".

מקור המידע וקרדיט , יוסי אבני לוי ( קישור )

 

 


פרופסור הנרי וסרמן שנולד ב1943 במסתור בפולין הלך לעולמו

 

פרופ' הנרי וסרמן, נפטר לפני כמה  ימים. הוא היה היסטוריון מקורי, חשוב ופורה של גרמניה ושל יהודייה, ואחד הסוכנים הבולטים בהבאתה לישראל של האסכולה המודרניסטית בחקר הלאומיות – אסכולה שפרחה במערב בשנות השמונים, ושהייתה מוכרת בישראל רק למעטים עד שהוא יזם את תרגומיה והקדים להם מבואות בשנות התשעים.

איך התחיל סיפור החיים של הנרי? הוא נולד בשנת 1943, במסתור בפולין. גם בתום תקופת השואה, אחרי שהמשפחה יצאה מהמסתור, היא סבלה מרורים. הנרי איבד את אימו, ובגיל שבע הצליח האב לצאת עם הנרי ועם שתי אחיותיו והם עברו לחיות בארצות הברית, ממנה עקרו שוב לשבדיה. בשלב זה כבר היה הנרי יתום מאם ומאב, והגיע לבית דודיו במושב רשפון בגיל 12.

אז החל לעבור תהליך סוציאליזציה "צברי", מעט מאוחר, שראה הד לו כל השנים בספר "התגנבות יחידים" של קנז. את כל הקשיים הללו – שהאמינו לי שהם רק תחילת הדרך, ואני לא רוצה למקד את כל הפוקוס של סיפור חייו בהיבטים האלה – רתם הנרי כדי לפתח קריירה ענפה בת עשרות כותרים שחיבר, ערך ויזם, תוך שימור ההומור הפולני-גרמני האירוני והדק שלו לאורך כל חייו.

וסרמן סיים דוקטורט באוניברסיטה העברית בהדרכת יעקב כ"ץ על מה שכינה "תרבותם האינטימית" של הבורגנים היהודים בגרמניה בעידן הליברלי שלקראת מהפכות "אביב העמים" (1848) ואחריהן. לאחר מכן נקלט באוניברסיטה הפתוחה (או במילותיו, "זכיתי בפיס!"), ושימש בה כפרופסור במשך כשלושה עשורים. בין עבודותיו המרכזיות אפשר למצוא את ספרי הקורס "אירופה ערש הלאומיות", ובתוכם ביוגרפיה של היינריך פון קלייסט, הרומנטיקן הלאומי הגרמני, ודיון מעמיק באיסוף מעשיות האחים גרים והפצתן בדפוס כמחוללות לאומיות גרמנית; את הספר "אך גרמניה היכן היא", על ראשיתה של התרבות הלאומית בגרמניה במפנה המאות השמונה עשרה והתשע עשרה; ואת עריכת פנקס קהילות גרמניה של יד ושם – "פנקס" במשקל של משהו כמו שני קילו, אולי אפילו יותר, המתעד את חיי קהילות גרמניה ערב השואה ובמהלכה.

מקור המידע

פרופ' הנרי וסרמן, חוקר יהדות גרמניה,                     

פרופ' וסרמן, יליד 1943, נמנה על תלמידיו של יעקב כ"ץ. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתהליכי השתלבותם של יהודי גרמניה בחברה הבורגנות הגרמנית בשנת 1840 – 1880 – ובכך הוא המשיך ופיתח את אחד מקווי המחשבה של מורו בתחום ההיסטוריה החברתית והקדים חוקרים רבים שעסקו בנושא בעשורים האחרונים. במהלך שנות השמונים וסרמן נטל חלק במפעל הגדול של יד ושם "פנקס קהילות גרמניה" כעורך הכרך שעסק בהסן והסן-נסאו ובהמשך דרכו האקדמית נמנה על סגל המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. בין שאר מפעליו באוניברסיטה נציין את הקורס "אירופה ערש הלאומיות" שהציע לראשונה בעברית עיון ביקורתי בהיסטוריה של הלאומיות, בעיקר דרך דיון בתולדות הלאומיות הגרמנית. וסרמן ניהל גם פרויקט ביבליוגרפי חשוב על יוצאי גרמניה בישראל – בני ובנות "העלייה החמישית" – שיצא לאור בגרמנית. יהי זכרו ברוך!!



יום שבת, 18 בינואר 2025

ההישרדות של אידה למברג (גליסניק) בתקופת השואה בברית המועצות

 



חיים לפני המלחמה

אידה נולדה למשפחה מבוססת ומכובדת בעיירה בוברויסק, בלארוס. הוריה עבדו קשה לפרנסת המשפחה – אביה עבד במפעל נגרות ואמה ניהלה את חנות המפעל של הוריה. אידה הייתה הילדה הקטנה במשפחה של חמישה ילדים. היא אהבה לקרוא וללמד אחרים, אך לא היו לה כמעט זמנים חופשיים.

המשפחה חגגה את חגי ישראל בסתר בשל האיסור על חגיגות יהודיות. אביה היה הולך לבית הכנסת בחשאיות, ובבית הקפידו על מנהגים כמו אכילת מצות וסופגניות.

פרוץ המלחמה והחיים במהלכה

כאשר פרצה המלחמה, אידה הייתה בת 12 וחצי. עם ההכרזה על הגעת הגרמנים, המשפחה ברחה מבוברויסק בעזרת חיילי הצבא האדום.

במהלך המלחמה איבדה אידה קרובי משפחה וחברים, כולל בני דודים וחברים קרובים שנשלחו לתאי גזים. המשפחה לא נכנסה לגטו או למחנות, אלא נדדה בין מקומות מסתור, תוך כדי קבלת עזרה מתושבים מקומיים שנתנו להם אוכל, בגדים ומקום לישון.

למרות הקשיים, אידה מעולם לא הצטערה על היותה יהודייה, והיא חייתה בתקווה שבעלות הברית ינצחו את הנאצים. הזיכרון המשמעותי ביותר שלה מהמלחמה היה כאשר הצבא האדום ניצח את הגרמנים בקרב על מוסקבה.

אחרי המלחמה ולפני קום המדינה

בסיום המלחמה, כשהייתה בת 17 וחצי, עברה אידה עם משפחתה לעיר סמרה. שני אחיה נהרגו במלחמה, אך הוריה ואחותה ניצלו.

לאחר המלחמה, ולפני קום מדינת ישראל, המשפחה של אידה הפכה לחלק פעיל בתנועה הציונית ובמאמצים להקמת המדינה היהודית. אביה, שולם, הוביל את הפעילות, ובכל חודש המשפחה אספה כספים שנשלחו לארגונים שהיו קשורים לתנועה הציונית ולמאבק להקמת מדינת ישראל.

אחד מהסיפורים המיוחדים מתקופה זו התרחש כאשר אידה עצמה התבקשה להעביר כסף חשוב למוסקבה. המשפחה קשרה לה חגורה עם הכסף, והיא קיבלה הנחיות ברורות: לא לרדת מהרכבת ולא לצאת מהחדר עד שיגיעו שני בני דודים שלה. הם היו אמורים לקחת ממנה את הכסף ולהעביר אותו הלאה לארגונים שפעלו למען הקמת מדינת ישראל. אידה מילאה את המשימה באומץ רב, תוך סיכון אישי עצום.

לאחר מכן, אביה, שולם, נתפס על ידי השירות החשאי הסובייטי בשל פעילותו הציונית והקריאות שלו ליהודים לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. אביה נרצח על ידי השירות החשאי, והמשפחה נותרה המומה מהמקרה. הרצח היה מכה קשה עבור אידה, אך היא לא ויתרה והמשיכה להאמין בציונות ובחלום להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

חיים מקצועיים לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, אידה ומשפחתה התיישבו בעיר סמרה שברוסיה. למרות האנטישמיות הקשה ששררה במדינה, אידה לא נתנה למכשולים לעמוד בדרכה. בזכות נחישותה, היא התקדמה לתפקיד בכיר מאוד – היא הייתה אחראית על כל התשתיות העירוניות בעיר סמרה. (Глава дом управления)

בתפקידה, דאגה אידה לכך שלכל התושבים תהיה קורת גג, ופעלה בנחישות כדי שאף אחד לא ייאלץ לחיות ברחוב. עבודתה הותירה חותם עמוק על העיר ותושביה, והיא נחשבה לדמות מוערכת מאוד, גם בעיני אלה שהיו מלאי דעות קדומות כלפי יהודים.

באחד מימי העבודה שלה, אידה יצאה לאתר בנייה לבדוק את התקדמות הפרויקט. במהלך הביקור, טרקטור שנסע לאחור לא הבחין בה ועלה על רגלה. כתוצאה מהתאונה, אידה נפצעה קשה ועברה תהליך שיקום ארוך, אך נותרה עם מגבלה פיזית והיא נאלצה להשתמש בפרוטזה, היום היא משתמשת בכיסא גלגלים, מכיוון שהיא כבר לא מסוגלת להתנייד עם פרוטזה בלבד. למרות זאת, היא לא נתנה למגבלה לעצור אותה, והמשיכה לעבוד ולהשפיע על חייהם של רבים מסביבתה.

מקור המידע והקרדיט : תכנית הקשר הרב-דורי (קישור)

הסוף העצוב של פעוטה יהודייה הונגרית, סרולטה גרונוואלד

19 בינואר 1940 ילדה יהודייה הונגרית, סרולטה גרונוואלד (בתמונה משמאל), נולדה בצ'ונגרד.

ביוני 1944  היא גורשה לאושוויץ ונרצחה בתא גזים. היא הייתה רק בת 4. אחיה הגדול ממנה בשנתיים שנדור נרצח יחד איתה.


התושייה וההישרדות של הילד שמשון קציר , בן 6 ,בהיתקלות עם החייל הנאצי ברומניה

 



שמי הוא שמשון קציר, אך השם בו נולדתי הוא שמשון כהן. כשמשפחתי ואני נאלצנו לברוח מרומניה, הביאו לנו דרכונים מזויפים ובהם שם המשפחה היה כתוב קצ'ולרו רק כשהתחתנתי ונולדו ילדיי החלטנו אני ואשתי זיכרונה לברכה לשנות את השם משפחה לקציר בעקבות נשיא המדינה, אפרים קציר.

אין לי תאריך לידה מדויק אך נולדתי בשנת 1936 ברומניה בכפר ואסלוי באזור פונג'ש. אבי פנחס עסק ברכישת בעלי חיים לצבא הרומני ובגלל זה היינו אמידים, היינו חיים בבית רחב עם עוזרים לכל אחד ולבית. חיינו טוב. הייתה לי ילדות נהדרת בשכונה היינו משחקים באבנים כל החברים בשכונה, מטפלים בכבשים ובחיות בכפר.

זה השתנה כשהתחילה השואה, משנת 1939 כשפרצה המלחמה, נהיינו סוג ב' שמו לנו מגן דוד על החולצה שיראו שאנחנו שונים. אני זוכר שהנאצים היו מכריחים אותנו לעבוד בשבילם. אני ובן דודי היינו משקים את סוסיהם לשתות כי אם לא היינו עושים זאת היו הורגים אותנו. היינו עובדים הרבה בשדה, מגדלים גידולים במשך שעות ארוכות ביום. היו שולחים אותנו לעבודות בנייה שונות בהם היינו מרימים לבנים כבדים מאוד.

יום אחד אני עבדתי בשדה ולפתע שמעתי נאצי דוהר לכיווני ויורה תוך כדי, ברחתי להתחבא וכשהוא לא שם לב אחזתי במוט שהיה מתחת לעגלה של הסוס שלו ובכך דהרנו שאני מתחתיו וניצלתי, אז הייתי רק בן שש.

יום אחד אמא ואבא באו אלי ואל אחיי בריצה כשהם צועקים עלינו לארוז דברים ושאנחנו בורחים, לקחתי מעט דברים ככל האפשר והבריחו אותנו לגבול של רומניה – הונגריה. משם עלינו במעבורת לארץ בשנת 1945 – רגע לפני סיום המלחמה. אימא החביאה זהב ויהלומים בעקבים של הנעליים, כשהגענו לארץ מאוחר יותר, שבצו את היהלומים בטבעת מתוך תכשיט שבעבר היה עגיל. אשתי ענדה את הטבעת הזאת עד יום מותה, ומאז הפכנו את האירוע הזה למסורת משפחתית – כל נכדה מקבלת שרשרת משובצת ביהלום כשהיא מגיעה לגיל 18, נכדי היחיד קיבל גם הוא שרשרת.

החיים בישראל

כשהגעתי לארץ לא היה קל בהתחלה לבנות הכל מהתחלה. בגיל 17 שנים התגייסתי לחטיבה 188 של שריון, לחמתי במלחמת ששת הימים את המלחמה הזאת לעולם לא אשכח. אני הייתי חייל צעיר, סמל במילואים, בן 31. המדינה הייתה במצב של כוננות הגבוהה ביותר, כל מילה שנאמרה בטלוויזיה או ברדיו נשמעה כמו גזירת גורל. כולם דיברו על המלחמה, הלחימה הייתה קשה מאוד, ידענו שהשעות הקרובות הולכות להיות קריטיות. כשניצחנו הרגשתי שזה לא רק ניצחון על הערבים שתקפו אתנו אלא גם על הנאצים שגרמו לי להצטער על היותי יהודי. שגרמו לי לפקפק שאי פעם יהיה לנו מדינה. בזמן המלחמה נולד בני הבכור.

הייתי נהג אגד 35 שנה, יום אחד לפני 46 שנה נסעתי לחיפה, לפתע ראיתי תאונת דרכים האוטובוס היה ריק, אז הכנסתי את הפצועים ולקחתי אותם לבית חולים רמב"ם בחיפה, היו שם הרבה אנשים שפצועים קשה. כמה שנים אחרי אני נוהג באוטובוס ורואה אישה עולה לאוטובוס היא זיהתה אותי מיד ואז גיליתי שזאת אישה שאותה הצלתי בכך שהסעתי אותה לבית החולים מהתאונה. היא הודתה לי מאוד זוהי בהחלט הייתה תחושה מדהימה לדעת שהצלתי את חייה.

מקור המידע והקרדיט : תכנית הקשר הרב-דורי

 

 


הרוקחות שסייעו ליהודים בגטו  קראקוב



הרוקח פנקייביץ' תיעד את זיכרונותיו בספר שראה אור בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. ספרו פורסם בעברית בשם "בית מרקחת בגטו קראקוב", בהוצאת יד ושם בתרגום מרים עקביא. בספר הוא מעיד על העזרה שנתנו הרוקחות ליהודים. "אני מקדיש את זיכרונותיי לשותפות שלי, שבמשך כל זמן קיומו של גטו קרקוב סיכנו את חייהן כדי לעזור לתושביו", כתב בהקדשה שבה ציין את שמות הרוקחות. "שלוש הנשים שעבדו עימי בבית המרקחת… נרתמו כבר מראשית הקמתו של הגטו להגיש עזרה ליושביו… שלוש עוזרותיי סיכנו לא פעם את חייהן", כתב בספר. "עזרתן של שלוש עוזרותיי קיבלה חשיבות גדולה. הן מילאו בקשות, חילקו מכתבים, מילאו שליחויות תיווך בין תושבי הרובע למכריהם הפולנים שבחוץ, קנו דברי מאכל ומתנות שהיהודים נזקקו להם למטרות שונות, השתדלו להשיג תרופות נדירות. סיפקנו תרופות הרגעה, תרופות לשיכוך כאבים וחומרי חבישה חינם. לא גבינו אף פרוטה מן היוצאים לדרכם האחרונה..."

עדות נוספת סיפקה ניושה הורוביץ־קרקוסקה, ניצולת גטו קרקוב, בת 92, שעדיין חיה בעיר. "כילדה בת 11–10 נשלחתי פעמים רבות על ידי הוריי וסבי לבית המרקחת כדי לקנות תרופות משככות כאבים ואמצעי חבישה. בבית המרקחת עבדו פנקייביץ' ושלוש עובדות, רוקחות גם הן", היא כותבת, ומפרטת את שמותיהן. "הנשים המוזכרות לעיל בא מדי יום ביומו לגטו מהצד הארי. הן היו מסבירות פנים ומועילות בהעבירן תרופות, פעמים רבות בלא תמורה כספית".

עדות נוספת שצורפה לבקשה היא זו של מאיה גולדנברג, בתה של ניצולת גטו קרקוב אירנה הלפרין־צינוביץ', שחבה את חייה לצוות בית המרקחת. "ביוני 1942, בזמן האקציה הגדולה, אמא שלי ידעה שטדאוש ושלוש הנשים העוזרות שלו ייתנו לה להיכנס. אמא שלי התחבאה באחד החדרים האחוריים של בית המרקחת, בידיעה שהם לא ימסרו אותה לאס־אס. החמלה של כל עובדי בית המרקחת הצילה את חייה", כתבה במכתב ליד ושם. "פנקייביץ' לא היה יכול לבצע לבד ובעצמו את כל הפעולות המתוארות. ממש לא… ככל שההכרה בהן כחסידות אומות העולם תגיע מוקדם יותר, כך ייטב", היא מסכמת.

 מקור המידע  וקרדיט : כתבה של עופר אדרת ( קישור)

  

יום ראשון, 12 בינואר 2025

הנדה דרורי , השתתפה בגיל עשר וחצי באופרת הילדים ברונדיבר בגטו טרזין

 

 

 הנדה דרורי , השתתפה בגיל עשר וחצי באופרת הילדים ברונדיבר בגטו טרזין

"ברונדיבר", שנכתבה בידי המלחין הנס קראסה ומחבר הלברית אדולף הופמייסטר, הוזמנה כאופרה לילדים במכרז שפורסם בפראג ב-1938 ונתקלה אף היא במציאות החיים הקשה כשהגרמנים השתלטו על צ`כוסלובקיה. האופרה הועלתה על ידי ילדי הגטו תחת הכיבוש הנאצי, במשך 55 פעמים כשהצוותים המקוריים שנשלחו למחנות ההשמדה הוחלפו על ידי צוותים חדשים. גם מלחין האופרה, קראסה, נורה למוות בשנת 1944 בידי קצין גרמני באושוויץ.

עם אלמנטים טעונים כל כך מתמודדת כעת הנדה דרורי, שהגיעה לגטו טרזין בגיל עשר וחצי והשתתפה בהצגה המקורית. דרורי, בחברת שורדות נוספות של אותו מחנה הוזמנה לצפות בהפקה החדשה של "ברונדיבר".

"הפרמיירה של האופרה הזאת הוצגה עוד לפני טרזין", מספרת דרורי, "בבית יתומים יהודי בפראג, ושם לא הייתי, אבל בטרזין השתתפתי מההרכב הראשון של האופרה. שרתי במקהלה, אבל לא רק במקהלה, מכיוון שהבעיה בטרזין, בכל הרמות ובכל התפקידים, הייתה שאף פעם לא ידעת אם האדם שקיבל תפקיד מסוים יישאר בו, מסיבות מובנות -  או מחלה, או טרנספורט, ולכן הרבה ילדים למדו כל תפקיד.

"התפקידים היו מאוישים בפוטנציה על ידי הרבה אנשים, ואני לא מדברת רק על יצירות התרבות הרבות שבוצעו אלא גם על תפקידים בניהול. תמיד היה צריך להיות מישהו שיגבה במידה שהנבחר נעלם".

כל כך הרבה פעילות תרבותית הייתה שם?

"הפעילות התרבותית המאוד ענפה שהתפתחה בטרזין הייתה בהתחלה אסורה בתכלית האיסור על ידי הגרמנים, ורק כשהם הבינו שזה יכול להיות לטובת הפרופגנדה שלהם, הם אפשרו פעילות תרבותית. היו שם אופרות של מבוגרים שלא הוצגו אלא רק שרו אותם בצורה קונצרטנטית, היו שחקנים שעשו ערבי קריאה ושירה, היו כמה קברטים, היו כל מיני אנסמבלים מוזיקליים, רביעיית מיתרים, ועוד כל מיני שניגנו, הרבה פעילות מוזיקלית".

היה לך רקע מוזיקלי או שהיו ילדים שהצטרפו לאופרה בלי שום רקע קודם?

"היה לי רקע מכיוון שבן הדוד של אמא שלי היה מנצח מפורסם, גם אחרי המלחמה, קארל אנצ`רל. הוא היה מנצח בפראג לפני המלחמה, ואחריה, בשנת 68, ב`אביב של פראג`, הוא ברח לקנדה וגם שם התפרסם. אפשר למצוא באינטרנט הרבה יצירות שהוא ניצח עליהן".

"כל אפשרות לברוח מהמציאות לעולם של יופי הייתה ברכה"
 
נדמה שהסיפור שלכם הוא התשובה החזקה ביותר לשאלה האם למוזיקה ולאמנות יש כוח לשנות את המציאות
"
לאמנות, ולמוזיקה אולי במיוחד, וגם להומור. החיים בגטו בטרזין היו חיים קשים של רעב ומחלות ובעיקר פחד מתמיד להישלח לטרנספורט. אמנם לא ידענו לאן הם הולכים, אבל ידענו שזה בטח יותר גרוע מטרזין, שהיה מספיק גרוע גם הוא, ולכן כל אפשרות לברוח מהמציאות הזאת לעולם של יופי, עולם שזכרנו אותו אולי מהבית, הייתה ברכה מאוד גדולה, ונתן תקווה שאולי בכל זאת נשרוד, מה שלא היה בטוח בכלל.

"גם הומור, גם לצחוק קצת על המצב ועל הגרמנים וגם על עצמנו, זו הייתה עזרה מאוד גדולה. מבחינה אמנותית זה לידי ביטוי בעיקר בקברטים בצ`כית ובגרמנית שהיו בטרזין. אגב, קטעים מהקברט הגרמני יציגו גם כאן. יגיע לכאן צוות שיציג קטעים מהקברט הגרמני וייתן דוגמאות של מה שזה היה".

את עצמך השתתפת בעוד גופים אמנותיים בגטו?

"בתוך בית הילדים שרנו הרבה במקהלה והיינו הולכים לשיר בבתי הזקנים שהם היו הכי מסכנים מכולם. היינו הולכים לשיר להם ולעודד אותם, עם המקהלה של החדר שלנו, חדר 28".

יש לי  שאלה קצת לא נעימה. האם גם במצב המסויט הזה של חיים בגטו מגיעים למצבים של לריב למשל על סולואים ועל תפקידים, או שהכל נרתם לטובת החיזוק ההדדי?

"אנחנו היינו בני אדם, וילדים, וזה בהחלט היה חשוב. היו שם כל מיני גילויים כאלה שאנשים, ילדים, מאוד רצו לשמור על התפקיד לעצמם. זה לא הגיע למריבות ושנאה או משהו, אבל כן, היה, בוודאי, ניסיון של הילד שקיבל איזה תפקיד לעמוד על כך שהוא יהיה הראשון ולא השני, השלישי או הרביעי. אני למשל למדתי את תפקיד הכלב שיש באופרה, והייתי הכלב החמישי, אז זה לא היה איזשהו כבוד גדול... חשוב היה להיות הראשון, או לפחות השני..."

כמה מהילדים שרדו? אתם שומרים על קשר קבוע ביניכם?

"אני לא יכולה להגיד במספרים אבל מעטים. אני בקשר עם אלה שהיו איתי בחדר 28, מאוד בקשר. אלה שהיו באירופה במשך כל הזמן הזה היו בקשר, ואלה שבישראל, יצרנו איתם קשר אחרי מהפכת הקטיפה של צ`כיה, שרק אז אפשר היה לתקשר, ואנחנו נפגשים כמעט כל שנה, בכל הזדמנות ובכל מקום שאפשר. אנחנו בעצם כמו אחיות. עברנו שנים קשות מאוד ביחד והקשר שלנו הוא קשר מאוד קרוב".

המשכת לעסוק מאז במוזיקה?

"שרתי כל חיי במקהלה, כל זמן שהייתה לי נשימה, עד התקף הלב שעברתי".

"איש לא אשם באיפה שהוא נולד"
 
חזרת אחרי המלחמה לצ`כיה?

"אני חזרתי מהמחנות לפראג, יתומה גמורה, עם אמי החורגת שאבי התחתן איתה בטרזין, ומאוד אהבתי אותה. הייתי בפראג ארבע שנים, ועליתי לארץ עם קבוצת נוער בשנת 49. אני גרה מאז בקיבוץ `החותרים`".

איך את מתמודדת עם החיבור הכל כך טעון בין גופים מוזיקליים ישראלים וגרמנים בהפקה החדשה של האופרה?

"טוב מאוד. השאלה הזאת נשאלת תמיד והיא שאלה שאין לה תשובה אחת. לי קשה מאוד לנסוע לגרמניה, יחד עם זה יש לי ידידים מאוד קרובים וטובים בגרמניה, אלא שהם מדורות אחרים, והם מאלה שמנסים לתקן את מה שהדורות הקודמים קלקלו.

"כשאני נמצאת בגרמניה ופוגשת מישהו שהוא זקן ממני – כי הייתי אז ילדה קטנה וגם הגרמנים בגילי היו אז ילדים קטנים ולא אשמים בכלום – אבל כשאני פוגשת זקנים בגרמניה, בלי לחשוב הרבה זה עולה בי, השאלה מה הם עשו בזמן המלחמה, האם הם היו נאצים. אבל אין בי שום שנאה לגבי גרמני מדור אחר רק כי הוא גרמני. איש לא אשם באיפה שהוא נולד".

אין בך את החשש שאולי מדובר במשהו שמאוד מושרש בעם מסוים, ולא רק עניין של דור ספציפי?

"הניסיון שלי אומר שהידידים הגרמנים שלי עכשיו מנסים לעשות כמיטב יכולתם. יש בגרמניה ניאו נאצים ויש מכחישי שואה, אבל גם אצלנו יש גזענות ושנאה לכאלה ואחרים. אני חושבת שזו איזו תכונה אנושית מכוערת שמופיעה בכל מקום. בעמים מסוימים אולי יותר, ובאחרים פחות".

 מקור


גטו טרזין : הציירת פרידל דיקר -ברנדייס לימדה את יסודות הציור לילדים



פרידל דיקר – ברנדייס לימדה את יסודות הציור בגטו טרזין , עודדה את פיתוח הדימיון של הילדים, וניסתה להביא אותם לידי ביטוי אישי למצוקותיהם ותקוותיהם גם יחד

מה ילדים אלו ציירו

לוויות, ילדים צועדים למעון שלהם בליווי שוטרי הגטו היהודיים, אחו ירוק, קערות מלאות באוכל משובח, פרחים, ילדים משחקים, חופש ובית. בדרך כלל הילדים חתמו על הציורים את שמם וגילם, כך שהציורים הפכו למצבה אילמת לזכרם, היות וחלק ניכר מהציורים שרד בניגוד לרוב הילדים שציירו אותם.

בספר "אין פרפרים פה"  קובצו  היצירות הללו של ילדי הגטו שמאפשרות לנו לחוש כיום את רגעי האימה והחרדה, את ההתמודדות עם המוות, הרעב המציק, הפירוד מההורים וגם רגעי נחמה זמניים.

מקור

אין פרפרים פה: ציורים ושירים של ילדי גיטו טרזינשטדט 1942–1944 (במקורו הצ'כיDětské kresby na zastávce k smrti, Terezín 1942–1944,  ) ילדים בתחנה שלפני המוות, טרזין 1942–1944) הוא קובץ ציורים ושירים של ילדי גטו טרזיינשטט מן השנים 19421944 בעריכת חנה וולאווקובה (וולקוב) (Volavková) שראה אור בשנת 1959 בהוצאת המוזיאון היהודי הממלכתי של צ'כוסלובקיה בפראג. במקביל למהדורה המקורית בצ'כית ראו אור גם תרגומים לאנגליתגרמנית וצרפתית, ובשנת 1963 ראתה אור גם מהדורה עברית, שאת שיריה תרגמה לאה גולדברג.

למידע נוסף


הנער תומס גבע תיעד בציורים את מה שעבר במחנות

"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את...