הלכה לעולמה ד"ר צפורה שפירא , הלשונאית של "קול ישראל" שהייתה ילדה בשואה

 

מחדרה הקטן בחצר קול ישראל בתל אביב ניהלה צפורה שפירא מלחמת חורמה נגד כל שגיאה בעברית. "תלמידת חכמים וקנאית לעברית המדויקת והנכונה", כתב עליה עמיתה, ההיסטוריון ד"ר יואל רפל.

השדר מייק הולר סיפר פעם,  כי שידר בשידור חי מאחד מבתי הכלא בארץ, והיה צריך לדווח על 13 אסירים. "לא ידעתי מה לומר באותו רגע, שלושה־עשר או שלוש־עשרה, פחדתי מציפורה אז אמרתי עשרים אסירים", ( עופר אדרת , 2024 ) 

ילדות בצל שואה

צפורה נולדה בגטו קרקוב, בת למרדכי וחיה וולקן מניצולי רשימת שינדלר. הוריה חיה, לבית פרנקל, ומרדכי וולקן נישאו בקרקוב, ולאחר שנה נולדה בתם צפורה. לאחר שנה וחצי נולד אחיה, יצחק. כך שילדותה של צפורה ואחיה שנולדו לתוך המלחמה עברו בצל השואה.

מספרת צפורה: "אבא עבד לפני מלחמת העולם במפעל "פרוגרס" – מפעל לייצור חוטי מתכת לצורכי חשמל, שהיה שייך למשפחה יהודית – ורהפט. עם פלישת הגרמנים החלו לייצר במפעל הזה חוטי חשמל לצבא הגרמני. אימא עבדה בחברת "מדריץ", במפעל לתפירת מדים לצבא הגרמני.

במארס 1943 הגרמנים החלו לחסל את הגטו בקרקוב, והוריי נשלחו למחנה פלאשוב. אני נכנסתי עם אמי למחנה הנשים, ואחי עם אבי למחנה הגברים. ההורים המשיכו לעבוד במפעלים שמחוץ למחנה, ואנו, הילדים הקטנים, היחידים במחנה, נשארנו עד שחזרו ההורים מן העבודה. ואף על-פי שאנו, הילדים, ידענו להסתתר, במחנה, כשהגרמנים בדקו את הבלוקים, הסכנה להחזיק שני תינוקות במחנה הייתה גדולה. לכן החליטו הוריי, שחייבים להוציא אותנו משם ויהי-מה.

את אחי, ילד נימול, איש לא רצה לקחת, ואותי, הבריח חבר של הוריי, שעבד מחוץ למחנה, בתרמיל הגב שלו. וכדי שלא אראה "סימן חיים" במעבר, הרדימו אותי בלומינל והוציאו אותי. ושם, מעבר לגדר, חיכה לי חבר טוב של אבי, נוצרי, יוליאן קוסאק. גדלתי עם משפחתו הנוצרית בקרקוב זמן מה, אך גם שם נעשה מסוכן, והם העבירו אותי למשפחה נוצרית בכפר, שבו היה פחות סיכוי, שהגרמנים יחפשו יהודים. ובזכותם נשארתי בחיים".

הנטישה הייתה קשה

מספרת צפורה שפירא: "הנטישה הייתה קשה. לא הבנתי בדיוק את ההעברה מיד ליד. ולאן נעלמה כל משפחתי. אך מחוסר בררה הסתגלתי לאט-לאט ובקושי רב למשפחות הנוצריות, וגדלתי כילדה נוצרייה לכל דבר. עם זאת אני זוכרת את המכות שקיבלתי מאב המשפחה בכפר, כשגיליתי לאחד הילדים בסוד, שאני יהודייה…"

בינתיים הועברו הוריי למפעל של התעשיין, חסיד אומות העולם, אוסקר שינדלר. עם שחרורם, במאי 1945, הם חיפשו ומצאו אותי, אך אני לא רציתי ללכת אתם. ושוב להינטש… היה קשה. לאחר זמן רב הסתגלתי להוריי וליהדותי. באותה שנה, 1945, הוריי קיבלו רק סרטיפיקט אחד, ואמי, שהייתה בהריון, עלתה לבד לארץ ישראל ובה נולד אחי, דוד. לאחר כמה חודשים אבא ואני הגענו באונייה "ארצה", עם קבוצת ילדים ניצולים, שאבי מרדכי וולקן אסף מן המנזרים"… המשפחה השתקעה בתל אביב ברחוב הירקון 36.

חיים חדשים בעיר העברית הראשונה

כאן, בארץ, התאקלמה צפורה מהר מאוד. היא למדה בבית הספר היסודי הדתי תלפיות בתל אביב, ואחר כך בתיכון הדתי צייטלין והמשיכה ללימודי תואר ראשון בספרות ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1961 נישאה לחברה מתנועת בני עקיבא, שמואל שפירא, ונולדו להם שלושה ילדים: שחל, עופר, וורד.

לאחר שהילדים גדלו קצת למדה, לתואר ראשון לשון ובלשנות שמית באוניברסיטת תל אביב, וסיימה תואר שני ודוקטורט בלשון עברית באוניברסיטת בר-אילן. נושא עבודת הדוקטורט שלה היה: "העברית בתל אביב בשנים תרס"ט-תרצ"ה לפי מודעות". לאורך שנות לימודיה האקדמיים הייתה ציפורה מורה ומחנכת ומרצה לסִפרות, תנ"ך ולשון עברית בכמה מוסדות חינוך ובהם בית הספר הריאלי בחיפה, סמינר "תלפיות" בתל אביב אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן ועוד.

יועצת לשון מיתולוגית ב"קול ישראל"

24 שנים, מ-1979 – 2003, שימשה צפורה יועצת לשון של "קול ישראל" בתל אביב, מטעם האקדמיה ללשון עברית. צפורה שפירא שימשה יועצת לשון במשרה מלאה והוקצה לה חדר ברדיו שבקריה בתל אביב. במסגרת תפקידה בתור יועצת לשון בקול ישראל ניקדה שפירא טקסטים לפני שידור ולפני כל הקלטה, תיקנה שיבושי לשון, האזינה לשידורים, רשמה הערות לשון של שדרנים-כתבים בזמן שידור ואחר כך העבירה אליהם פתקים ובהם תיקונים והערות. בין תפקידיה היה גם לבדוק שיבושי לשון בשירים המושמעים ברדיו, שיבושים בפרסומות ובלשון השחקנים, שהופיעו בשידור בתסכיתים ובהופעות אחרות.

 מקור וקרדיט : אלי אלון

ההישרדות של דינה גונדה , ילדה בת 10 בתקופת השואה בהונגריה

 

 קוראים לי דינה גונדה, ואני בת 92. נולדתי ב-1932 בעיר הומנה שבסלובקיה למשפחה שמחה. אמא שלי, שנולדה גם היא בהומנה, הכירה את אבי שחזר מהשבי ברוסיה אחרי ארבע שנים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הם התאהבו והתחתנו במהירות. אמא שלי למדה מוזיקה, שהייתה אהבת חייה.

אבא שלי פתח חנות תמרוקים ופיתח עניין בטכנולוגיה, במיוחד בצילום. הוא רכש מצלמות וציוד לפיתוח סרטי צילום. אחרי הנישואין, אמא שלי עזרה לו בעסק ודאגה למשק הבית. אני נולדתי אחרי אחי משה, שהיה אז בן שלוש. הבית שלנו היה ליברלי וחילוני, וגדלנו באהבה עם דגש על החינוך. ילדותי הייתה מאושרת מאוד. בגיל 4 התחלתי ללכת לגנון, ובגיל 6 התחלתי את כיתה א’. אהבתי ללמוד, לגלוש על מזחלת שלג, לרכוב על אופניים ולשחות.

אך כל האושר הזה נגמר עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה. החוקים המדכאים שהוגבלו את חופש התנועה ורדיפת היהודים הגיעו גם לסלובקיה. כשהגרמנים כבשו את המדינה, החלו לגרש יהודים למקומות בלתי נודעים. חבר טוב של אבי, שעבד במשטרה, הזהיר אותנו, וברחנו להונגריה לסבי. הורי ואני התפצלנו; אחי ואני נשארנו אצל סבא בקוסינו, בעוד הורי עברו לבודפשט עם מסמכים מזויפים. אחי הצטרף לקבוצת נוער והגיע לארץ במסגרת עליית הנוער.

ב-1944 הגרמנים כבשו את הונגריה, ואני עם סבי ודודתי נשלחנו למחנה ריכוז באושוויץ. סבי לא שרד, ואני ודודתי נשלחנו לגרמניה לעבודת כפייה. ב-1945, לאחר סיום המלחמה, חזרתי לעיר מולדתי ונפגשתי בשמחה עם הורי. אחרי שהייתי בתנועת הנוער השומר הצעיר, עליתי לארץ במאי 1949 ופגשתי את אחי משה. לאחר שנה בקיבוץ מענית, עזבתי כדי ללמוד רפואה בבית ספר לאחיות.

באותה תקופה הכרתי את צבי, חבר קיבוץ שער העמקים. נישאנו וחיינו באושר. נולדו לנו שני ילדים, טלילה וילון, ואני עבדתי כאחות בקיבוץ במשך שנים רבות. המשפחה התרחבה, ואהבנו לטייל בטבע ולשחות בבריכה. התחביבים שלי כללו משחק פינג פונג, ושיחקתי בכל הזדמנות אפשרית. עם הזמן, ילדי הביאו נכדים ונינים, ומאז אני חיה באושר.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי

 

סיפור ההישרדות של קלמן קולטון , בן 10 בתקופת השואה , ליטא

 

 קולטון קלמן נולד ב-01.05.1934 בליטא בעיירה אושמינה, שהייתה בתקופה זו תחת שלטון פולין. הוריו – משה וסוניה ואחותו הקטנה שושנה גרו בבית פרטי שהכיל מלבד חדרי מגורים גם בית מלאכה וחנות. אביו היה טכנאי של מכונות תפירה ואופניים ושם הרכיב, תיקן ומכר אביזרים אלה. הגרמנים כבשו את ליטא וסביבותיה ב- 01.06.1941, כשפרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, כשגרמניה הפרה את הסכם אי ההתקפה ביניהם. כבר בהיכנסם לעיירה החלו גזרות רבות. חודש אחרי כיבוש אושמינה ב- 25.07.1941 התקיימה בה פעילות, אקציה נוראה של רצח רוב הגברים בעיירה מגיל 17 עד 65. אביו של קלמן שלא היה באושמינה באותה תקופה ניצל בנס מהאקציה. אחרי חודשיים בספטמבר 1941 הוקם הגטו באושמניה. תושביה היהודים של העיירה, לרוב נשים, נדחקו לגטו בצפיפות רבה. החיים בו היו קשים.

בתחילת שנת 1942 עזב קייל המפקד הגרמני האכזר של הגטו את המקום לכיוון מזרח, לרוסיה הלבנה, ולקח אתו ארבעה בעלי מקצוע ומשפחותיהם שהיו נחוצים לו במקומו החדש. ביניהם היה אביו של קלמן אשתו ושני ילדיו. הם הגיעו עם המפקד קייל לגטו בעיירה מיידל. כעבור שבועות אחדים הצליחו הפרטיזנים, שהיו ביערות שבסביבה, להתקיף את הגטו ולהבריח משפחות רבות ליערות. ביניהם הייתה משפחת קולטון. המשפחות חיו ביער ללא חסות הפרטיזנים. הם היו צריכים לדאוג בעצמם לכל צורכיהם. הם עברו ביער מצבים קשים מאוד אך הצליחו להחזיק מעמד עד לכיבוש של וילנה ע”י הצבא הרוסי ב- 14.07.1944. משפחת קולטון בשלמותה משתחררת מהיער וחוזרת לעיירה אושמינה לביתם. מעטים מאוד חזרו. הרוב הגדול של יהודי העיירה וכך גם כל יהודי ליטא הושמדו. קלמן חוזר ללמוד בביה”ס רוסי בעיירה.

כמה חודשים לאחר גמר המלחמה באפריל 1945, משה קולטון, אביו של קלמן, מחליט לעזוב את אושמינה ולהגיע לארץ ישראל. שליחים מהארץ ארגנו את מאות אלפי הפליטים היהודים שנדדו באירופה למטרה זאת. שלוש שנים ארכה להם הדרך. הם שהו במחנה פליטים באוסטריה. לאחר מכן עברו את האלפים ברגל בדרכם לאיטליה וממחנה הפליטים באיטליה הפליגו באונייה “קדמה “שהייתה הראשונה שהביאה עולים חדשים לישראל בדרך חוקית. הם הגיעו לישראל בספטמבר 1948, ערב ראש השנה תש”ט. קלמן היה בעלותו ארצה בן 14.

מקור וקרדיט: אתר האינטרנט " הקשר הרב-דורי"

שמואל בק : מצוייר במילים : אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

 

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אימו רבת התושייה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא האירוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתווים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זיכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

 מקור

השירים שהותיר הילד גאבור ארדש , ילד בשואה שנרצח בגיל 13

 

גאבור ארדש שנספה בשואה בהיותו בן 13 בלבד. גאבור היה בן למשפחה אמידה מהעיר בודפסט שבהונגריה. בן יחיד להוריו, הד"ר לאיוש וארז'בט ארדש. בגיל שש התייתם מאביו, שחלה במחלה קשה וחי יחד עם אמו, סבו וסבתו אותם העריץ.

 לאחר מות אביו החל לכתוב שירים והתגלה כמשורר מחונן. בזמן פלישת הגרמנים לבודפסט התחבא בחדר אחורי בחנות צילום במשך כשישה חודשים. באחד הימים, ב- 31.12.1944 לא עמד עוד בסבל והתפרץ לרחוב כדי לנשום אוויר צח. אמו שניסתה לעצור אותו רצה אחריו ושניהם נפלו לידיהם של אנשי צלב החץ הנאצים. עוד באותו הלילה נרצחו האם ובנה על גדות הדנובה הקפואה ומקום קבורתם לא נודע עד היום. במותו השאיר אחריו למעלה משלושים שירים בהונגרית. שירתו היא תעודה היסטורית ואנושית, שבה משתקפת רגישותו ועומק מחשבתו של הנער המשורר.

מריאן מילר, תושבת העיר וקרובת משפחתו לקחה על עצמה להנציח את סיפורו של הנער המשורר והגיעה למרכזים הרפואיים על מנת לספר על המשורר הקטן ולהקריא משיריו.

מקור

מסעו של שלמה גילאון מילדות בצל השואה ועד בניית חייו מחדש בישראל

 

שמי איתן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, שלמה גילאון. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו של סבא ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. וכך סיפר לי סבא:

הילדות בהונגריה והחיים בצל השואה

סבא שלי, שלמה גילאון, נולד בשנת 1940 בדברצ’ן שבהונגריה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כילד יהודי, הוא גדל בצל האנטישמיות שהייתה נפוצה בהונגריה אז. שעות הפנאי המעטות שהיו לו בילדותו הוקדשו בעיקר ללימודים בבית הספר העממי ובשיעורי התורה, ולא לתחביבים ומשחקים כמו רוב בני גילו.

בזמן השואה, בני משפחתו חויבו לשאת טלאי צהוב המזהה אותם כיהודים. הם גורשו לגטו, שם נאלצו המבוגרים, ובהם הוריו וסביו של סבא, לעבוד עבודת פרך בייצור לבנים. לאחר מכן נשלחה המשפחה לאוסטריה, ועמדה להישלח למחנה ההשמדה אושוויץ, אך ברגע האחרון, כשהרוסים הגיעו והשמידו את מסילות הרכבת, ניצלו בני המשפחה בנס מגורל מר.

העלייה והחיים בארץ ישראל

על אף תום המלחמה, האנטישמיות בהונגריה לא פסקה. סבא, שהיה אז נער בן 16, קיבל החלטה להימלט מן השנאה ליהודים ולהגשים את משאת נפשו – לחיות בקרב יהודים בארץ ישראל. יחד עם אחותו, הוא יצא למסע מפרך, שכלל הליכה רגלית בת 14 שעות בתנאי מזג אוויר קשים. בתום המסע הצליחו השניים להגיע לאוסטריה, ומשם הפליגו לישראל באונייה.

ראשית דרכו של סבא בישראל לא הייתה קלה. הוא הגיע ארצה לבדו, ללא כל ידע בעברית, והתגורר בצפיפות בדירתם הקטנה של דודיו העניים, אשר מנתה חדר וחצי בלבד עבור ארבע נפשות. הדודים חלקו את מנת המזון הדלה שהייתה ברשותם עם סבא, וזאת בתקופת הצנע הקשה. אחותו, לעומת זאת, נשלחה לפנימייה ליתומים בפרדס חנה. כעבור חודש וחצי עבר סבא למסגרת מיטיבה יותר – פנימיית “כפר בתיה” ברעננה, שיועדה לבני נוער עולים. בפנימייה דאגו אומנם לצרכיו הבסיסיים, אך המחסום הלשוני הקשה עליו את ההסתגלות החברתית. סבא היה נחוש ללמוד עברית, והתמיד בלימוד השפה באופן עצמאי מתוך ספר לימוד שהיה במקום.

הלימודים והצבא

לאחר כחצי שנה, עם הגעת הוריו של סבא ארצה, הם התגוררו במעברה צנועה באור עקיבא, שם סבלו מתנאי המגורים הקשים. בינתיים, סבא החל ללמוד אלקטרוניקה בבית הספר אורט סינגלובסקי בתל אביב. בתום לימודיו התגייס לצה”ל ושירת בחיל הקשר, תפקיד שהלם את כישוריו. אחרי שחרורו מהצבא, במשך שלוש שנים, לימד סבא אנגלית בבית ספר יסודי בנתניה, ובמקביל השלים את לימודי הבגרות. בבית הספר הוא הכיר את סבתא נחמה, שהייתה מורה למלאכה, ושהפכה לאהבת חייו.

החיים המקצועיים

בגיל 26, כשכבר היה אב לשני ילדים, החל סבא ללמוד ראיית חשבון במקביל לעבודתו כמורה. בהיותו בן 34, כאשר סיים את לימודיו וקיבל רישיון לעסוק במקצוע, כבר היה אב לארבעה – מיטל, אורנית, אייל, ודרור – אבא שלי.

בזכות היותו איש שיחה מרתק בעל כריזמה וחוש הומור, סבא מצליח תמיד לרתק את שומעיו בסיפורים על קורותיו ובפנינים של חוכמת החיים שרכש. כיום הוא מנצל את שעות הפנאי לתחביביו האהובים – משחק שח, טיולים בארץ, קריאת ספרים והאזנה למוסיקה, אך יותר מכל הוא שמח לבלות עם נכדיו האהובים. הכישרון לשחמט עבר במשפחה שכן, סבא נהג לשחק שחמט גם עם אבא שלו, שהיה שחקן שח מוכשר.

המסר של סבא לנכדים והמשמעות של זה עבורי

המורשת שסבא מבקש להנחיל לצאצאיו היא שבזכות כוח הרצון, העקשנות והאמונה, הוא הצליח להקים משפחה לתפארת על אף שהגיע ארצה חסר כל. עם מטען השכלתו כבוגר אוניברסיטה ורואה חשבון, סלל את דרכו בעמל רב והצליח לפרנס בכבוד את משפחתו.

סיפור חייו של סבא שלמה הוא כמו מסע מופלא, עדות מופלאה לעוצמת רוח האדם. מורשתו היא לא רק מקור לגאווה משפחתית, אלא גם תמרור לדורות הבאים, שיש ביכולתו של אדם לעצב את גורל חייו, גם מתוך מציאות בלתי אפשרית.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי           

 

סיפור של ילדות שנגזרה על ילד בשואה : מוריס גרוסמן

 

בר מזל – מוריס גרוסמן

מאת: מוריס גרוסמן

ארץ לידה: צרפת - France

סיפור של ילדות שנגזרה על ילד בשואה : מוריס גרוסמן

שמי אמה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני עוסקת בתיעוד במאגר המורשת. סיפור זה הוא אוטוביוגרפיה של מר מוריס גרוסמן, ניצול השואה, שהזדמנתי להכיר, ואני ממשיכה להיות בקשר עם אלמנתו ועם ילדיו.

משפחתו של מוריס כללה חמישה אחים ואחיות. הוריו, שעלו מפולין וברחו מהפוגרומים בתקווה למצוא חיים טובים יותר ולוודא עתיד לילדיהם, הם החליטו לעזוב הכל ולהתיישב בפריז בשנת 1929. מוריס נולד בפריז ב-30 במרץ 1930. היו לו שלוש אחיות גדולות, מדלן, ברת’ה ואווה. לאחר מכן נולד האח הקטן שלו, סימון בסוף שנת 1931. מוריס היה קרוב מאוד לאחיו הקטן סימון שהוא ראה כחברו הטוב ביותר, שותף המשחק שלו. הוא תמיד היה האח המגונן ולא נתן לשום דבר לפגוע באחיו.

מוריס ואחיו, סימון

משפחת גרוסמן גרה בדירה קטנה בפריז בשטח של 40 מ”ר. המטבח כלל רק כיור, בלי מים חמים, כיריים וגז. לא היה מקרר באותו זמן. בחלל הראשי היה שולחן גדול סביבו המשפחה אכלה, הילדים עשו את שיעוריהם, וספה עליה ההורים ישנו. ליד היה חדר קטן מאוד בו היו ישנים הילדים כולם יחד במיטה גדולה. לא היו שירותים, רק שירותים בשכונה משותפים ל-15 אנשים. האב היה תופר. הייתה לו סדנה קטנה בשטח של 15 מ”ר מעל לדירתם. הוריו לא דיברו צרפתית, אלא רק יידיש. המשפחה הייתה במצב מאוד פשוט, אך הילדים אכלו, בשבילם גם אם האוכל היה בעיקר מרק ולחם – טוב. בשישי בערב ובחגים, המשפחה יכלה לאכול עוף ובעיקר, גפילטע פיש! מוריס חי את ילדותו באושר, והבין מאוחר יותר כמה הוריו עבדו קשה כדי לפרנס את ילדיהם.

ואז פרצה המלחמה, בשנת 1939. החלה בפריז תעמולה נגד היהודים, פוסטרים בכל מקום מתארים את היהודים כמו ערפדים שולטים בעולם ומנהיגים את צרפת. צרפת הייתה אז מחולקת לשני חלקים: האזור הכבוש שבו היתה העיר הבירה פריז שהייתה מהחלק הצפוני, ואזור החופש הנמצא בדרום. כתוצאה מתעמולת ההטרדה האנטישמית, מוריס ואחיו ואחיותיו היו מוטרדים על ידי חברי הכיתה שלהם. האב של מוריס – גם הוא בעצמו היו לו ארבעה אחים ואחיות, ובהם אחות, רג’ינה. הדודה הזו שמוריס אהב, לא הצליחה להוליד ילדים. זו הייתה הסיבה שהעבירה את כל האהבה שלה על האחיינים והאחייניות שלה. הדודה והדוד של מוריס היו גם הם תופרים, אך מעמדם החברתי היה טוב יותר מזה של הוריו של מוריס. כאשר למשפחה לא היו יותר כספים להאכיל את הילדים, אביו של מוריס שלח אותו לבקש כסף מהדודה רג’ינה שתמיד הסכימה בברכה ובנדיבות לעזור להם.

בְּ-20 בְּיוּנִי 1941, התרחש מעצר גדול של יהודים זרים בפריז. במהלך המעצר הזה, נתפס אביו של מוריס על ידי המשטרה הצרפתית, ונשלח למחנה דרנסי, ולבסוף הועבר למחנה אושוויץ. מוריס לא ראה את אביו שוב. הוא למד מאוחר יותר, שאביו נפטר במחנה אושוויץ כתוצאה ממחלת הטיפוס. עתה, מוריס נאלץ לשרוד עם חמשת אחיו ואחיותיו ואמו. תנאי החיים של היהודים באזור הכבוש הפכו להיות קשים מאוד. כל היהודים נאלצו ללבוש כוכב צהוב שיש לתפור על כל בגד. אסור היה להסתיר אותו. הטלאי נתפר על ידי אמו של מוריס על כל אחת מהחליפות של בית הספר. מיד לאחר הגעתם לבית הספר עם הטלאי הצהוב, מוריס ואחיו נחקרו וכל פעם, ההשמצות האלה הסתיימו בקרב. במהלך אחת מההתקפות האלה בחצר בית הספר, מוריס רצה להתערב בין אחיו הקטן סימון וילד אכזרי. מוריס קיבל בעיטה בירך. לילד שבעט בו, היו נעלי מסמרים. מוריס חזר הביתה פצוע והכאב רק התדרדר, עד כדי כך שהיו צריכים לאשפז אותו בבית חולים בפריז. מיד עם קבלתו בבית החולים עטפו לו את כל הרגל בגבס, אבל הוא היה צריך להישאר בשכיבה, קשה במיוחד לילד בן 12. אבל ככל שהזמן עבר מצבו הבריאותי התדרדר, הרופאים הסבירו לאמו שהוא צריך לעבור ניתוח ולעבור לבית חולים בדרום צרפת בגבול ספרד. הוא לא ידע אז שאמו ואחיו ואחיותיו נתנו לו בעצם נשיקה רצינית על רציף הרכבת בפעם האחרונה.

כאשר הגיע לבית החולים, מוריס שלח כל יום מכתבים לאחיו ואחיותיו שהגיבו לו. המכתבים האלה הביאו לו הרבה נחמה. בבית החולים, הוא חלק חדר עם ילדים אחרים חולים כמוהו, כולם שוכבים. אך ההבדל היחידי היה, שהילדים האלו קיבלו ביקורים מהמשפחות שלהם, בעוד שמוריס נשאר תמיד לבד. מה-16 ביולי 1942, מוריס הפסיק לקבל מכתבים ממשפחתו. כל מכתב שהוא שלח אליהם, החזירו אותו עם ההודעה: “כתובת לא ידועה”. למוריס הייתה תחושה רעה מאוד והוא פחד שלא יראה את משפחתו שוב. הרגשה של להיות לבד בעולם ועוד יותר – של להיות פגום.

מצב רגלו לא הפסיק להתדרדר. כל חודש היו צריכים להחליף לו את הגבס ברגל, שהקפיא את כל רגלו הימנית בכל חודש. מוריס הועבר מחדש, ונשלח לבית חולים ליד פריז. מיד לאחר הגעתו, הרופאים החליטו לבצע לו ניתוח נוסף והם דיווחו לו על טובקולוז עצם. מוריס היה עצוב, לא קיבל ביקורים, לא הייתה לו נחמה, אף יד שתחזיק את ידו, אף אחד לא נישק אותו. בבית החולים הזה, הוא הכיר את שמואל, ילד כמוהו, שלא קיבל ביקורים כלל. שמואל גם הוא לא ראה שוב את הוריו. שני הילדים דיברו ביניהם ביידיש. שניהם שכבו על המיטות שלהם והיו מרותקים למקום. שמואל הפך להיות החבר הטוב ביותר שלו. מוריס ראה אותו כאח. הם דיברו, התנחמו, ובעיקר, הם הבינו אחד את השני.

מוריס ושמואל כמעט לא ידעו מה קורה בחוץ. המידע היחיד שקיבלו היה מהאחיות. רק  מאוחר יותר, הבין מוריס את מה שחוו בני משפחתו, את מעצר ולידת הוול דה ויב’, עם ההתנגדות של המשטרה הצרפתית, השיגור למחנה דרנסי, ואז העברתם למחנה אושוויץ ברכבות כפרות, בלי אוכל ושתייה, וסופו של דבר בעשן. מוריס סבל הרבה מהצער על הפגיעה שהוא הביא על אמו, החוששת לצאת מפריז, ברכבת ההיא, ועל מה שהשאירה אחריה, בנה החולה בבית החולים.

בוקר אחד, הגיע מנהל בית החולים לראות את מוריס ושמואל ולהגיד להם שהרשויות הצרפתיות דרשו מבתי החולים את רשימת השמות של הילדים והמבוגרים היהודים המאושפזים, אך הבטיח להם שהוא לא ימסור את שמם. כך הציל להם את החיים. באוגוסט 1944, פריז משוחררת. אך זה עדיין לא סוף המלחמה. בבית החולים, עוברת שמועה על אפשרות לטיפול על ידי רופא אמריקאי. מדובר ברופא שיודע לרפא פצעים כמו זה של שמואל ומוריס. אך המספר של הילדים שיש להם זכות לטיפול היה מוגבל. מוריס לא היה ברשימה, אך שמואל היה.

זה היה טיפול ניסיוני. לצערו, כל הילדים שקיבלו את הטיפול הזה מתו מדלקת כללית, כולל החבר הטוב שלו שמואל. מותו של החבר הרס את מוריס. הוא רק הרגע איבד את התמיכה האחרונה שלו, האדם היחיד שהבין אותו. ואז המלחמה הסתיימה. הילדים סוף סוף יכלו להאזין בבית החולים לחדשות ברדיו, להתחיל לקבל עיתונים, ומוריס, תמיד שם את מבטחו בחזרה של משפחתו. לאחר שלוש שנים וחצי, הוסרה ממוריס ההגבלה על הרגל שלו. אבל הוא לא עמד על רגליו. הוא נכנס לבית החולים בגיל 12. היום הוא בן 15 וחצי. הוא היה חי, ניצול, והיה עליו ללמוד מחדש ללכת. בלי שום בני משפחתו עוד, מוריס נשלח למוסד ליתומים. הוא הרגיש אבוד שם, ביחד עם כל הילדים האחרים, שכמוהו איבדו הכל. ואז יום אחד, שמע את שמו בקריאה ברמקול. הוא קיבל ביקור. הוא לא יכול היה להאמין, מי יכול היה לבקש לראות אותו? הוא לא האמין לעיניו, כאשר ראה מגיעה אליו הדודה רג’ינה. הם לא הפסיקו לבכות, לחבק אחד את השני, מוריס רצה לדעת הכל, אבל בו זמנית, פחד לשמוע את תשובות הדודה שלו. מוריס תמיד אמר שהדודה שלו לא נתנה לו את החיים, אלא הצילה לו את החיים.

הדודה שלו, רג’ינה, עשתה את הנדרש כדי לקבל את מוריס אליה. מוריס עבר לגור אצל דודו ודודתו. מוריס היה צמא ללמוד, אך דודתו ודודו שגם הם היו תופרים, זקוקים לו. הוא לא יכול היה ללמוד. אך מוריס היה בעל רצון להצליח, כמו נקמה בחיים. הוא הבין שכדי להצליח, הוא חייב לעשות חלוקה ולא ייצור. בגיל 26, הוא הצליח לשמור על דודתו ודודו ממחסור. מוריס נשא את רג’ין. להם נולדו שני בנים, מרק ולורנט. בזכות ילדיהם, שהצליחו ללמוד, עסק המשפחה התרחב, וכך נוצרה קבוצת סליו שמוכרת בכל היבשות.

מוריס, שזכיתי להכיר, היה תמיד איש דיסקרטי, חכם, אדם צנוע, אך לעד היה מודע על פרידתו ממשפחתו, על סופם הטראגי. מוריס נמלט כמה פעמים ממוות: תחילה, על ידי הבעיטה בנעל ששלח אותו לבית חולים, לאחר מכן הרופא שלא כתב את שמו על רשימת הילדים היהודים, ולבסוף הטיפול הממית שלא קיבל. זה היה נס. מוריס נפטר לפני שנתיים, לאחר שהצליח גם להישאר בחיים לאחר מגיפת הקורונה. הוא זכה להקים משפחה מאוחדת, ולי הוא נשאר כדוגמה להצלחת גבר שהתחיל מאין מאומה, כמעט לבד בעולם, עם כעס להצלחה שהביא אותו לשיא. זו הייתה נקמתו בחיים. בסוף הסיפור שלו, מוריס מוסיף: אם היה קיים פקודת הי”א (הציווי ה-11), זה היה “לא תשכח”.

יהי זכרו ברוך!

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי

 

ההישרדות של בני רקח , פעוט בן 4 בטריפולי , לוב בתקופת השואה

 

  בצילום : העיר טריפולי ,  לוב , 1943 

שמי בני רקח, נולדתי בשנת 1941 בטריפולי שבלוב. כשנולדתי, הורי נתנו לי את השם בנימין, אבל כולם קראו לי ננו. ילדותי הייתה קשה; גרנו בבית עם חמישה אחים ולא היה לנו אוכל בשפע, אך הסתדרנו. טריפולי הייתה אז מרכז קהילה יהודית תוססת, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים הגיעו לעיר שלנו, הכול השתנה והפך קשה מאוד.

במהלך המלחמה, החיים נעשו קשים עוד יותר. היה הרבה פחות אוכל ושתייה, ורבים מהשכנים שלנו ברחו מהארץ. אך משפחתי נשארה והתחבאה במשך חודש וחצי עד שיכולנו לצאת. אבי היה עובד בניין ואמי הייתה עקרת בית שדאגה לנו. הייתי אז רק בן 4.

יהודי לוב היו נתונים לתקופות של רדיפות, בעיקר במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר הצבא הגרמני השתלט על צפון אפריקה. משפחות רבות נאלצו להסתתר או לברוח, והקהילה היהודית סבלה מאנטישמיות ורדיפות מצד המשטר הנאצי ומשתפי הפעולה המקומיים.

העלייה לארץ ישראל והחיים ברמת גן

בשנת 1949, כשהייתי בן 8 וחצי, עליתי עם משפחתי לארץ ישראל. העלייה הייתה חלק ממבצעי העלייה הגדולים של יהודי צפון אפריקה לאחר הקמת מדינת ישראל. הגענו באונייה יחד עם מאות משפחות נוספות, בתקווה להתחיל חיים חדשים ובטוחים בארץ הקודש. בהתחלה החשש היה שלא ישימו אותנו באותו מקום ביחד, אך למזלנו הצלחנו להישאר מאוחדים.

עם הגעתנו לארץ, שיכנו אותנו במחנה עולים באוהלים, כמו רבים אחרים. קיבלנו מעט מזון ותמיכה מהמדינה הצעירה, אך ההתמודדות עם התנאים הייתה מאתגרת. אבי, שסחר בבדים בלוב, החל לעבוד כסוחר בדים גם בישראל, ואני התחלתי את לימודיי בבית ספר עמישב תל גנים ברמת גן. לא היה לנו כסף אז יצאתי למכור קרח, יחף, ללא נעליים ואת הכסף שהרווחתי הבטתי לאמא שתוכל לקנות מוצרי מזון בסיסיים ולהכין לנו אוכל. אני זוכר את המאכל האהוב עלי ביותר שנקרא בזין, זהו מאכל העשוי מקמח שעורה או מקמח חיטה, מים, ביצים, תפוחי אדמה ומוגש בדרך כלל עם רוטב עגבניות. מי שידו היתה משגת היה מוסיף גם בשר. והייתי מחכה לחגים כדי להתענג עליו. כמעט ולא השלמתי לימודי תיכון בגלל שהייתי צריך לעזור בכלכלת המשפחה אבל לבסוף השלמתי לימודיי.

השירות הצבאי בתותחנים

כאשר הגיע הזמן, גויסתי לצה”ל ושירתי בחיל התותחנים. השירות הצבאי היה חלק חשוב ומשמעותי בחיי, שכן למדתי הרבה על אחריות, חברות ואהבת המולדת. חיל התותחנים הוא אחד מחילות השדה המרכזיים בצה”ל, ואחראי על הפעלת תותחים ומערכות ארטילריה שונות לתמיכה בכוחות הקרקע.

במהלך שירותי בתותחנים, השתתפתי במבצעים ופעולות צבאיות שהיו חלק מהתקופה הסוערת של שנות ה-60 וה-70. תקופה זו כללה את מלחמת ששת הימים (1967) ומלחמת ההתשה (1967-1970), שבהן חיל התותחנים שיחק תפקיד מרכזי בתמיכה בכוחות הקרקע ובהתקפות על עמדות אויב.

במלחמת ששת הימים, חיל התותחנים היה חלק בלתי נפרד מהמערך הלוחם שסייע בהשגת ניצחון מהיר ומכריע מול צבאות ערב. התותחנים נדרשו לפגוע במטרות מדויקות ולעיתים נאלצו לפעול בתנאים קשים של קרב. במהלך שירותי, התמודדתי עם אתגרים פיזיים ומנטליים, אך התחושה של לתרום להגנת המולדת הייתה תמיד מניע חזק עבורי. הכרתי חברים שהם חבריי בלב ובנפש ועד היום אנחנו בקשר הדוק ועברנו ביחד את כל הרפתקאות החיים.

החיים המקצועיים והקמת המשפחה

לאחר השירות הצבאי, התחלתי לעבוד בחברת “דן”. בתחילה עבדתי במוסך, ולאחר מכן הפכתי לנהג אוטובוס. את אשתי פגשתי במקרה, כשהיא הייתה אחת הנוסעות בקו 67, הייתי ממתין לה כל יום באותה השעה בתחנה עד שהגיעה מהעבודה לנסיעה לביתה וכך נוצר הקשר. ההיכרות הזו הובילה לאהבה גדולה, ובשנת 1967, אחרי שלוש שנים של זוגיות, התחתנו.

מקור וקרדיט :  אתר הקשר הרב-דורי

הילד שחזר אחר 65 שנה להניח מצבה לאמו

 

ההישרדות של  זאב אורנשטיין, בן 11 בשואה בצפון מזרח רומניה

מאת: שולמית כהן (אורנשטיין)

שמי שולמית כהן, ילידת חיפה 1953. נולדתי להוריי זאב ואלה אורנשטיין. יש לי אח ששמו בועז ואחות צעירה ממני ששמה שחרית. הייתה לי ילדות רגילה, שירתתי בצה”ל כולל שנתיים בצבא קבע בחיל הקשר בצל מלחמת יום הכיפורים. נישאתי לששון כהן ונולדו לנו שני בנים, עדי ועומרי.

שילה היא נכדתי הבכורה מבני עדי ורציתי לספר לה את סיפורו המרתק של אבי, שהוא ניצול שואה כפי שסופר לי.

אבי, זאב אורנשטיין, יליד 1929, התגורר עם הוריו וחמשת אחיו ברומניה בעיירה יהודית בשם דורוהי בצפון מזרח רומניה. בעיירה חיו כ-150,000 יהודים. אבי למד בבית ספר יהודי בשפת יידיש. לפני המלחמה, המצב היה טוב והיהודים עבדו, למדו וחיו בשלווה עם הרומנים. עם פרוץ המלחמה, אביו נלקח למחנה עבודה בכפיה ולא שב משם. הוא היה ילד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. בחורף 1941, באחד מימי חודש דצמבר, בחנוכה, הוא גורש עם משפחתו וכל בני עיירתו (דורוהי) לכיוון טרנסניסטריה (מחוזות בסרביה וצפון מולדובה), שם היו מחנות ריכוז וגטאות.

משפחתו של אבי מנתה חמישה ילדים. אבי היה הבכור. הם הלכו ימים שלמים ברגל בקור ובשלג עד נהר הדנייסטר, שם חצו אותו ברפסודות שהדוחק בהן היה נוראי וחלק מהאנשים נפלו לנהר וטבעו. כשחצו את הנהר, המשיכו ללכת ברגל בחורף רוסי קשה ביותר. הם הגיעו למקום שנקרא שרגורוד, שם הכניסו אותם לבית כנסת שהיה באזור. בינתיים, אחיו ואחותו חלו בטיפוס ומתו, והוא ואמו נשארו לבדם והוכנסו לגטו בעיר שנקראת פסינקה. שם, אמו מתה מצער וממחלת הטיפוס בחורף של 1942, ובעזרת ילדים שהסכימו לעזור לו, מצאו קרשים וסחבו את גופת אמו לקרחת יער. היה קשה מאוד לחפור בשלג וזה לקח יום שלם. לאחר מכן, הוא אומץ ע”י משפחת איכרים שהחביאה אותו ונתנה לו מזון. אבי נדר נדר שבאחד הימים יחזור וישים מצבה על קבר אמו.

אבי עלה לארץ ב-1946 בספינת מעפילים “מקס נורדאו” ונתפס על ידי הבריטים והושם במחנה מעצר בעתלית. לאחר מכן, זמן מה אושפז במוסד “אהבה”. שם החלים, נולד מחדש, התחתן והקים את משפחתו.

כשפתחו את שערי הברזל לכיוון רוסיה, הוא החליט לצאת למסע יחד עם גיסי, בעלה של אחותי, לחפש את קבר אימו ולשים מצבה כדי לעמוד בהבטחה שהבטיח לאימו. בעזרת שליחי חב”ד וחברת אל-על, הוא לקח מצבה קטנה מגרניט ונסע לאוקראינה. שם פגשו את שליחי חב”ד והחלו בחיפוש הקבר. אבי זכר בערך את המיקום ובעזרת זקנה מזקני הכפר מצאו בערך את המקום.

כל ילדי בית הספר המקומי באו, נערך שם טקס, נאמר קדיש והונחה המצבה. הובטח לו שהמקום ישמר ויטופח. לאחר מעשה זה, אבי הרגיש הקלה רבה שסוף סוף זכה לקיים את נדרו. לאחר תקופה ארוכה, התקשר אליו הבמאי בוריס מפציר שמתעד סיפורים על שואת רומניה. אבי, אחותי ובתה הבכורה זיו (שקרויה על שם אביו ז”ל) נסעו לאוקראינה ועלו לקבר אימו.

אבי נתן עדות בסרט על קורותיו.

מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב דורי ( קישור)

 

התושיה והגבורה של הילד יורק בגטו ורשה כפי שסופר ע"י בתו מירה גלעדי

 

שמי מירה גלעדי. נולדתי בקיבוץ מגידו לאבא יורק ולאימא אולה. גדלתי בלינה משותפת, כלומר לא ישנתי בבית ההורים, אלא בבית הילדים, יחד עם כל הילדים בני גילי. שם גם התרחצתי, אכלתי ולמדתי. היינו הולכים לבית ההורים רק בין השעות 16:00-19:00.

שני ההורים שלי נולדו בפולין והיו בסביבות גיל 10 כשהתחילה מלחמת העולם השנייה והשואה. שניהם היו ילדים בגטו ורשה וסבלו מרעב, קור ופחד תמידי. אבא שלי נאלץ לפרנס את משפחתו על ידי הברחת אוכל לגטו, וסיכן את חייו מידי יום ביומו. בהמשך המלחמה שני ההורים איבדו את הוריהם, שנשלחו למחנות השמדה.

אחרי מות הוריו, אבא שלי יורק הפך ללוחם במרד גטו ורשה. הוא נלחם בנאצים והבריח יהודים דרך הביוב אל מחוץ לגטו, לצד הארי. אבא שלי תמיד חי את תקופת השואה וניסה ללמד אותי כיצד לשרוד במצבים קשים ומסוכנים.

אחת הדרכים להדגים זאת הייתה כאשר הוא היה מלווה אותי מהבית של ההורים לבית הילדים בערב. הוא לא היה הולך איתי דרך המדרכה המוארת אלא בחר ללוות אותי דרך החורשה החשוכה בין העצים בלילה. אני הייתי אומרת לו שאני מפחדת ללכת בחושך, והוא היה עונה לי שבחושך הרבה יותר בטוח, כי אף אחד לא יכול לראות אותנו ולפגוע בנו. זאת הייתה אחת הדרכים של אבי ללמד אותי כיצד לשרוד.

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי

ראו גם :

אודות  הנער יורק בגטו ורשה

 

הצלה כמחאה ומרי : בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1945-1944

 

מחבר: פרופסור יצחק קשתי ( ניצול שואה שהיה ילד בהונגריה )

הוצאת רסלינג  , 2014

מילות מפתח: ילדים בשואה; הצלה (שואה); יהודי הונגריה; שואה; הצלה; מצילים בשואה; יהדות הונגריה

עניינו של ספר זה הוא הצלה. כלומר חילוץ מסכנה, בעיקר של ילדים ונוער יהודים. המועד – השנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, מאביב 1944 עד אביב 1945. המקום – בודפשט. במועד זה רבים מיהודי אירופה הושמדו זה מכבר במחנות המוות השונים, ביניהם אושוויץ-בירקנאו. למחנה זה שולחו גם יהודי הונגריה – למעט תושביה היהודים של בודפשט – לאחר פלישת הגרמנים להונגריה במרץ 1944. החל ב-15 במאי ועד ה-7 ביולי הובלו לאושוויץ-בירקנאו 440,000 נפש. רובן הושמדו תוך פרק זמן קצר.

היוזמה הציונית להקים בתי ילדים בבודפשט בחסות הצלב האדום הבינלאומי הייתה יוצאת דופן. בודפשט נשלטה על ידי צבא הרייך, לרבות האס.אס., ובכלל זה יחידה בפיקודו של אייכמן. שותפיהם היו כנופיות צלב החץ ההונגריות האולטרה-פשיסטיות. על אף הסכנות ואבידות בנפש, חברי תנועות הנוער החלוציות נחלצו להציל ילדים ובני נוער, לאסוף תינוקות, ולרוב גם את אמהותיהם, לבתי הילדים. חילוץ 6,000 ילדים וכ-2,000 מבוגרים יהודים בבודפשט מהסכנות שארבו להם היה גם בבחינת מחאה ומרי בשררה ההונגרית-גרמנית. פעולה חתרנית זו סיכלה רבות מה"תקנות" הרות הגורל של הממשל, כמו גם את ה"כללים" הרצחניים של משמרות צלב החץ. מתן מחסה לילדים יהודים בבודפשט – בעוד האמהות עושות את דרכן לאוסטריה לשמש כפועלות כפייה של הרייך השלישי – הוא פרק מוצנע אבל רב-תושייה של הצלת יהודים על ידי יהודים, אשר אותו מיטיב לתאר פרופסור יצחק קשתי בספר זה.

תוכן הספר:

• הצלה כמחאה ומרי: בתי ילדים יהודיים בבודפשט 1945-1944
  • תוכן העניינים
  • הקדמה
  • לוח אירועים
  • מבוא
  • 1 מחתרת והצלה – הדרך אל בתי הילדים הראשונים
  • 2 הצלה כמחאה ומרי
  • 3 תושיית בתי הילדים – ממוסדות בודדיםל 'מעצמה של הצלה'
  • 4 גטואיזציה ומצור – נטישת בתי הילדים ותוגתם
  • 5 מסעות בתי הילדים
  • הערות סיום
  • רשימת מקורות

מהשואה בלוב לנכדה שנחטפה לעזה: "חשבתי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה"

 

 

ממחנה העבודה שבו הוחזק יחד עם משפחתו בתקופת השואה, דרך הפרעות של ערביי טריפולי והטבח שביצעו בקהילה היהודית בעיר, ועד לחטיפה של מייה שם, נכדתו, ב-7 באוקטובר: משה (מוסא) מכלוף מספר על הרגע שבו נודע לו שמייה נחטפה ("לא יצאתי מהמיטה, לא אכלתי ורק האזנתי לחדשות מבוקר עד לילה"), מי היה זה שבזכותו הסכים בסוף לצאת מהמיטה ("הוא לא ויתר לי"), ועל המפגש המרגש עם נכדתו כשחזרה מהשבי ("בכיתי כמו ילד קטן")

הוא נולד לפני 85 שנה בטריפולי, בירת לוב. בן למשפחה מסורתית עם שמונה ילדים, ניצול של אחת מהתקופות האפלות בהיסטוריה האנושית. "במאורעות שהיו לנו בטריפולי, בדיוק כמו ב-7 באוקטובר, הערבים באו אלינו לבתים וניסו לשחוט אותנו, ולצערנו בהרבה מהמקרים הם גם הצליחו".

אבל עוד קודם הפרעות של ההמון הערבי, סבלו יהודי לוב מניסיונותיהן של איטליה הפאשיסטית, ששלטה בלוב באותן שנים, ושל גרמניה הנאצית, להשמידם: שואת יהודי לוב החלה עם פרסום חוקי הגזע ב-1938, והסתיימה כשבריטניה כבשה את לוב בפברואר 1943. במהלך השואה נספו רבים מיהודי לוב - חלקם הוגלו למחנות ריכוז באירופה, ואחרים הוחזקו במחנות ריכוז ועבודה שהוקמו בלוב עצמה. אלו שניצלו מהקהילה היהודית, חיו בתנאים מחפירים ולרוב סבלו מעוינות מצד שכניהם הערבים, עד שעלו לארץ ישראל (מרביתם עלו כבר בשנותיה הראשונות של המדינה - א"ה).

"את אבא שלי לקחו בשואה למחנה עבודה יחד עם כל שאר הגברים היהודים ואנחנו, שמונת האחים, נשארנו יחד עם אמא בבית. הייתי אז בן חמש", משחזר מוסא.

במהלך השיחה יש רגעים שנראה שזכרונו מתעתע בו. הוא מתקשה לזכור תאריכים מדויקים ולסדר את האירועים לפי סדר התרחשותם. ייתכן גם שאת חלק מהאירועים הקשים הוא העדיף להדחיק, ועל חלקם מעולם לא קיבל תשובות מהוריו ("אבא סירב לומר לאן הגרמנים לקחו אותו, זה היה סוד שאף אחד מאיתנו לא ידע. אולי רק אמא, אבל היא לא אמרה מילה בנושא", הוא אומר).

ופתאום, תוך כדי שיחה, עלתה בזיכרונו דמותה של ה"מאפייה", "ג'ארדינו בבליקו" היא נקראה, שנבנתה במרכז טריפולי על ידי האיטלקים, ומטרתה הייתה לספק לגרמנים ולאיטלקים את הפתרון הסופי לבעייתם: שריפת היהודים שלא נשלחו למחנות ונותרו בעיר. "ה'מאפייה' הייתה נראית כמו מפעל גדול ואני זוכר שיום אחד, כשהלכנו להוציא דרכונים כדי לעלות ארצה, עברנו לידה ואחי הגדול הסביר לי שהיא הוקמה בשבילנו, היהודים".

מוסא זוכר גם שזמן מה אחרי שאביו נלקח על ידי הגרמנים, האיטלקים הגיעו לביתם ולקחו אותו יחד עם אמו ואחיו למחנה "ג'אדו", שהוקם כ-180 ק"מ מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הועברו כ-2,600 מיהודי קירנאיקה, חלקה המזרחי של לוב, ו-562 מהם מתו ברעב, במחלות ובעינויים ובהוצאות להורג שיטתיות. ביניהן גם שתי אחיותיו של מוסא, שלא הצליחו לשרוד את תנאי המחנה המזוויעים ומתו במהלך השהייה שם.

"ג'אדו שימש כמחנה עבודה והשבויים בו הועסקו בעבודות כפייה", הוא מתאר, "למרות זאת, הוחזקו שם משפחות שלמות כחלק מתוכנית טיהור אתני, ולכן יש רבים שמגדירים אותו כמחנה ריכוז לכל דבר".

מה אתה זוכר משם? "בעיקר שלא היה שם אוכל, ורוב המזון שלנו היה מורכב מחובזה. עד היום אני זוכר את תחושת הרעב הבלתי נסבלת הזאת. בתור ילד קטן זה היה נורא, אני מניח שגם בתור מבוגר זה קשה מאוד".

למאמר המלא של אופיר האוזמן , 11 לאוקטובר 2024