הניה שטרנבליץ , בת 10 במסתור בין כפרים ויערות באזור לובלין

 

הניה שטרנבליץ , בת 10 עם פרוץ המלחמה

מסתתרת עם הוריה בכפר פולני באזור לובלין .

בשלב מסוים אחד הפולנים מסגיר את האמא שלה לידי הגרמנים . היא נותרה במסתור אחר עם אבא ואח אחד.

"היינו מתחבאים אצל איכרים שונים בכפר וגם הרבה ביערות בפחד מתמיד, שמא ישגיח בנו מישהו ושמא ייתקלו הרועים הפולנים בעקבותינו . בלילה יצאנו להשיג קצת מזון עד שהתארגנו הכנופיות המקומיות שמטרתן הייתה להשמיד את היהודים המסתתרים" .

"פעם יצא אבא להשיג לחם והשיגו אותו הכנופיות הפולניות וירו אחריו . הם פצעו אותו ועינו אותו . וכך נשארתי עם אחי ללא כל אמצעים. אחי הצטרף לפרטיזנים ואני בהמלצתה של פולנייה אחת נתקבלתי למנזר . "

החיים במנזר : מעל לכל שררה בו במנזר האנטישמיות . היינו שם מאה ילדות וביניהן 4 יהודיות . שתיים ידענו זו על זו . היינו הרבה בכנסייה והלכנו לבית ספר ואחרי כן הרבה תפילות נוצריות . גערו בנו הרבה וגם היחס לא היה טוב . כך חייתי עד יום השחרור .

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0

פרידה ר. בת 14 באקציה האכזרית של הס.ס

 

פרידה רוססה , בת 15  ( בת 8 עם פרוץ המלחמה) 

בגיל 14 נשלחה פרידה רוססה לעבוד בעבודות כפייה עבור הגרמנים בפולין . 

"העבודה הייתה מפרכת והיה עלי לעבור 6 ק"מ עד למקום הריכוז . הלכתי שם עם בת דודתי . פסענו במהירות כדי להספיק למיפקד ולחסוך מעצמנו מכות אגרוף מידי המשגיח הגרמני, שהיה מזרז אותנו לעבודה מבלי לשים לב לאלה שאפסו כוחותיהם . על גבינו סחבנו כל מיני צינורות  להעמקת הנהר והם עשויים חוטי ברזל שקרעו את בשרנו בהשאירם פצעי דם. 

העבודה הייתה מפרכת כרגיל. לפתע נפנו המבטים לעבר הכביש שעליו הסתנו דמויות גברים . הבחנו מייד באנשי ס.ס. 

לבבותינו הלמו ביתר שאת  והגברנו את מאמצי העבודה והם "אדוני החיים והמוות" ניצב על הגדה . ידיהם משולבות  והלעיגו  לנו בחיוך זדוני אגב שיחת רכים של אנשי הס.ס.  ובינתיים אפסו כוחותינו . הידיים אדמו, הגידים התנפחו ומהגדה של הנהר הגיעו קריאות הבוז שלהם בגרמנית : "פרפלוכטה באנדה" . 

ציווה אחד מהם שנתייצב מייד תוך שתי דקות  בשורה. מסרנו את כלי העבודה ונעמדנו אחוזות חרדה: מה יקרה עתה? רבות מחשבות  בלב ובעיניים יושב הפחד. הלכנו . בדרך   עברנו על פני  צריפי המגורים שלנו וראינו שהם עתה מרוקנים מכל . הביאו אותנו לנקודת הגירוש. 

 מחזה אימים נגלה  לעינינו . לכל מלוא העין המוני אנשים .  להט השמש הציק לא מעט. הפה הצרוב השתוקק לטיפת מים . עיני תעו על פני ההמון. לפתע נתקל מבטי במטפחת . כן , הכרתי: היו אלה הורי . מייד קרבתי אליהם ורעדתי מפחד  איש הס.ס. שיכבדני באלת הגומי העבה, והנה  על ידי נתרחש משהו שהרעיד את לבי : איש ס.ס מכה באכזריות אישה אחת שהחזיקה בזרועותיה ילד בן שנתיים . בעוון זה שקמה מהקרקע ( פקדו עלינו לשבת) . את הילד אחז ברגלו והטילו לארץ ובקושי הצילו אותו מידיו, אך מהאם לא הרפה.  חבט , בעט, השתולל עד שדמה החל שותת . תחילה בקילוח דם דק ואחר כך בזרם שוטף. האדמה הצרובה משרב ספגה בתאוותנות את דם הקורבן היהודי. לא עמד בה באישה לבה וגוועה.  והגרמני , איש הס.ס. הסתלק גאה על מעשה גבורתו.

 הסתכלתי בילד ולבי המה לו : יתום וביתר שאת התרפקתי על אמי. בינתיים הדהדו יריות, שרקו הקליעים. כמה עשרות מביננו נפגעו ונפלו, אין לשער כלל את המהומה שקמה. 

 אלך לא די בכך . למרבה הזוועה שיסו בנו הגרמנים את כלביהם שהסתערו, סחבו וקרעו את הבגדים. זעקותיהם ובכיותיהם של אימהות וילדים קרעו שחקים. 

והם , אדוני המצב , אנשים בלי לב ונשמה הציצו מבעד לריסים שלהם  בבני אדם אחוזי ייאוש , וחסרי מגן. רק אחרי שתאוות  הרצח שבהם באה על סיפוקה , החליטו להפסיק . ואז  רק החלה האקציה בה אבדו לי הורי היקרים. את הורי לא ראיתי יותר. 

 ואני נשלחתי למחנה ריכוז בשם גאברסטודורף, שם קידמו את פניניו  להקות של משגיחות. גילחו את שערנו ונכנסנו לחיים המחנה. מיום ליום קשה יותר . החיים חיי רעב ומכות. עבדנו בבית חרושת 12 שעות  ביממה  עבודה מפרכת, וכל תנועה שלא הפיקה את רצון המשגיחות גרמה למטר קללות , מכות ובעיטות. צריך היה להשגיח בשבע עיניים על המכונה, שכל הנולים  יסתובבו כראוי,  וידיהן היגעות של היהודיות השחילו את הנולים האפורים השחל והשחל בלי סוף. 

הגיע החורף הקשה שהציק לנו מאד. לא היו לנו נעליים וגרביים והרגליים שלנו התנפחו בקור. המשגיחות הגרמניות  האכזריות היו עטופות במעילי פרווה וצחקו לאידנו. קל היה להן לצחוק והצריפים לא הוסקו , העובדות היהודיות החלו לחלות  , ומי שלא  יצאה לעבודה  נרשמה למשלוח של חולים ונשלחה  אל הבלתי ידוע . 

הגרמנים גם גייסו אותנו  לחפירות מגן במחנה ולעבודות חפירה קשות.  הרוח נשבה בעוז וחדרה לעצמות, ואנו נעולות קבקבים על עץ הוכרחנו לפסוע במצעד אחר המשגיחות . הן חבטו ,צווחו. הרגליים שלנו היו קפואות ופצועות . 

ובכל זאת זכינו  לצאת בסוף מעבדות לחרות. הגרמנים שחשו בקצם הקרוב הניחו מטעני נפץ מתחת לצריפים שלונו , אך הודות לצ'כים נשארנו בחיים. 

כך עברו עלי ימי האימים של הכיבוש הגרמני וניצלתי למזלי מידי המרצחים. 

מקור :  בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית, 

חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0

הבריחה של גניה שטולזאפט , בת 13 מאקציית הילדים בגטו לודז'

 

גניה שטולזאפט , בת 10 עם פרוץ המלחמה

נולדתי ב3 לאפריל בעיירה קובאל לאבי יעקב ואמי ציריל מבית פרידמן. אבי עסק בבריכות דגים ומצבנו היה טוב. עם פרוץ המלחמה הייתי בת 10 וסיימתי שלוש כיתות בית ספר עממי. מייד נטלו מאתנו את אחי וגיסי . נשארנו משפחה בת 8 נפשות .

אחרי מחצית השנה הובלנו לגטו לודז' , שם החלו גירושים ונטלו את אחותי ושני ילדיה , אך הצלחנו להבריח את אחד הילדים והוא היה אתנו.

רעבים וקפואים שכבנו במיטות וכבר התפללנו, שייקראו לנו לטרנספורט המוות. מכיוון שביקשנו , לא נקראנו . בינתיים עברו כמה חודשים ושוב החלה אקציה נגד הילדים בגטו לודז' , והילדים נלקחו למשרפות . אני וילדתה של אחותי בת שלוש , התחבאנו תחת הארון. באה המשטרה היהודית ואסרה את אבא ואמא . אז התייצבתי מרצוני עם בת אחותי . הורי שוחררו בעקבות כך. אנו נשארנו בבית-המתים , כאשר הובלנו משם תפסתי בידה של בת-אחותי ונמלטתי במהירות בסמטאות . תארו לכם את השמחה בבית בשעה שחזרנו .

עברו שלושה חודשים ומזוננו היחידי היה עשבי השדה שהייתי מביאה בחירוף נפש. אחותי הייתה מבשלת אותם בסיר .

אמא ואבא כלו כוחותיהם וילדתה של אחותי שתקה ולא דיברה כלל. . מדי פעם שאלה מתי תקבל כבר חתיכת קולורבי. אמרנו לה : עוד מעט , יומנו לא היה יום ולילנו לא היה לילה.

והנה אחותי חלתה ולא היה לנו במה להאכילה . התנפחה כולה ומתה. הצטערה אמי צער רב והיא גם התנפחה ומתה מרעב. וכך נשארנו ארבע נפשות . אחותי השנייה עבדה מחמש עד תשע בערב, וגם אני עבדתי בין 7 לשעה 12. כאשר חזרתי מהעבודה הקשה עשיתי את כל עבודות הבית, כיבסתי , רחצתי את הילד ועוד.

כך עברה עלינו שנה בגטו לודז' עד היום בו חוסל הגטו ונשלחנו כולנו לאושוויץ.

משבאנו לשם נלקח אבא למשרפה ואני ואחותי והילדה הלכנו לסלקציה. נטלו את אחותי ובתה למשרפה, וכך נשארתי לבדי, ללא קרוב וגואל .

הובלתי לחדר רחצה שם גזזו את שערותי ונתנו לי בגדי מחנה אושוויץ.

מאז החלו החיים הקשים . כל היום הריצו אותנו בחמישיות , חמישים איש קיבלו סיר מרק אחד בלי כף. לא עבר יום בלא מכות וסלקציות למשרפה. מכל אחת מאתנו נטלו דם בשביל עירויים לחיילי החזית הגרמנים, וכך עברו עלי כמה חודשים.

מאושוויץ נשלחנו בקרון בהמות , בלי לחם ואוויר , במשך חמש יממות לעיר המבורג בגרמניה. שם עבדנו שנה שלמה וכל מזוננו היה פרוסת לחם ליום, בערב מעט קולורבי ומים ..

לתוך הצריפים שבהם גרנו חדר הגשם ואנו קפאנו .

משם נשלחנו למחנה ברגן בלזן . אין בכוחי לתאר ולספר מה שראו שם עיני. בכל אשר פנינו -גוויות . רעב . בערב הכניסו אותנו הגרמנים 500 איש לצריף צר. נתנו לנו סיר אוכל ואמרו שניטול רק כף אחד לאיש. התנפלו כולם על הסיר ושפכו את הכל ארצה. וכך מדי יום ביומו אוכלים היינו את מנתנו מרצפת האדמה בצריף.

מי שתייה לא קיבלנו, והכינים שרצו עלינו. עם בוא הלילה עמדנו כולנו בגלל חוסר מקום . והנה עברו עלינו שלושה שבועות בברגן בלזן עד ששוחררנו על ידי האנגלים .

נערך מיפקד ע"י הבריטים וקיבלנו קופסה של שימורי בשר חזיר לכל שישה אנשים . אכלנו וחלינו כולנו בטיפוס בהרות וכולירע .

לאחר שהבראתי מצאתי שני אחים שלי אשר לא האמנתי שהם בחיים ואנו מאושרים להיות ביחד.

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

ההישרדות הבלתי אפשרית של מארק שניידרמן , בן 14 במחנה אושוויץ ובמחנות העבודה בגרמניה

 

עדות שנמסרה בשנת 1946 ותועדה אז  ע"י בנימין טננבוים (טנא) :

מארק שניידרמן , בן 16 ( בן 9 עם פרוץ המלחמה)

כאשר הביאו אותי למחנה מיידנק לבדי אחרי אובדן משפחתי בגטו וארשה , הייתי ילד שנותר לבד. לא מיררתי בבכי, כי לא היה לי די מרץ לכך. השתדלתי לשמור על כבודי, כבוד האדם והיהודי , כי כל מה שהיה אנושי ניטל ממני. הייתי מספר , אוטומט שפעל לפי תקנון המחנה, שעיקר תכליתו הייתה השמדתנו השיטתית בגוף ובנפש.

במחנה ההשמדה מיידנק למדתי מהר לשאת את הסבל, המכות , עבודת הפרך . הימים הראשונים היו כסיוט , כשהפרידו בחדר הרחצה את מחצית הגברים , לא האמנתי שאכן הולכים הם למות בתא הגזים. הייתה זו הסלקציה הראשונה שעברה עלי במחנה. לימים בשהותי באושוויץ , כאשר הסלקציות נעשו לחם חוק , ידעתי כבר שבמצב רוחו וניד-אצבעו של ה"הלגארטארצט" ( רופא -המחנה) היו תלויים חיינו, ובשעה שספגתי מלקות בעוון זה שהפלתי שק מלח בן 100 קילו שצרב את רגלי היחפות , ידעתי מה צפוי לי אם אכשל שוב . אכן יש ללמוד את הכול" …..

בבלוק ה15 במחנה מיידנק זכינו להכשרה וליווי ע"י ה"בלוקאלסטה" , הממונים עליו אנשי הס.ס נטו לו חסד ואמון . הוא היה  יהודי , ספר במקצועו שבוי משנת 1939 ושמו צימרמן . הוא קרא לנו מורדים ( היינו הטרנספורט שהגיע מייד אחרי גטו ורשה ). בידיו הופקדה המשימה להרגיל אותנו לחיי מחנה ההסגר . הרגילו אותנו לעבור את הלילות הארוכים שהיינו נדרשים לעמוד ערומים במיפקד. לימדנו אותנו כיצד להחזיק מעמד לאחר המלקות.

אחרי שלושה חודשים נשארנו מתי-מעט מפלוגה בת מאתיים וחמישים איש שהגיעה למיידנק. . בכל מיפקד ערב אנוסים היינו להסתכל  בעינויי האסירים שנתלו בעוון של מה-בכך , בידיהם או ברגליהם.

האכזריות שראיתי חורגת הרבה מעבר להשגה אנושית , קשה היה לראות רצח ילדים לעיני אימהותיהם או השלכתם חיים לבורות גדולים, שמהם עלה עמוד-אש השמיימה .

אחר כך הועברתי לאושוויץ . היא הייתה מכונת תופת, שכל גלגליה , ואף הזעירים ביותר , הונעו בדייקנות של מנגנון אדיר.

הייתי מסומן שם במספר סידורי 129595 , המספר עודנו טבוע בזרועי השמאלית.

בנס הועברתי אחר כך מאושוויץ לא לכבשן המשרפה כי אם לגרמניה, ובה עברתי דרך מחנות ריכוז שונים כגון אוראנייבורג ( מפעלי היינקל) , סאכסנהאוזן , אורדוף בהרי-הסלעים של טורינגה, גרמניה לבסוף נוסטאן בסאכסוניה , תחנה אחרונה והקשה ביותר .

מה המקור ממנו שאבנו כוח להחזיק מעמד , לשאת בכל עוצמת הסבל? כשעמדנו ימים תמימים , ערומים , בקור של 40 מעלות מתחת לאפס, במיפקדים במחנה בסאכסנהאוזן בגרמניה, או כאשר הרמנו מקוש 18 שעות בלי מנוח על פני סלעים וחזרנו עם לילה קילומטרים ארוכים למחנה על מנת להשכים שוב בשעה 3 בלילה לעבודה – האמנו אז שעת החירות קרובה. היא הייתה משאת הנפש הגדולה ולאורה היינו איך-שהוא מחזיקים מעמד

ובסוף היום ההוא הגיע לאחר החודשים הארוכים שנפלנו בידי בני-אדם- חיות טרף אחוזות טירוף. אז הגיע חודש מאי והשמש שוב האירה. אבל אנחנו החוזרים לפולין לא מצאנו שם עם שובנו לעיר מולדתנו אפילו איש אחד מיקירנו…

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית, 

חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0

סיפור ההישרדות של רחל פוקס, ילדה ניצולת שואה מאוקראינה

 

מאת: ורדה בן יקיר (פוקס)

רחל פוקס (סובול) נולדה בוויזרודיק אוקראיינה לסבתא רוזה (שאני נקראתי על שמה) ולסבא יעקב (שאחי נקרא על שמו). לאמי היו שלושה אחים ואחות קטנה. ההורים היו איכרים. בשנת 1941 כשבחוץ סופת שלגים עזה דפקו הגרמנים בדלת ביתם והודיעו שכל אחד יכול לקחת צרור של 20 קילו ולצאת לכיכר העיר ומשם  הם נלקחו לגטו וישנביץ. בגטו בכל בית הצטופפו עשר משפחות ולהם חדר שירותים אחד בכל הבית. כל יום היו יוצאים הילדים לעבודה בניקוי השלגים ובתיקון שקים בלים ומעופשים ובסיום יום עבודה, ליד השער היו עורכים חיפוש לבדוק שלא הבריחו אוכל לגטו. הילדים היו מסתובבים בסתר בחוץ להביא מעט לחם או כל סוג אוכל שמצאו.

בשנת 1943 עברה שמועה בגטו שעומדים לקחת אותם להשמדה. בבית בו גרו היה מרתף גדול שחציו היה מלא במים. כל המשפחות ירדו למרתף בתקווה להינצל מהנאצים, אך הבכי של התינוקות גילה את מחבואם. אימי החליטה לצלול לתוך המים וכל משפחתה של אימי יצאה החוצה ושם הגרמנים ירו בכל מי שיצא. מידי פעם נשמעו יריות בחוץ ובמשך שלושה ימים הייתה אמי במרתף עד שנרגעו הרוחות. ביום השלישי החליטה אמי לצאת ממקום מסתורה, עלתה על גג הבית הסמוך והצליחה לקפוץ לשדה של תירסים, אך כמה שוטרים נאצים ירו לעברה, אבל היא הצליחה לברוח עד שהגיעה למשפחה של איכרים. הם לקחו אותה תחת חסותם והחביאו אותה, למרות שידעו שהם מסכנים את עצמם. בזכותם היא נשארה בחיים.

את המשך התלאות שעברו עליה לא הייתה מסוגלת לשתף. שהגיעה ארצה קיבלה אותה אסתר, המטפלת שטיפלה בה בילדותה ודאגה לכל חסרונה. כילדה אני זוכרת כמה סבלה, כאבה והתגעגעה למשפחתה ועד יומה האחרון קיוותה שאולי בכל זאת מישהו ממשפחתה שרד. לא נשארה שום מזכרת שנוכל להתרשם מהמשפחה שלא שרדה, אבל כן נשארה תמונה של אמי ואחיה הגדול שאותה ציירה מזיכרונה.

 מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי 

סיפור החיים של הדסה פורת, ילדה ניצולת שואה מהונגריה

 

אני, הדסה, נולדתי בשנת 1937 בכפר קטן במזרח הונגריה בשם הוידודורוג קראו לי היידי. עד גיל 7 חיי היו נעימים, היו לי 10 אחים ואחיות, אבא ואימא עבדו בקהילה וחיינו חיים פשוטים ונעימים.

בשנת 1944 הגרמנים הנאצים פלשו להונגריה והתחילו בריכוז היהודים במחנות לקראת משלוח למחנות ההשמדה. נלקחנו לעיר המחוז בשם דברצן שם ריכזו אותנו בגטו ושם חיינו בבית חרושת ללבנים במשך שבועיים. משם העלו אותנו על רכבת בדרך למחנה קימברג הנמצא באוסטריה. לאחר מספר שבועות החליטו לשלוח אותנו מקימברג למחנה אושוויץ שם הייתה תעשיית המוות ושם הושמדו מאות אלפים מיהודי הונגריה. למזלנו הרוסים הפציצו את מסילת הברזל שמובילה לאושוויץ ולכן הרכבת נאלצה לשנות כיוון והגענו למחנה ברגן בלזן בצפון מערב גרמניה.

בברגן בלזן היינו מספר חודשים בתנאים איומים ומשם לקחו אותנו למחנה מטאוזן. המחנה היה בתנאים נוראים וכל יום מתו במחנה אלפי אנשים. כל משפחתי חלתה במחלת הטיפוס. גם אני חליתי וסבלנו מאוד. כך העברנו את הזמן בסבל רב במשך חודשים עד אוגוסט 1945.

באוגוסט 1945 הגיעו בעלות הברית לאחר שהביסו את הצבא הנאצי ופתחו את שערי המחנה ושחררו אותנו לחופשי. אבא היה חולה מאוד וכאשר נפתחו שערי המחנה הוא נפטר ממחלת הטיפוס ממש ביום השחרור.

לאחר השחרור חשבנו לחזור לכפר שבו גדלתי – הוידודורוג, ולהמשיך את חיינו אך התברר שהשכנים ההונגרים הגויים שדדו לנו את הבתים ואת מעט הרכוש שהשארנו. ולכן חיפשנו פתרון עבורנו ונודע לנו שמתארגנת עליה לארץ ישראל.

אני ועוד 3 מאחי ציפי, חיה וזאב נסענו בדרך לא דרך לעיר שנקראת סגד בדרום הונגריה. במקום היה מבנה ששימש ככפר לילדים ונוהל על ידי עליית הנוער. שם למדנו ושחקנו והכינו אותנו לקראת העלייה לארץ. אימא היית המבשלת של הכפר והכינה אוכל לכל הילדים.

כשהיינו מוכנים לעליה בחודש נובמבר 1947 התחלנו במסע אל נמל משם האונייה תיקח אותנו ונפליג לארץ ישראל. נמל היציאה היה ביוגוסלביה כך שנסענו מהונגריה לזגרב בירת הונגריה ומשם ברגל במסע ארוך לעיר הנמל שם עלינו על האונייה שנקראה "כנסת ישראל".

האונייה הייתה אוניית משא שלא היית מיועדת להובלת נוסעים והתנאים בה היו קשים מאוד. היו כמעט 4,000 עולים מבוגרים וילדים (מספר ילדים נולדו במהלך ההפלגה). ההפלגה ארכה כשלושה שבועות וכאשר נראו באופק חופי ישראל והרי הכרמל האונייה הותקפה על-ידי חיל הים הבריטי אשר מנע עליית יהודים לישראל.

הנוסעים ניסו להתנגד לבריטים ונלחמו מולם בידיים חשופות. זרקו עליהם מקלות, ברזלים ואף קופסאות שימורים. בסופו של דבר כמובן הבריטים השתלטו על האונייה ולקחו את הפיקוד עליה. הם כפו על רב החובל (יואש צידון) לסובב את האונייה ולהפליג לקפריסין.

הגענו לקפריסין וירדנו למחנה זמני בו שהינו 10 חודשים עד שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, הבריטים עזבו את הארץ ושערי המדינה נפתחו. השהות בקפריסין זכורה לי כתקופה נעימה. כל הילדים שחקו ולמדו, והיו לנו מורים ומדריכים שבאו מארץ ישראל ללמד אותנו.

עם פתיחת שערי המדינה הגענו לנמל חיפה ומשם למחנה עתלית עד למציאת מקום ראוי למגורים. לבסוף מצאנו בית אריזה ישן לתפוזים בתוך פרדס סמוך לפתח תקווה לשם הגיעה כל המשפחה כולל כל האחים שלא עלו איתנו באותה אנייה. היינו שם עם אימא ועם יתר האחים שלא התגייסו לקרבות במלחמת השחרור. חיינו בעיקר מתפוזים ומעט מזון שיכולנו לקנות.

עם סיום מלחמת השחרור אחי בנימין אשר היה בין משחררי העיר עכו מצא בעיר בית גדול שממנו ברחו תושביו הערבים. אל הבית הנטוש שקראנו לו "הבית הגדול" עברנו כולנו למעט האחים שכבר נישאו והקימו משפחות. אימא התפרנסה מבישול לאנשים שחיפשו מקום לאכול וכך הפכה את הבית לסוג של מסעדה/מלון.

לאט ובהדרגה חלק מהאחים עזבו את הבית, חלק הקימו משפחות, חלק הלכו לצבא ואותי ואת אחותי ציפי שלחו למוסד לילדים שנקרא "כפר בתיה" סמוך לעיר רעננה.

אחד מאחיי בשם יצחק הקים עם חבריו, שכולם יוצאי הונגריה, על יד המקום בו תקום מאוחר יותר העיר אשדוד, מושב בשם "ניר גלים".  באחד מביקורי במושב פגשתי בחור נחמד בשם משה פרקש בו התאהבתי והפכנו לזוג.

בשנת 1954, בגיל 17, עברתי להתגורר בניר גלים ולאחר מספר חודשים התחתנתי עם משה, שנקרא שיקו, שהיה אחד ממקימי ניר גלים ועבד בגידולי השדה.

מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי ( נכתב ע"י שייקה פורת) 

העיתון ששרד: מאיה פולק מחיה את קולם של נערי גטו טרזין

 

 מאת: כרמית ספיר ויץ

בתקופת השואה יצא לאור עיתון בשם “קמרד", שאותו כתבו וערכו נערים בגטו טרזין, רובם נספו. העיתונאית מאיה פולק יצאה למסע בעקבות סיפורו של העיתון, ש־22 גיליונותיו נשמרו בנס, ועתה היא מוציאה ספר שעוסק בו ספר “רגע לפני שסוגרים עיתון" 

הבסיס הוא סיפור אמיתי. איוון פולק בן ה־14 היה העורך הראשי של העיתון "קמרד" ("חבר" בצ'כית). על העמוד האחורי של העיתון מופיע קומיקס בהמשכים פרי מכחולו של איוון. בן דמותו של איוון, זגובנינה, מתחרה שם מול נהגי מכוניות אכזריים שנוהגים בכלי רכב משובחים. היריבים האלה מבקשים לא רק לסלק אותו מהדרך, אלא להרוג אותו. הקומיקס נגמר כשהנהג הטוב מצליח לנצח, אבל הרעים שהפסידו כבר מתכננים את הנקמה. הנקמה התממשה במציאות כי איוון נשלח בטרנספורט, והעיתון “קמרד" שערך חדל להופיע. 22 גיליונות יצאו בסך הכל, שרדו בדרך נס והם שמורים בארכיון בית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים איחוד.

איוון פולק נספה ב־19 בינואר 1945 במחנה העבודה קאופרינג הסמוך לדכאו. להוציא ארבעה נערים, כל חברי המערכת נספו בשואה. גם מי ששרדו כבר אינם עימנו.

עיתון שקם לתחייה

בבוקר 24 בנובמבר 1941 יצאו 340 גברים צעירים בדרכם מפראג לעיר המבצר טרזיינשטאט (טרזין), כדי להקים שם, כך האמינו, עיר יהודית, מעין מקלט לילה עד יעבור זעם. ב־4 בדצמבר 1941 יצאה מפראג קבוצה נוספת של 21 צעירים, בראשותו של יעקב אדלשטיין, שאמורה הייתה להיות ההנהגה היהודית העתידית של גטו טרזיינשטאט. אדלשטיין האמין שהגטו שהוא עומד להקים יציל לפחות חלק מיהודי בוהמיה ומוראביה מפני גירוש ל"מזרח". לגרמנים, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות. כשגורשו אחרוני היהודים לגטו טרזיינשטאט, היחיד שהוקם במרכז אירופה, הם הביאו לפריחה תרבותית בלב השאול. פריחה זו גרמה לכך שבזיכרון הקולקטיבי צרוב גטו טרזין כמקום עם תנאי חיים תקינים, בדיוק כמו שביקשה מערכת התעמולה הגרמנית להציג. המציאות הייתה שונה בתכלית. זה היה הגטו היחיד שנותר על כנו עד תום המלחמה.

12,171 ילדים יהודים נשלחו לגטו טרזין. 9,001 מהם גורשו מהגטו למחנות במזרח, ומתוכם שרדו 325 ילדים. המסגרת המשפחתית התפרקה בעקבות הוראת הגרמנים להפריד בין מגורי גברים ונערים מעל גיל 12 ובין נשים וילדים. מבין כ־158 אלף יהודים שנשלחו לגטו, שרדו כ־30 אלף. בתוך הסיוט המתמשך, חלקם יצרו תרבות. קונצרטים, קברט סאטירי ועוד.

מקור המידע 

לחיות מתחת לאדמה: סיפורו של ניצול השואה מהבונקר והחטופים במנהרות

מאת: אשר אטדגי

שרי אריה מהרצליה  רק רצתה להנציח את הסיפור של אביה בשואה, כשנאלץ שנה שלמה לחיות כילד בבונקר מתחת לאדמה בתנאי קיצון. היא לא תארה לעצמה שזה יגרום ל30,000 בני נוער שצפו בהצגה מאז פרוץ המלחמה - להזדהות דווקא עם החטופים. 

שרי אריה, בת 57, דור שני לניצולי שואה, שמעה את סיפורי השואה של אביה כשהיתה בת 6,7. כשאביה ציין את גיל 60, החליטה אמא של שרי, להנציח את סיפור הילדות שלו בצל השואה וכתבה ספר זיכרונות תחת השם "נגזר לחיים". כיום אברהם אורבך בן 93 והספר המשפחתי הפך להצגת ילדים שרצה כבר במעל 100 בתי ספר בארץ ומעל ל30,000 בני נוער צפו בהצגה על חייו.

בשנתיים האחרונות – הספר הפך להצגת ילדים "נגזר לחיים", הצגה שיצרה שרי , מנהלת שיווק בתאטרון השעה הישראלי, תאטרון ילדים ונוער מהמובילים והוותיקים בישראל שמפיק הצגות בהתאם לצו השעה ולנושאים חברתיים, כדי להנציח את סיפורו האמיץ של אביה וללמד ילדים ובני נוער שניתן לצאת ממצבי משבר ולבחור בחיים מחדש.

"כשהפקנו את ההצגה עוד לא היתה מלחמה, ומאז המון תיכונים שראו את ההצגה אמרו שהם מבינים יותר מה עוברים אנשים שנמצאים כעת בשבי, במקום סגור, כי בעצם ההצגה מגוללת 6 שנים של המסע של אבא בשואה ומה זה כשאין אוכל ומה זה רעב כבד, ותלאות שבדרך ואיך יושבים בחדר סגור , מתחת לאדמה בסוג של בונקר, כ"כ הרבה זמן ובונים עולמות, הכל בדמיון כי אין בעצם כלום מסביב. כל זאת במציאות של פחד נוראי, קיומי, יום יומי . בני הנוער מאז ה7/10 - יוצאים בוכים מההצגה כי הם מבינים מה עובר על החטופים שם" מספרת שרי.

בהצגה "נגזר לחיים" מבית תאטרון השעה הישראלי, אברהם אורבך הוא גיבור, ילד בן 16, לוחם בגדוד התשיעי של הפלמ"ח הנקרא לשיחת נזיפה אחרי פעילות מבצעית של הגדוד. כשהוא מנסה לברר מה מטרת השיחה, מפקדו מתחיל לתחקר אותו על עברו ואברהם נאלץ לחזור אחורה בזמן, לילדותו בקרקוב כששמו עוד היה ארתור אורבך. כשמלחמת העולם השנייה פרצה, חלה תפנית טראגית בחייו כילד, הנאצים השתלטו אז על פולין, אברהם נאלץ להיפרד מהחיים שהכיר ושנה שלמה התחבא בבונקר מבלי להוציא הגה. רק בעזרת דמיון מפותח הצליח לשרוד, בזמן שהגעגוע לבני משפחתו היה קשה מלהכיל, ונזכר איך הישרדותו נשענה בעיקר על טוב ליבם של אנשים אחרים שחלקם זרים.

המחזה עוסק בסיפור גבורה, כנגד כל הסיכויים, ועל תחושת השייכות שכולנו מחפשים. המחזה מאת גיל ארי כהן ובבימויו של יותם קושניר, בהשתתפות בן זבלודובסקי. 

כל שנה לקראת יום השואה, הסיפור מקבל זווית קצת שונה, אבל הספר וההצגה "נגזר לחיים" ממשיכים לעבור מדור לדור "ההצגה היא עדות לדור הולך ונעלם, ובמיוחד בתקופה הזו, שבה אנו חווים עלייה חדה באנטישמיות בכל רחבי העולם, המלווה בשנאה חזקה כלפי יהודים, בדיוק כמו בשואה. ההצגה הזו מזכירה לנו שאין לנו מקום אחר בעולם למעט ישראל, בשבילנו – אברהם אורבך הוא הגיבור שלנו" משתפת שרי אריה, בתו של אברהם.

ביום השואה הבינלאומי , בינואר 25, נבחרה ההצגה על חייו של אברהם אורבך, "נגזר לחיים" מבית תאטרון השעה הישראלי, לככב בפסטיבל הצגות ילדים בעברית בלונדון. שרי בתו של אברהם, טסה יחד עם השחקן בן זבלדובסקי, כדי לספר את סיפורו של אברהם לכל הקהילות היהודיות ברחבי לונדון. "התגובות היו מדהימות. האנשים התרגשו בצורה בלתי רגילה. כולם רוצים להכיר את אבא, אנשים שאלו אם צריך להעביר לו כסף כדי לעזור לו. 

השחקן שמגלם את אברהם הוא הרי קצין ביחידה מובחרת במילואים, אז הם גם רצו לתרום לו כסף עבור החיילים שהוא משרת איתם. כי הוא סיפר להם שהוא פושט את מדי צה"ל ועולה על מדי הפלמ"ח כשהוא משחק את אברהם. הוא גם סיפור להם שאיך שהוא התגייס למלחמה, אחד הוואטסאפים המרגשים שקיבל היו מאבא שלי, שאמר לו – בן תשמור על עצמך, גם אתה נגזרת לחיים". מספרת שרי בהתרגשות.

מקור המידע 

ההישרדות של יהודית פרידלנדר, בת 4 בסלובקיה בתקופת השואה

 

זו השנה הרביעית שבה רותי ברודו משתתפת בפרויקט "זיכרון בסלון", מיזם שגם ישודר בקשת 12 בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. המסעדנית פותחת את ביתה ואמה, יהודית פרידלנדר, משתפת על מה שמשפחתה חוותה בתקופת המלחמה. אתמול (שישי) השתיים התארחו ב"גלית ואילנית" וסיפרו על הסיפור של פרידלנדר: "אח ואחות שלה נהרגו בשואה. המשפחה של אמא שלה היו 13 אחים ואחיות - מתוכם חזרו רק שלושה", אמרה ברודו.

פרידלנדר גרה בסלובקיה בתקופת המלחמה: "הייתי בת 4, רצו לקחת אותנו לטרנספורט ששולחים לאושוויץ ולא יכולנו להישאר בבית", נזכרה. "היינו ברשימה, זה אומר שאנחנו הולכים. אמא הרגישה שלאן שהם שולחים אותנו זה לא מקום טוב, כי לקחו את אח שלי שהיה בן 16 ויותר לא שמענו עליו. היינו ארבעה אחים, בסוף נשארנו שניים. היה לנו קרוב משפחה שהיה אדם חשוב בסלובקיה, ניהל את הרכבות של עיר הבירה. הוא נתן אישור שהוא צריך את אבא שלי בתחנת רכבת כדי להעביר ברזלים, זאת עבודה קשה אבל לא הייתה ברירה והוא הלך לעבוד שם. אחרי כמה זמן אבא חזר בלילה ואמר שזה נגמר".

אמא הייתה אישה שלא הייתה מוכנה להיפרד מהבית. החליטה לנסוע למחנה עבודה לא רחוק, אמרו שממנו לא שולחים לאושוויץ ושהוא בהנהלת יהודים וסלובקים", המשיכה פרידלנדר. "לנו קרו ניסים שניצלנו, היינו במשאית לאושוויץ ופתאום נהיה גשם והשומרים נכנסו למשרד ונשארנו במשאית. אח שלי פתח את הדלת של המשאית, קפץ, לקח אותי וכולנו ברחנו".

בתור בת של הורים שורדי שואה, גם את עברת תהליך עם הסיפור הזה.

ברודו: "אנחנו חווים את הסיפורים של ההורים שלנו. בשנים האחרונות אמא קיבלה את המקום לספר את הסיפור שלה אחרי שאבא נפטר. היא הייתה ביערות והוא היה באושוויץ, אז עשו השוואות למי היה יותר קשוח".

פרידלנדר: "הוא היה טראומתי, תמיד עצוב. לא אהב ללכת להתארח, רק להיות בבית. כל הזמן הוא היה מספר לילדים על מה שעבר".

מקור המידע 

שתיקתם הכואבת של האחים שמואל וישראל בקלש מילדי טהרן

שתיקתם הכואבת של שניים מ־217 ילדי טהרן - האחים שמואל וישראל  בקלש, הם  מוורשה, שם היה להוריהם מפעל לחליפות. עם ההפצצות הראשונות על העיר ברחו. בנדודיהם נפטרו אביהם ואחד מאחיהם. בדרכם סבלו לא מעט. "בסיביר חיכיתי לילה שלם בתור לאוכל, וכשהגיע הבוקר, אמרו שאין, נגמר", דולה ישראל פרט מבין קרעי הזיכרונות ובוכה.

 בסופו של דבר מצאו את עצמם בין ילדי טהרן "אם כי אולי יכולנו להגיע לאנגליה, שם הייתה לנו משפחה". כשהגיעו ארצה, התגלגלו בין קיבוצים, וב־48' זכו להתאחד עם אימם, שנישאה בשנית למי שאיבד את משפחתו בשואה. בעלה היה צבע מומחה והנחיל את מקצועו לבניו המאומצים, שעסקו בכך עשרות שנים כאזרחים עובדי צה"ל.

מקור המידע 

ילדי טהרן : סיפור של אברהם ננצל ז"ל

 

אברהם ננצל, נמנה עם בני הקבוצה השנייה של ילדי טהרן, היה בן 13 כשמלחמת העולם השנייה החרידה את עיירתו, ריפין. הוא החמישי בין תשעת ילדיו של סוחר תבואות. ננצל זוכר כיצד הופרה שגרת חייהם השלווה, כשאל הקלגסים הנאצים שנכנסו לעיירה הצטרפו בני החוואים הגרמנים באזור. 

לאחר ששרפו את בית הכנסת, עם השמש שהיה בו ועם ספרי התורה, הבנו שהולך לקרות משהו איום ונורא", הוא מעיד. משפחת ננצל ברחה מזרחה, ולאחר שהסתבכה חציית הגבול לרוסיה, חילקה אמו את ילדיה לקבוצות ואמרה: "תצילו את עצמכם!". לאחר שהצליח לעבור לרוסיה עם אחותו, גולדה, התגלגל לקור העז בסיביר. משם עברו דרומה, לאוזבקיסטן, בתקווה לשיפור התנאים. "דווקא שם חטפנו מחלות ורעב", הוא מציין. "אני, אברהם ננצל, נאלצתי להפוך לגנב כדי שיהיה מה לאכול". 

 בטהרן ארגנו אותם ליציאה לארץ במשאיות דרך עיראק וירדן, דבר שנמנע מהקבוצה הראשונה, מפברואר 43', שבשל התנגדות הבריטים הגיעה הנה בתום מסע עקלתון דרך קראצ'י ותעלת סואץ. "כשנכנסנו למולדת שלנו וראינו את הממטרות מסתובבות בשדות העמק, האמנו שהגענו לארץ זבת חלב ודבש", מתפעל ננצל. 

במחנה בעתלית רוסס עם חבריו ב־DDT, והוכנס לבידוד. לדבריו, נפגע בהמשך יותר מהקרב של נציגי המפלגות השונות על ילדי טהרן, ולבסוף מצא את עצמו בזרם הדתי במקווה ישראל. "כשהיו מעירים אותנו בחמש בבוקר לתפילה ולהנחת התפילין, זה היה זר לי", הוא מספר. "אמרתי לעצמי: אם אלוהים נתן להורים הצדיקים שלי להישרף באושוויץ, מה יש לי לחפש במקום הזה, מה גם שבסך הכל רציתי להיות חקלאי".

 ננצל התגייס לפלמ"ח, הוריד מעפילים לחוף והיה פייטר במלחמת העצמאות. "לחמנו בלי הפסקה, וכדי להחזיק אותנו ערים, פיטמו אותנו עם כדורי מרץ", הוא מגלה. "כשחבר'ה שלנו לקחו שלל מכל הבא ליד, עמדתי בצד. היה לי מספיק שבדרך לארץ הייתי גנב".

 אחרי המלחמה היה פלח מצטיין בשער העמקים, וכשנמאס לו, עזב חסר כל לתל אביב, שם לן שלושה לילות בתחנה המרכזית. מודעה בעיתון, שלפיה חברת יכין חק"ל מחפשת טרקטוריסט, הביאה אותו לשם. ב־52' התחתן עם רבקה, בת כפר חסידים, והמשיך בחקלאות. "הייתי ספץ במלפפונים". הם התמקמו בקריית טבעון, ושנים היה עובד המועצה לשיווק פרי הדר. לימים יצא לגמלאות מעבודתו, אבל לא משליחות חייו – לספר בבתי ספר על ילדי טהרן. "לא אתן שישכחו אותנו", הוא מבטיח.

 כל השנים היה מראשי הפעילים למען עשיית צדק לילדי טהרן. "לא רצו להכיר בנו כניצולי שואה וכנרדפי הנאצים", מלין ננצל. "'אתם ברחתם!', נטען נגדנו. מה זה 'ברחתם'? אני הייתי בורח מהבית החם שלי? הרי גירשו אותנו ולקחו מאיתנו הכל".

 מקור המידע 

ראו גם : 

אברהם ננצל מ"ילדי טהרן" מספר על הגעתו ארצה

האומץ של אחותו של קאפקא בשעה האפלה של האנושות

 

אוטילה קפקא, אחותו של פרנץ קפקא, הקריבה את חייה בניסיון לנחם ילדים יתומים במסע לאושוויץ. היא לא נטשה. היא החזיקה את ידיהם במסע ממחנה טרנזשטאדט. מתוך התנדבות היא הלכה איתם אל הלא נודע. היא מעולם לא חזרה. 💔
בעולם נטוש חסד, אוטילה קאפקא בחרה באהבה וחסד.

אוטילה קאפקא טיפלה בזמנו באחיה פרנץ קאפקא כאשר חלה בשחפת

אוטיליה "אוטלה" קפקא (29 באוקטובר 1892 – 7 באוקטובר 1943) הייתה אחותו הצעירה של פרנץ קפקא. אחותו האהובה, היא הייתה גם קרובת המשפחה הקרובה אליו ותמכה בו בזמנים קשים. התכתבותם פורסמה כמכתבים לאוטילה. היא נרצחה בשואה..

ביולי 1920 נישאה אוטילה לצ'כי הקתולי יוסף דוד, בניגוד לרצונו של אביה. בנותיהם Věra (המכונה ואלי) והלן (הכינוי אלי) נולדו ב-1921 וב-1923. פרנץ קפקא ראה אותן גדלות עד שמת ביוני 1924. הנישואים של אוטילה קאפקא לא היו מאושרים והם התגרשו באוגוסט 1942. אוטילה איבדה בכך את הגנתה מפני רדיפת היהודים..

כמו יהודים רבים אחרים מפראג, אוטילה ואחיותיה גורשו במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים. בנותיה נשלחו עם משפחותיהם לגטו לודז', ולאחר מכן למחנה ההשמדה חלמנו שם נרצחו.

אוטילה נשלחה למחנה הריכוז בטרזינשטט. ב-5 באוקטובר 1943 ליוותה אוטילה קבוצת ילדים ברכבת בהתנדבות. כשהשילוח הגיע למחנה הריכוז אושוויץ יומיים לאחר מכן, נרצחו כולם בתאי הגזים.

מקור המידע

הפסח האחרון בגטו ורשה

 

במהלך אפריל התרבו בגטו שמועות על אקציה מתקרבת. למרות זאת המשיכו יהודי הגטו בהכנות לקראת הפסח. היו אף שאפו מצות, דאגו ליין והכשירו את הכלים לחג.

ב-18 באפריל 1943 הגיעו ידיעות כי הגרמנים ריכזו צבא בוורשה וככל הנראה הגטו עומד בפני חיסול. חברי המחתרות הלוחמות נכנסו לכוננות גבוהה. בשעות הלילה כותר הגטו. אנשים רבים כבר שמעו על כך מהתצפיתנים הקבועים בעליות הגג.

בלילה נדדה שנת היהודים. נארזו חפצים, לבנים, כלי מיטה, צרכי אוכל והוסעו לתוך הבונקרים. רבה והמונית היתה התנועה באותו ליל-ירח בהיר בחצרות וברחובות, דוגמתה לא ראו מזמן אף ביוםטוביה בוז'יקובסקי, בין קירות נופלים (1983), ע' 35.

זה היה בדיוק ערב פסח 1943. וסידרנו בבית הכל בשביל פסח. היה לנו עוד מצות, הכול. את המיטות סידרנו... ואצלנו גר השוטר שהיה בא תמיד להגיד לנו מה יהיה. ... ואמר לנו - שתדעו לכם, הגטו מסביב - עם אוקראינים, ולא יהיה טוב הלילה הזה. הוא שמע את זה. אנחנו לקחנו את כל הדברים וירדנו. בשביל מה לחכות מה יהיה?... אז לקחנו מה שעוד היה לנו בבית, מאוכל, מהכל, וירדנו לבונקר. וחיכינו.מעדותה של שושנה בהריר, ארכיון יד ושם 5469 / O.3

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, נכנסו הגרמנים אל הגטו. את ליל הסדר בדירתו של הרב אליעזר מייזל מתאר חבר אי"ל, טוביה בוז'יקובסקי:

כוסות היין על השולחן, אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו כל אותו לילה בגיטו.בין קירות נופלים, ע' 42

מקור וקרדיט : אתר יד ושם (קישור)

ילדות יתומות ניצולות שואה אוכלות מצות, פסח 1947 , וינה

 

ילדות יהודיות משארית הפלטה, שהגיעו לווינה (Wien), אוכלות מצות שנשלחו מארץ ישראל. צולם ב - 1947.

מעיזבון אפרים דקל (Ephraim Dekel). צולם ב - 1947.

מקור המידע

היום , ה6 באפריל 1941 הוא יום הולדתה של הפעוטה היהודייה מיוגוסלביה, קתלין רוביצ'ק ז"ל

 

היום , ה6 באפריל  1941 הוא יום הולדתה של הפעוטה היהודייה מיוגוסלביה, קתלין רוביצ'ק שהושמדה באושוויץ ב1944 . 

אלמלא נרצחה ע"י הנאצים  הייתה הופכת , ככל הנראה , גם לרופאה בבגרותה , כמו 2 הוריה והסבא וסבתא , כולם רופאים שהושמדו גם באושוויץ יחד איתה הפעוטה בת 3 . 

מקור המידע 

אתמולים אבודים Ruts Journey - A Survivor's Memoir

 

אתמולים אבודים (באנגלית: Ruts Journey - A Survivor's  Memoir  ) הוא ספרה של רות גלסברג-גולד, המביא את סיפור ילדותה, גירושה עם משפחתה לטרנסניסטריה בשנת 1941 והצלתה מרעב, קור מקפיא ומחלות קשות, עד לעלייתה ארצה באוניית מעפילים, דרך מחנה מגורשים בקפריסין.

בראשית יולי נכנס הצבא הרומני לצ'רנוביץ, לאחר מסע טבח וביזה ביהודים, ואז באו הנאצים והשלימו את המלאכה. אלה שנותרו בחיים מן הטבח, נפלו קורבן לשלל האיסורים, הצווים וההשפלות שהשליטו הנאצים, שהנורא בהם, מבחינתה של רותי, היה האיסור ללכת לבית הספר. אז החלו המאסרים והגירושים. ראש עיריית צ'רנוביץ, טראיאן פופוביץ', עשה כל שביכולתו למנוע את הגירוש והורשה לחתום על היתרי שהייה לבעלי מקצועות דרושים. בעלי הון יכלו לפדות את עצמם, אך למשפחתה של רותי לא היה דבר. קרובי משפחה עשירים, שלעזרתם פנו לאחר התלבטויות וכמוצא אחרון, דחו את בקשתם. יושרם מנע מהם להשתמש ברכוש של בני משפחה, שהופקד בידם למשמרת, כדי להציל עצמם מן הגירוש, והאירוניה שבמצב גרמה לכך, שבסופו של דבר הגיע הרכוש הזה אל ביתם של אותם קרובי משפחה עשירים, שמנעו מהם עזרה להצלת חייהם. בנובמבר 1941 הגיעו החיילים אל בית משפחת גלסברג ודחקו בהם, בקללות וגידופים, לעזוב את ביתם לבלי שוב.

אחרי מסע אימים ברכבת של קרונות בקר חתומים, ללא אוורור, כמעט ללא אוכל ומים וללא הפסקות יציאה לשירותים, במשך ארבעה ימים רצופים, החל מסע רגלי מפרך, שרק ילדים וזקנים היו פטורים ממנו והורשו לעשותו בנסיעה בעגלות. אביה של רותי, שמצבו הבריאותי לא איפשר לו הליכה ממושכת, ניסה לעלות עמה אל העגלה, אך סולק ממנה במכת רובה. כינורו של אחיה נחטף ממנו, נשבר והושלך אל הבוץ. ממקום מושבה בעגלה נאלצה רותי לחזות בהוריה ואחיה המשתרכים בכבדות בגשם שוטף בדרך הבוצית, כושלים ומטים לנפול, במשך ימים ארוכים. ללינת לילה חנו ביער, ללא מחסה מן הקור והגשם, ללא מזון ומים. השמועה אמרה, שכאשר יגיעו אל נהר הדניסטר יירו בהם וישליכו את גופותיהם למים. סופר להם, כי דודה של רותי, שניסה לפדות את חיי היהודים שהיו עמו בכסף שאסף מהם, בהתאם להסכם שהגיע אליו עם המפקד, נורה עם כל שאר החבורה לאחר שהתשלום המוסכם נמסר לתעודתו. הרומנים נהנו להתעלל ביהודים שנמסרו לידיהם ללא תנאי או הגבלה ונקמו בהם בחדווה על קבלת הפנים החוגגת שערכו שנה קודם לרוסים. מכות, יריות וכל התעללות אחרת היו דבר שבשגרה בשיירת הזוועות.

בסוף המסע הגיעה השיירה, או מה שנותר ממנה, אל מחנה ברשאד שבטרנסניסטריה, וכאן הושארו היהודים לגווע לאיטם. לא היה זה מחנה ריכוז או השמדה נאצי. איש לא ארגן כאן את הכלואים, לא הוציאו אותם למסדרים או לעבודה וגם לא לקחו אותם לתאי גזים ומשרפות. השיטה הרומנית הייתה פשוטה יותר - להפקיר אותם למוות איטי, בכפור, ברעב, בצמא ובמחלות. בזה אחר זה גוועו ומתו אביה, אחיה ואמה של רותי בייסורים ממושכים. היא עצמה התענתה בהתקפים חוזרים של מחלת הטיפוס, ואין להבין כלל איך שרדה אותם ונותרה בחיים, בתנאי מחסור קיצוני - בלי טיפול ותרופות, בלי חימום, כמעט ללא מזון ומים ובחוסר הגיינה מוחלט. אישה, ששיכלה את בתה הפעוטה, עזרה לה כמיטב יכולתה, לאחר שאמה של רותי חילצה מפיה לפני מותה הבטחה לעשות זאת, אך אמצעיה היו מוגבלים מאוד. לאחר זמן הוקם במחנה מעין בית יתומים, שמארגניו עשו כל שביכולתם לדאוג לילדים החולים, הנכים והמוזנחים, ורותי שרדה גם כאן עוד תקופות חולי, רעב וזוהמה, שנקודת האור היחידה בהם הייתה נכונותו של מורה מתושבי המחנה ללמד את הילדים המעוניינים בכך, בניסיון לפצות ולו במשהו על שנות הלימוד שהם מחמיצים, נוסף לכל יתר האובדנים שחוו.

בחודש מרץ 1944 הגיע הצבא הסובייטי ושחרר את הכלואים. במשך תקופת מה התמכרה רותי לאידאולוגיה הקומוניסטית, שכבר שבתה את לבה שנים קודם, בצ'רנוביץ. חייה השתפרו במעט, וכשהוצעה לה האפשרות לעלות ארצה עם חבורה ציונית, העדיפה לדחות אותה לטובת נסיעה לברית המועצות וחיים חדשים כאזרחית סובייטית. אלא שגם הבטחה זו התגלתה כריקה מתוכן. ברגע האחרון ניצלה משליחה לעבודת פרך ללא שכר במכרה פחם, משום שחזותה הצעירה מכפי גילה והלא-מפותחת שכנעה את המארגנים, כי היא צעירה מארבע-עשרה שנותיה. שוב מצאה את עצמה בבית יתומים דל, משם הוחזרה לרומניה ועברה ממשפחה אומנת אחת לאחרת, היטלטלה בין קרובי משפחתה הנפעמים מעצם הצלתה, והצטרפה בסופו של דבר לגרעין הכשרה, שציפה לעליה לארץ ישראל. ההמתנה התמשכה עוד ועוד, וכאשר בסופו של דבר הגיע תורה, טבעה אוניית המעפילים שהפליגה בה, ספינה יוונית רעועה, לחופי אי יווני נידח בים האגאי. מי שהגיע לחלץ אותם, הייתה משחתת בריטית, והמעפילים המותשים נלקחו היישר למחנה מעצר בקפריסין, להמתנה נוספת. רק ב-1 בינואר 1948 זכתה רותי להגיע לבסוף לחיפה, בעיצומן של פעולות האיבה בין היישוב לפורעים הערבים, שהמשכן מלחמת העצמאות. רק לאחר המלחמה זכתה סוף סוף להקים בהרי ירושלים את הקיבוץ, שעליו חלמו היא וחבריה במשך שנים ארוכות[דרושה הבהרה].

אחרית דבר

רות גלסברג למדה לימודי סיעוד והוסמכה לאחות. בשנת 1958 נישאה ליהודי רומני והיגרה עמו לקולומביה וכעבור ארבע-עשרה שנים עברה, עם בעלה ושני ילדיהם, למיאמי שבפלורידה. בשנת 1990 הקימה בפלורידה קבוצת תמיכה לניצולי שואה. כיום, אחרי פרישתה לגמלאות מעבודתה כאחות מוסמכת, היא מרצה בנושאי שואה.

באירוע השנתי לציון יום השואה, שנערך בארגון האומות המאוחדות, ב-2009, הוזמנה גלסברג-גולד לשאת דברים ולספר על התנסותה במהלך השואה וכך עשתה,

בשנת 1988 חזרה רות גלסברג-גולד בפעם הראשונה אל מחוזות ילדותה - צ'רנוביץ, מילי וטרנסניסטריה, להיפרד מזכר הוריה, אחיה ומשפחתה המורחבת, ואז החליטה לכתוב את הספר הזה, לזכר עולם.

הספר נכתב באנגלית והודפס לראשונה על ידי University Press of Florida, ב-1996. הנוסח העברי של הספר יצא לאור בהוצאת יד ושם, ירושלים, תש"ס, 1999, בתרגום איה ברויר ובעריכה לשונית של עדינה דרכסלר.

על הספר הזה כתב אהרן אפלפלד: "כל הרוצה להבין את האזור עתיר הרוחניות וברוך הכישרונות הקרוי אירופה יקרא (בעניין) את ספר זכרונותיה הבלתי-יומרני של רות גלסברג גולד".

מקור המידע 

טרנסניסטריה, הגיהנום: הילדה שראתה את המוות

 

היא עמדה בפני כיתת יורים, נשלחה לצעדת המוות, שרדה ברעב ובקור. 

לאה קאופמן איבדה הכל בשואה, ובנתה עצמה מחדש - תוך שהיא מתבצרת בשתיקה ארוכת שנים. עד לאחרונה: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות"

כילדה במשפחה של שבעה ילדים, לאה הקטנה כלל לא הבינה שפרצה מלחמה, אף שבביתה אירחו פליטים נסערים שהגיעו מפולין. באחת השבתות, באמצע הקידוש, החרידו דפיקות חזקות וזעקות ברומנית את שלוות השבת. "אבא שלי סימן לנו לברוח ולהתחבא, אבל זה לא עזר", היא נזכרת. "הרומנים דרשו את הילדים. הוריי הוציאו אותנו".

המשפחה נשלחה לעמוד לפני כיתת רובים. "עצמתי את העיניים, והתחלתי להגיד 'שמע ישראל'. לא בכיתי בכלל, ואמא ואבא אמרו שעוד מעט נהיה ביחד בגן עדן. אבל כנראה שהקב"ה לא היה מוכן לקבל אותנו לגן עדן, כי מפקד כיתת היורים צרח: 'תורידו את הרובים', הצביע על אמא שלי שהייתה מיילדת במקצועה, ואמר: אתם רואים את האישה הזאת? בלידה שלי אמא שלי ואני היינו בסכנה גדולה של מוות, והאישה הזאת הצילה אותנו. אני לא יכול להרוג אותה".

 "ידעתי רק שאסור לי למות"

קאופמן שרדה עוד כמה חודשים, והוצאה עם משפחתה לצעדת המוות. סביבה נורו אנשים שהכירה, והמוות היה בכל פינה.

"הרגו את אבי, ואת אחיי לקחו 'לעבודה' ושוב לא ראיתי אותם. נותרתי עם אמי ואחיותיי ברעב קשה... יום אחד ראיתי שהבנות לא זזות. שאלתי את אמי אם הן ישנות, והיא ענתה: הן מתו.

"יצאתי לחפש אוכל, וכשחזרתי מצאתי את אמא שלי מוטלת מתה על הרצפה, אפילו בלי בגד לגופה. בכיתי מרה, ושאלתי מי רוצה לקנות את האוכל שבשקית, כי רציתי לקנות בגד לכסות בו את אמא ואת אחיותיי".

כשבראשה מילותיה של אמה, החליטה קאופמן שהיא תשרוד: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות, ואין לי ספק שה' היה איתי בכל צעד ושעל".

 שתיקה נוגה

את שארית המלחמה היא שרדה במסתור אצל משפחות רומניות, ולאחר שהסתיימה - כשהיא בת 16 בלבד - נשלחה לקנדה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי, ללימודים באקדמיה - והפכה למורה. היא סכרה את פיה וסירבה לשתף את שעבר עליה, אך האתגר הגדול ניצב לפתחה כשהוחלט להכניס לתוכנית הלימודים את נושא השואה.

מקור המידע וקרדיט : שמרית שקד ( קישור) 

כיצד ניצל הילד האיטלקי היהודי לואיגי פרי באושוויץ ?

 

בעודו כלוא באושוויץ, הרופא היהודי האוסטרי  ד"ר אוטו וולקן קיבל החלטה נועזת - הוא סיכן את חייו כדי לעזור להציל ילד יהודי  בן 12.

על אף שהמשטר הנאצי  שלל  ממנו מאת התואר הרפואי שלו, אוטו נבחר לעבוד כרופא במחנה. הוא ניסה לעזור למי שהוא יכול, אבל רבים ממטופליו מתו ממחלה או נשלחו לתאי הגזים.

"יש... מקרים שנשארו איתי, שלא הצלחתי לשכוח", נזכר  הרופא  ד"ר אוטו וולקן . 

בשנת 1944 הגיע לאושוויץ נער יהודי איטלקי צעיר, לואיג'י פרי, שם הכיר את הרופא ד"ר  וולקן . 

ד"ר וולקן  היה  נחוש לשמור על לואיג'י בחיים, החביא אותו לראשונה בצריפים הרפואה  במשך שבועות. לואיג'י הוכנס מאוחר יותר לעבודה כנער שליחויות, דבר שהגן עליו מפני תאי הגזים.

כשהמחנה פונה ואסיריו הוצבו בצעדות מוות בתחילת 1945, לואיג'י התחבא פעם נוספת בצריף הרפואי , הפעם עם הרופא ד"ר אוטו  וולקן .  הם שרדו, ומצולמים כאן לאחר שחרורם.

ד"ר וולקן היה אחד העדים החשובים במשפטי נירנברג בהם העיד על ההשמדה במחנה אושוויץ ( מקור) 

מקור וקרדיט : מוזיאון , השואה , וושינגטון

USHMM, courtesy of Frieda Fisz Greenspan 

יתומות מקבוצת ילדי טהרן, עתלית, ארץ ישראל, פברואר 1943⁠

"צפיתי באמא כאשר גוועה למוות , ואחר כך באבא. שניהם גוועו ברעב. היינו 7 אחים ואחיות, ורק אני שרדתי". - קטע מתוך "ילדי ציון – דרך הייסורים של 'ילדי טהרן'" מאת הנריק גרינברג

כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין ב-1939, כ-300,000 יהודים פולנים נמלטו לברית המועצות. אלפים מתו במסע הזה, והותירו את ילדיהם יתומים.⁠

3 שנים יותר מאוחר 1800 ילדים יהודים , מרביתם יתומים הובאו לטהרן .

ב18 בפברואר 1943, הגיעו 'ילדי טהרן' והמלווים שלהם ברכבת לארץ ישראל.⁠

מקור וקרדיט : יד ושם

אתמול היה יום הולדתו של הילד היהודי סרז' רדזינר ז"ל

 

29 במרץ 1933  ילד יהודי פולני, סרז' רדזינר, נולד בוורשה. הוא היגר בזמנו עם משפחתו  לצרפת.

הוא גורש לאושוויץ  ממחנה דרנסי ב-14 בספטמבר 1942. הוא נרצח בתא גזים לאחר הגעתו אחרי סלקציה . 

כמה אלפי ילדים שנולדו במקור בפולין ועברו עם הוריהם לצרפת על מנת למצוא מקום בטוח יותר נרצחו ע"י הנאצים באושוויץ. 

מקור המידע 

סוזן רובין, ילדה יהודייה בת 4 בהונגריה, מוסתרת במשק חקלאי

"ידעתי שאני מככבת בדרמה מהחיים האמיתיים, ובכל זאת לא הרגשתי כמעט כלום", כתבה סוזן רובין סולימאן בספר זיכרונותיה. "זה היה כאילו הכל קורה למישהו אחר."

לאחר הכיבוש הנאצי של הונגריה  בשנת 1944, הילדה היהודייה סוזן הוסתרה אצל חקלאים הונגרים נוצרים. הפרידה מהוריה בגיל ארבע הייתה טראומטית, וכשאמה השאירה אותה עם זרים, סוזן ניגבה את דמעותיה והבטיחה לעצמה שמשפחת האיכר לא תראה אותה שוב בוכה.

כשאמא שלה חזרה לקחת אותה כמה שבועות לאחר מכן, סוזן בקושי אמרה לה שלום. מאוחר יותר, סוזן הבינה את מנגנון ההתמודדות שפיתחה במהלך השואה: "כשתתמודד עם אובדן הרסני, תחרוק שיניים ותמשיך הלאה". לאחר האיחוד מחדש עם הוריה, סוזן ומשפחתה שרדו את שאר תקופת השואה בזהות בדויה בהונגריה .

אולם רוב יהודי הונגריה לא חוו סיפור ההישרדות דומה לזה של סוזן. תוך קצת יותר משנה רצחו הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם 500,000 יהודים בהונגריה, מתוכם קרוב  ל100,000 ילדים יהודים. 

צילום: USHMM, באדיבות סוזן רובין סולימאן

מקור המידע וקרדיט 

 

היום , יום הולדתו של הילד היהודי הֶנְיוֹ ז'יטוֹמירסקי שנרצח בתא הגזים, איייקון של השואה בפולין כולה

 

הֶנְיוֹ ז'יטוֹמירסקי  היה ילד יהודי-פולני יליד לובלין, שנרצח בגיל 9 בתא גזים במחנה ההשמדה מיידנק. הוא הפך לאייקון של השואה לא רק בלובלין, אלא בפולין כולה. סיפור חייו הפך לחלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הכללית בפולין.

הפרויקט "מכתבים להניו" מתקיים בלובלין מאז 2005. הניו ז'יטומירסקי הוא אחד הגיבורים של תערוכת הקבע "אֵלֵמֶנְטָאז)" Elementarz; בפולנית: "מקראה ראשונה") המוצגת בביתן 53 במיידנק ומוקדשת לילדים שהיו במחנה.

הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי נולד בעיר לובלין שבפולין כבנם הבכור של שמואל ז'יטומירסקי ושרה לבית אוקסמן, וגדל בבית ברחוב שְׁבֶסְקָה (Szewska) מס' 3 בעיר. סבו אפרים ז'יטומירסקי וסבתו חיה לבית מלמד התגוררו ברחוב לוברטובסקה 22. ב-1 בספטמבר 1937 החל ללכת לגן הילדים "טרכטר" (Trachter) שבעיר. ב-5 ביולי 1939 צולמה תמונתו האחרונה בכניסה לסניף בנק PKO הנמצא עד היום ברחוב קרקובסקיה 64 בלובלין. ב-1 בספטמבר 1939 אמור היה הֶנְיוֹ ללכת בפעם הראשונה לכיתה א', אך באותו יום פלשה גרמניה הנאצית לפולין.

עם ייסוד השלטון הנאצי בפולין הוקם בלובלין יודנראט, שכלל 24 חברים. שמואל, אביו של הֶנְיוֹ, שהיה מורה במקצועו ויושב ראש מפלגת פועלי ציון בלובלין, מונה על ידי היודנראט לתפקיד מנהל סניף הדואר ברחוב קובלסקה 2. תפקיד זה אִפשר לו, ככל הנראה, ליצור קשר עם המחתרת הפולנית (דרכה קיבל מידע אסור וחדשות); להתכתב עם אחיו הצעיר, יהודה ז'יטומירסקי, שעלה לארץ ישראל עוד ב-1937; להיות בקשר עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מהמחתרת היהודית בגטו ורשה ועם אנשי ריכוז השומר הצעיר בווילנה; ולהיות בקשר מכתבים וחבילות עם נתן שוואלב, מנהל משרדי הסוכנות היהודית ותנועת החלוץ בז'נבה, שעסק במתן סיוע למאות פעילי תנועות הנוער בשטחי הכיבוש הנאצי.

בהנחיית המושל הנאצי במחוז לובלין אולצו ב-24 במרץ 1941 כל 34,149 היהודים שחיו בעיר באותה עת לעבור לגטו שהוקם בלובלין. במרץ 1941 עברה משפחת ז'יטומירסקי לרחוב קובלסקה 11 שבגטו לובלין. ב- 10 בנובמבר 1941 נפטר סבו של הֶנְיוֹ, אפרים ז'יטומירסקי, ממחלת הטיפוס. לפני מותו הוא ביקש להיקבר קרוב לשער בית הקברות, כדי להיות הראשון שיצפה בשחרור העיר לובלין. המצבה שעל קברו נותצה ונהרסה ב-1943 כאשר הגרמנים חיסלו את בית הקברות היהודי החדש בלובלין.

ב-16 במרץ 1942 החלו במחוז לובלין המשלוחים למחנות ההשמדה במסגרת "מבצע ריינהרד". מדי יום נשלחו למחנות כ-1,400 אנשים. המשטרה הגרמנית ואנשי האס אס פיקחו על המשלוחים. הסלקציה של היהודים התבצעה בכיכר הסמוכה לבית המטבחיים העירוני, לשם הובלו המגורשים ברגל מבית הכנסת הגדול (על-שם המהרש"ל), ששימש כמקום ריכוז ואיסוף למגורשים. קשישים וחולים נורו במקום. השאר נשלחו למחנות ההשמדה, בעיקר לבלז'ץ. מאות מהיהודים נורו למוות ביערות שבפאתי העיר לובלין. בסך הכל כ-29,000 מיהודי לובלין הושמדו במהלך החודשים מרץ-אפריל 1942, ובהם ככל הנראה גם אמו, סבתו ושתיים מדודותיו של הֶנְיוֹ – אסתר ורחל.

ב-14 באפריל 1942 הסתיימו המשלוחים. הֶנְיוֹ ואביו שרדו את הסלקציות של אביב 1942, ככל הנראה בזכות אישור עבודה שהיה לאב, ויחד עם שאר היהודים שנשארו בלובלין הועברו לגטו אחר, קטן יותר, שהוקם במיידן טטרסקי (פרבר של לובלין). לגטו זה נכנסו כ-7,000 עד 8,000 אנשים, אף שלרבים מהם לא היו אישורי עבודה. ב-22 באפריל ביצעו אנשי האס אס סלקציה נוספת: כ-2,500 עד 3,000 אנשים ללא אישורי עבודה נלקחו תחילה למיידנק, ומשם ליער קְרֶנְפְּיֶיץ (Krępiec) המרוחק כ-15 ק"מ מלובלין, שבו נורו למוות.

ב-9 בנובמבר 1942 בוצע חיסול סופי של הגטו היהודי במיידן טטרסקי. כ- 3,000 אנשים נשלחו למחנה ההשמדה מיידנק, בהם הֶנְיוֹ ואביו שמואל. זקנים וילדים נשלחו מיידית לתא הגזים. גם הֶנְיוֹ בן ה-9 היה בקבוצה זו.

אביו של הֶנְיוֹ, שמואל ז'יטומירסקי, הועבר לעבודות כפייה מחוץ למיידנק בבניית אצטדיון ספורט לאנשי האס אס. מתוך המחנה הוא הצליח לשלוח עוד מספר מכתבים אחרונים לאחיו יהודה שבישראל ולמשלחת הציונית בקושטא. ב-3 בנובמבר 1943 בוצע החיסול הגדול של כל האסירים היהודים שנותרו במיידנק ובשאר המחנות במחוז לובלין. חיסול זה ידוע בשם "מבצע ארנטפסט" (Erntefest, "חג הקציר). באותו יום הושמדו במיידנק 18,400 יהודים. בסיום מבצע החיסול הזה הוכרז מחוז לובלין כ-"יודנריין" ("נקי מיהודים"). באופן מפתיע שרד שמואל ז'יטומירסקי גם את החיסול ההמוני הזה; דבר זה ידוע על-פי מכתב ששלח באמצעות שליח מלובלין ב-6 בינואר 1944 למשלחת היהודית בקושטא. לא ברור מאין נשלח מכתב זה. העיר לובלין שוחררה ב-24 ביולי 1944 על ידי הצבא הסובייטי. שמואל, אביו של הֶנְיוֹ, לא שרד, אך לא ידוע כיצד נספה.

מכתבים להניו

בשנת 2005 החל בעיר לובלין פרויקט "מכתבים להֶנְיוֹ", כחלק מפעילות לשימור ולשחזור המורשת היהודית בעיר. את הפעילות הזו מבצֵע מרכז תרבות מקומי, מרכז "שער גרודצקה - תיאטרון NN". לפי מנהל המרכז, תומש פייטרשביץ' (Tomasz Pietrasiewicz), הרעיון המרכזי של הפרויקט הוא כזה: "בלתי מתקבל על הדעת לזכור את פניהם ושמותיהם של 40,000 איש. זכוֹר אחד. חיוך ביישני, חולצה לבנה עם צווארון, מכנסיים קצרים צבעוניים, תסרוקת שביל בצד, גרביים מפוספסים... הֶנְיוֹ."

הפרויקט מיושם מדי שנה ב-19 באפריל, שהוא יום הזיכרון לשואה בפולין. תלמידי בתי הספר בלובלין מתבקשים לשלוח מכתבים להֶנְיוֹ לרחוב קובלסקה 11, כתובתו הידועה האחרונה של הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי בלובלין. עד כה נשלחו אלפי מכתבים להֶנְיוֹ, כולל ציורים, מכתבים אישיים וסיפורים מרגשים של ילדים בני 12-13. בחזית בנק פ.ק.או., המקום שבו צולמה תמונתו האחרונה של הֶנְיוֹ, מוצבת מדי שנה תיבת דואר מיוחדת למשלוח המכתבים להֶנְיוֹ. רשויות הדואר בלובלין נאלצות להתמודד עם שקים מלאים של מכתבים שנשלחים בחזרה לשולחיהם ועליהם החותמת "הנמען לא ידוע". בהמשך היום נערך סיור רגלי בעקבות הכתובות שבהן התגורר הֶנְיוֹ - שבסקה 3, קובלסקה 11 (בגטו). הסיום הוא תפילה חרישית למרגלות פנס אשר מהווה את השריד האחרון שנותר מהעיר היהודית בלובלין שלפני המלחמה ומשמש כ"נר תמיד". ב-2007 התבקשו עוברים ושבים ליד סניף הבנק לכתוב מכתבים בַּמקום. ההיענות הייתה יוצאת דופן. העיתונות הארצית הפולנית מקדישה כתבות רבות לפרויקט זה. מאז 2005 הפך הֶנְיוֹ ז'יטומירסקי לאייקון של השואה, לא רק בלובלין אלא בפולין כולה. כיום הוא חלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הכללית. עיתונים של בתי-ספר מספרים על אודותיו ומנסים באמצעות סיפור חייו הקצרים להבין את משמעות השואה.

מקור המידע