ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט

ילדים בשואה -מיזם תיעוד באינטרנט
אלפי עדויות של ילדים בשואה

יום ראשון, 9 בפברואר 2025

הנער תומס גבע תיעד בציורים את מה שעבר במחנות



"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את האמת." תומס גבע, מאי 1958
.

תומאס גבע, (1929 - 2024)  (סטפן כהן ) היה ניצול שואה יהודי מגרמניה. הוא שרד את אושוויץ, גרוס-רוזן ובוכנוואלד.

כמעט מיד לאחר השחרור החליט תומס לתעד בציור את מה שעבר במחנות. הוא יצר סדרה של כשמונים רישומים שתיעדו במפורט את חיי היומיום במחנות. הוא צייר את הסדרה בשבועיים, מ-26 במאי עד 5 ביוני 1945. הסדרה מתעדת את קורותיו ואת הדברים שביקש לספר לאביו לימים, כשייפגשו.

תומס הצליח להיפגש פעם אחת עם אמו, שהיתה במחנה הנשים בבירקנאו, למשך שניות ספורות. הוא תכנן בריחה מהמחנה ברכבת משא. במשך ימים למד את הרגלי השמירה על הרכבות. כשאזר עוז, עמד לעלות על רכבת:

פסעתי בצעדים ארוכים, בלתי נראה, לאורך שורת הקרונות. עכשיו – או לעולם לא. שלט היעד הכריז "ברלין".

זה אחר זה התגלגלו הקרונות לדרכם. הם נעו קדימה, מעבר לשרשרת השומרים – אבל אני לא זזתי. נשארתי מאחור.

נשארתי מאחור, תופס ברגע האחרון שאין זו רק שאלה של אומץ כי אם גם של מצפון. תכניתי נועדה לכישלון. אילו יצאה אל הפועל, היו נערכות פעולות תגמול. אם אמא עדיין בחיים, ימצאו אותה. (ע' 112)

לנו, הצעירים, הדרך הטובה ביותר להרחיק את עצמנו אל מחוזות החלום היתה השירה. שרנו כשהיינו כלואים בבלוק, בפעמים הרבות שבהן הוטל עוצר, שרנו בשעת המקלחת השבועית, או מתוך בדידות. השירים היו רבים ומגוונים: מנגינות צועניות, פזמונים קצרים ופשוטים על אהבה, שירי עם מכל רחבי אירופה ומארשים של פרטיזנים. היו שבחרו להם שיר מועדף והיו מפזמים אותו כסוג של "צליל זיהוי", סימן ההיכר שלהם.

אני בחרתי בשיר צרפתי סנטימנטלי, שבו מגלה גבר צעיר לאמו מדוע הצטרף ללגיון הזרים. "לא בגלל שאני רוצח", שר החייל המהורהר, "לא בגלל שאני שודד. לא, זה בגלל אהבת נערה."

בכל פעם שפיזמתי את המנגינה הפרטית שלי השתלטה עלי ההרגשה שלמרות הכל אני עדין בחיים. אחרי שנה שלמה של שהות במחנה ריכוז שמרתי על האני העצמי שלי. אמנם לא יכולתי לראות את פני, אך יכולתי לשמוע את "צליל הזיהוי" שלי. היתה זו ההוכחה לקיומי. (ע' 118-117)

על האסירים והאסירות נאסר להיפגש, והם ניצלו כל הזדמנות לעודד אלה את אלו ולהביע קרבה:

כשחלפנו על פני הגדר היינו אנחנו והנערות זורקים מעליה [משני עברי הגדר, אלה אל אלה] פרחים קמלים – מתנות צנועות אך מעומק הלב. הפרחים נאספו במהלך הפסקת הצהריים, בדקות היקרות שנשארו לאחר בליעת המרק. עודדנו זה את זה בדברי ברכה ונופפנו בכובעינו; הנערות נופפו במטפחות הראש שלהן. (ע' 123)

ב-18 בינואר 1945 נשלח תומס בצעדת מוות למחנה גרוס-רוזן. משם הוצא ברכבת מערבה. בדרך נקלע להפצצה אווירית. רבים מחבריו לרכבת נהרגו ונפצעו. את הדרך לבוכנוולד עשה תומס בין פצועים נאנקים.

בבוכנוולד ישנתי תחילה על הרצפה הקרה והלחה. מאוחר יותר הוקצה לי דרגש: מגש של לוח חשוף שאכסן עשרה אנשים. היה צורך לשכב על הצד, כמו סרדין בקופסה, בלי לזוז. אי אפשר היה להסתובב או לשכב על הגב. רוחב המקום שהוקצה לאדם היה פחות מ-30 סנטימטרים. עם הקימה – הרגע הפחות נעים בחיי האסיר – היו הידיים והרגליים משותקות והגב כאב. במקומות שבהם התחככו הירכיים בלוחות צמחו מורסות עיקשות. (ע' 187)

ב-11 באפריל 1945 שוחרר תומס. עם השחרור היה כחוש וחלש מכדי ללכת. הוא החל בתיעוד החיים במחנות הריכוז על גבי גלויות שמצא במפקדה נטושה ובעזרת צבעים שקיבל מחיילי הצבא האמריקאי .הוא רשם למעלה מ-80 ציורים, מפות ורישומים המתארים את המחנות ואת חיי היום יום של האסירים.

 תומס גבע ז"ל נפטר באוגוסט 2024.

מקור המידע וסיפור החיים המלא (קישור) , יד ושם

יום שבת, 8 בפברואר 2025

 אסתר ממן : הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים

אסתר ממן מכנסת את כל משפחתה הענפה לצילום משותף. שערה הארוך מתבדר ברוחות הקרירות של הגליל, אבל אסתר לא מתרגשת מהקור. הילדה הקטנה שבגיל 6 קיבלה סיכה וטלאי צהוב, שגדלה ביערות עם הפרטיזנים ושפעם אחר פעם ניצלה בנס מידי הנאצים, יכולה סוף־סוף לנשום לרווחה.

"הלוואי שהנאצי ההוא שפגש אותנו ביער היה רואה אותנו עכשיו", היא מזדקפת בגאווה, מונה את בני המשפחה הענפה שהקימה בארץ. ארבעה ילדים, תשעה נכדים ו־18 נינים, בינתיים. אליהם מתווספים ילדיהם ונכדיהם של אחֶיה ששרדו את השואה. "הנאצי ההוא אמר בקול שאין סיכוי שנשרוד ביער. לא רק שרדנו, הקמנו פה בית ומשפחה לתפארת, ויש לי המון אהבה וגאווה בלב".

יש לה שיער ארוך ובהיר וחיוך נרגש. היא נולדה ביוגוסלביה במאי 1936, בתם השנייה של רבקה (רקיצה) לוי ומרדכי אלקלעי. ארבעה ילדים נולדו למשפחת אלקלעי באירופה, ועוד שניים נוספים בישראל. אסתר גאה לספר שיש לה שני אחים צברים.

גדלתי בגטו וביערות, לא היתה לי ילדות", היא אומרת בטון דיבור נעים. "לא ראיתי בובה או כדור במשך שנים. כשהייתי בת 6, כל היהודים באזור נלקחו ונסעו ברכבת של בהמות אל מחנות הריכוז. שמו אותנו במחנה סגור עם חוט תיל, ישנו על דרגשים, ו־800 איש היו משתמשים בחדר שירותים אחד. קיבלנו ביום מנה אחת של מרק שעועית. לא ירקות ולא פירות.

"הדבר היחיד הסביר שאני זוכרת משם זה שהגרמנים הרשו להורים לקחת את הילדים להתרחץ בים, בליווי חיילים. זהו".

 כעבור כשמונה חודשים במחנה, אסתר הוברחה אל היערות יחד עם הוריה ואחיה הגדול יוסף, והם הצטרפו אל הפרטיזנים. "זו היתה תקופה קשה. היינו פליטים. נדדנו כל הזמן באותם בגדים, בכל מזג אוויר, והגרמנים היו כל הזמן בעקבותינו".

היא זוכרת את הפחד שאחז בה כשבאחת הפעמים הם נתפסו ביער בידי קבוצת נאצים. "הם כיוונו אלינו את הנשק, וכולנו הרמנו ידיים וחיכינו לירייה, אבל פתאום שחררו אותנו. אבא שלי, שהבין גרמנית, סיפר לנו שהוא שמע אותם אומרים שאנחנו גם ככה נראים חלשים ורעבים ושלא נשרוד את היער, ולכן אפשר לשחרר אותנו. זה היה המזל שלנו.

 "במקרה אחר שבו נאלצנו לברוח, שמענו את רעש המטוסים מעל הראש ואת שריקות הכדורים שנורו סביבנו. מצאנו מחסה מתחת לעצים, וניצלנו. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת עצים - אני יכולה לחבק אותם, הם נתנו לי חיים".

עולים לישראל

במאי 1945 השמועות על תום המלחמה הגיעו גם ליערות. אסתר ומשפחתה התכנסו בעיר בלגרד שבסרביה וחזרו לסרייבו, שבה גדל אביה. אחרי שלוש שנים וחצי הם החליטו לעלות לפלשתינה.

"הייתי אז כבת 12, עם שני הורים ושלושה אחים. אישרו לנו לעלות על האונייה 'רדניק', אונייה של תיירים, ושם", היא נרגשת, "שם זו היתה אחת הפעמים הראשונות שבהן שיחקתי בכדור. אני לא יכולה לשכוח את הרגעים האלה".

לכתבה המלאה בישראל היום (קרדיט : בת-חן אפשטיין אליאס ) .


האחיות אווה וליאן מינצר  ז"ל

 

 10  ביולי 1936, נולדה בהאג, הולנד, הילדה היהודייה אווה מינצר (Minzer). בפברואר 1944 גורשה לאושוויץ ונרצחה בתא גזים לאחר הסלקציה יחד עם אחותה הצעירה ליאן.

בתמונה: אווה (משמאל), ליאן (מימין)

אווה וליאן נולדו וגדלו בהולנד. לאחר הכיבוש הנאצי במאי 1940 ומתוך חשש לגורלן מסרו הוריהן את הבנות לזוג הולנדי שיטפל ויסתיר אותן תמורת תשלום. אווה היתה בת 8 וליאן בת 6. 

עקב ויכוח אשר פרץ בין בני הזוג ההולנדי, הבעל הזועם גינה את אשתו על שהסכימה להסתיר את שתי הבנות היהודיות והסגיר אותה ואת הבנות לידי הנאצים. אווה וליאן נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק ומשם לאושוויץ.

הורי הבנות ואחיהן התינוק שרדו את השואה, אביהן ששרד את התופת נפטר חודשיים לאחר השחרור.

 

 


יום ראשון, 2 בפברואר 2025

ההתכתבות בין ילדות בגטו לודז': "שאיש לא יצעק עלייך יותר 'עצרי, יהודייה'

 


ספר הקדשות שנמצא לאחר מלחמת העולם השנייה ונמסר ליד ושם חושף את המסרים שהעבירו ביניהן ילדות צעירות בגטו בפולין. "אני מאחלת לך שהמלחמה תסתיים ושהטלאי הצהוב יישור מהבגדים שלנו", כתבה רות רושצקי לצילה סלודקביץ'. שתי הילדות נספו בשואה

מקור המידע וקרדיט : יוגב ישראלי ( קישור)

ההתכתבות בין ילדות בגטו לודז': "שאיש לא יצעק עלייך יותר 'עצרי, ...


יום שבת, 1 בפברואר 2025

הדרקונים בעלי הבטן הזהובה של גטו לודז'

 

מאת:

ד״ר אורה נחמה זילברשטיין עשהאל

כשראיתי את אותם פסלים מתכתיים של דרקונים כסופים ובטנם ככדור זהב, על חזית בנין הדור, כמעט ופרחה נשמתי. האם הונצחו הדרקונים במדרחוב פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה על ידי פסל אמן לאחר המלחמה? או אולי קדמו לה, משום שידוע בלודז' על קיום דרקונים בעלי בטן זהובה?

בנסיעה אל גטאות, דימויי מוזלמנים, מחנות השמדה, וקברי אחים, איבדתי את הקשר להווה. היינו במקומות בהם מליוני אנשים נקברו בחיים, נורו, נשחטו, נשרפו, עלו בעשן, ומתו במיתות משונות. בין התמונות שצילמנו יש רבות המעוררות פלצות ומדירות שינה. חשבתי שכאשר יהיה בי די כוח נפשי אחזור אל הצילומים. אחפש ואראה אם תמונת הדרקונים שצילמתי על קיר הבית קיימת במאגר תמונותיי. אנסה לברר בין חבריי למסע אם ראו את אותו בנין ואת אותם הפסלים.

אתמול מצאתי את תמונות הדרקונים הללו שלא הרפו ממני.

את סוד הדרקונים בעלי הבטן הזהֻבָּה, גילתה חברתי אסתר לי בלבד.

להמשך סיפור החיים המרתק ( קישור)  אתר יקום-תרבות

הדרקונים בעלי הבטן הזהובה של גטו לודז' - יְקוּם תַּרְבּוּת

 


ילדים בגטו לודז (Lodz)

 

בשנת 1987 התגלה בחנות ספרים משומשים בווינה (Wien) אוסף של כ - 480 שקופיות צבעוניות. התברר שהתצלומים נעשו בגטו לודז' (Lodz) בידי ולטר גנוויין Walter Genewein), אוסטרי שהיה רואה החשבון הראשי במינהלת הגטו, הגוף שהיה אחראי לנעשה בגטו, במיוחד בצד הכלכלי שלו. גנוויין קיבל לידיו מצלמה שהוחרמה מיהודי ונהג לשוטט בגטו בשנת 1942 ולצלם בסרטי צילום צבעוניים, שהיו אז מצרך חדשני ויקר המציאות. מתוקף מעמדו הבכיר יכול היה לקבל אספקה שוטפת של סרטים שכאלה מגרמניה, ממפעל "אי גה פארבן" (I.G. Farbenindustrie AG), יצרן סרטי הצילום של "אגפא" (Agfa).


גנוויין, אזרח נאצי נאמן, ניהל רישום קפדני של הנעשה בגטו ואף כתב יומן בימיו בלודז', אולם בתצלומיו העדיף להתעלם מהצד האמיתי של גטו לודז', מהקשים שבגטאות פולין. לאחר המלחמה שב לאוסטריה, חי בזלצבורג (Salzburg) והמשיך לעסוק בראיית חשבון עד שמת בשיבה טובה. הוא לא סיפר לאיש על השקופיות ולאחר מותו התגלגלו לחנות הספרים המשומשים בווינה.


מאות השקופיות הן עיקרו של הסרט הפולני "Fotoamator" (הצלם), שנעשה ב - 1998 בידי הבמאי דריוש יבלונסקי (Dariusz Jablonski). הקרייין בסרט הוא ד"ר ארנולד מוסטוביץ' (Arnold Mostowicz), מניצולי הגטו

מקור המידע וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

IDEA - ALMילדים בגטו לודז'.


הילד אלי יעקובוביץ – מונדרי , נשלח מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו


ציור הילד אלי יעקובוביץ - מונדרי (Eli Jakobowic - Madri) מגטו לודז (Lodz).
אלי נולד ב - 1937 בזגייז' (Zgierz). נשלח מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו (Chelmno) ב - 8/9/1942. אימו, מלכה מונדרי - יעקובוביץ, הייתה בגטו לודז', ניצלה ממחנה אושוויץ (Auschwitz),  נפטרה בישראל בשנת 1987. אביו ברח לברית המועצות ונספה שם.

מקור המידע וקרדיט : ארכיון בית לוחמי הגטאות

IDEA - ALM  ציור הילד אלי יעקובוביץ - מונדרי מגטו לודז'. 

יום ראשון, 26 בינואר 2025

ה"שפרה" בגטו לודז' והשמדת הילדים

 


ה"שפרה" בגטו לודזגרמנית: Allgemeine Gehsperre, מהמילה "Sperre" בגרמנית, שמשמעה "מצור") הייתה אקציה בה גורשו כ-15,000 ילדים, קשישים, חולים ומובטלים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו בין 5 ל-12 בספטמבר 1942. לפי נתונים רשמיים, 15,681 בני אדם גורשו, מאות נרצחו בגטו ו-35 נתלו בשל ניסיון להימלט מהשילוח או לעזוב את מקום עבודתם.

ההחלטה לגרש ילדים, קשישים, חולים ומובטלים מהגטו התקבלה באוגוסט 1942 במשרד הראשי לביטחון הרייך. לפני תחילת הגירושים, ב-1 וב-2 בספטמבר 1942, פונו בית הסוהר ובתי החולים בגטו, בהם כ-2,000 חולים. במהלך הפינוי נרצחו חלק מהחולים שניסו להימלט ואנשי צוות בבית החולים שלא צייתו לפקודות..

ב-5 בספטמבר 1942 פורסמה מודעה על קירות הגטו. היא הכריזה על איסור תנועת אנשים בגטו (בגרמנית - Allgemeine Gehsperre). באותו יום ארגן רומקובסקי את הוועדה שנועדה להחליט מי מיועד לגירוש, ערך רשימות של אנשים שצוינו לגירוש ואישר את הרשימותבימים שלאחר מכן, שירות הביטחון הגרמני ואנשי שירות הסדר היהודי שלפו אנשים מדירותיהם על סמך רשימות, והובילו אותם לתחנת הרכבת ראדוגושץ' בלודז'.

בין השוטרים להורי הילדים התנהלו תגרות, והוצאת הילדים התעכבההשלטונות הגרמניים ראו שפעילות היחידות היהודיות לא יעילה ושלחו לגטו יחידות גסטפו ומשטרה גרמניות, מה שהוביל לדיכוי תוך שימוש בנשק. הגרמנים ירו ללא אזהרה, תקפו אנשים ברחוב וירו לפחות בכ-200 הורים שסירבו לוותר על ילדיהם. כאשר פונו בתי חולים, זרקו הגרמנים ילדים מהחלונות.

ב-12 בספטמבר 1942 הסתיימה ה"שפרה". השלטונות הגרמניים פרסמו הודעות על פתיחה מחדש של מפעלים ובתי מלאכה מ-14 בספטמבר, מנות מזון הונפקו ונפתחו חנויותמכאן ואילך פעל גטו לודז' בעיקר כמחנה לעבודת כפייה.

היהודים שגורשו נשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו, שם נרצחו במשאיות גז

מקור המידע

 

 


יום שבת, 25 בינואר 2025

הילד ישראל מונדרי בגטו לודז'

 



 מאת: יוסי בירן , מייסד ומנהל קבוצת הפייסבוק , "השואה בצבע"

לודז', פולין - ישראל.

 80 שנה לשחרור העיר.

ישראל מונדרי, ראשון משמאל, רובץ כאשר הוא נשען על עמוד וחובש כובע קסקט חום.

במהלך, צביעת ופירסום הפרוייקט על גטו לודז'. פנתה אלי אישה, חב' הקבוצה בשם שרה גדלוביץ, שזיהתה את אביה באחת התמונות.

התמונה הייתה ידועה לה כבר אבל עצם הצביעה גרמה לה בהחלט להתרגשות מסויימת.

ישראל מונדרי ז"ל נכלא כנער בגטו לודז', הוא זיהה בעבר את תמונתו בעיתון ולמעשה זוהי תמונתו היחידה מתקופת השואה.

התמונה צולמה כנראה במהלך אקציית הילדים בגטו בתאריך 4.9.1942.

בהחלט משמחת ומרגשת אותי האפשרות לזהות ולהעניק שם לדמות אלמונית לרובנו ולדעת שאותו נער ניצל עלה ארצה והקים משפחה יהודית אמונית לתפארת.

ת. נ. צ. ב. ה.

 מקור המידע וקרדיט ( קישור)



 

 

 


האיכר ההולנדי שהציל את אבא שלי מהנאצים

 

מאתדנה פז פרינס

על יוהאנס בוכארד, חסיד אומות העולם, שהציל את אבא שלי כילד בזמן השואה בהולנד

דנה פז פרינס מספרת על הצלתו של אביה, אריה פז ז"ל, כילד בתקופת השואה בהולנד על ידי חסיד אומות העולם יוהאנס בוכארד

ב-1963 הזמין משרד החוץ הישראלי את יוהאנס בוכארד ההולנדי לביקור בישראל. במוזיאון "יד ושם" הוענק לו התואר "חסיד אומות העולם", ועץ ניטע לכבודו בשדרת חסידי אומות העולם. בשנים 1941-1945 הציל בוכארד כ-300 ילדים יהודים ממוות בטוח בידי הנאצים ועוזריהם.

בוכארד נולד בשנת 1891 בכפר ניוב-פאנפ (Nieuw Vennep), הולנד. איכר חסר השכלה, שלמד שנתיים בבית-ספר יסודי. מגיל שמונה עבד בעבודות חקלאיות בחוות אביו, וכשבגר הקים בכפר חווה לו למשפחתו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה היה נשוי ואב לילדים, נוצרי אדוק מהזרם הקלוויניסטי.

כשהחלו הנאצים לגרש את יהודי הולנד אל מחנות הריכוז, החליט בוכארד להסתירם כדי למנוע את גירושם. הוא יצר קשר עם מוסד לילדים יהודים באמסטרדם, בו שהו 120 ילדים, רובם יתומים. בסתר העביר כמעט כל יום קבוצת ילדים מהמוסד אל האזור הכפרי, שם שכנע מבעוד מועד משפחות לאסוף ולארח אצלן ילד או שניים, אם בהחבא או בגלוי, תוך העמדת פנים שהילדים הם קרובי משפחה רחוקים. מלאכת השכנוע הייתה קשה, שכן הנאצים הודיעו והזהירו שהולנדים מצילי יהודים יוצאו להורג. בוכארד התמסר לפעילות ההצלה, והפקיד את ניהול החווה בידי שני אחיו, אשתו וילדיו.

כשהתגברו פעולות הגירוש של היהודים ובוכארד נוכח לדעת שאינו מגייס משפחות מתנדבות בקצב הדרוש, הקים באחד משדותיו בונקר ארוך, עם שתי יציאות, מכוסה בחציר, אליו היה אוסף את הילדים וממנו היה מעביר אותם, אחד בכל פעם, למחבוא קבוע יותר. לעתים הסתתרו בבונקר 30 ילדים בו זמנית.

הילדים קראו לו "אוֹם האנס" (הדוד האנס). שמו כמציל התפרסם בכל הסביבה ויהודים רבים פנו אליו בבקשה להסתיר את ילדיהם. בני משפחתו טיפלו בילדים, והוא עצמו היה רוב הזמן מחוץ לכפר, במסעותיו לגיוס כסף, מזון, תעודות מזויפות ואיתור משפחות מתנדבות.

באוקטובר 1943 נודע למשטרה ההולנדית על מבצע ההצלה ועל מיקומו המדויק של הבונקר. שוליית הקצב בכפר הבחין בכמויות הבשר הגדולות שקנתה משפחת בוכארד, והלשין על כך למשטרה. שוטרים הולנדים חמושים, בהנהגת קצינים נאצים, פשטו על החווה. באותו זמן שהו בבונקר 27 ילדים יהודים, ובחור נוצרי אחד, חבר המחתרת ההולנדית. הבחור, שהיה חמוש באקדח, צעק אל הילדים לצאת בריצה מן הבונקר לעבר השדות בזמן שהוא עומד בפתח ויורה לעבר הנאצים. הוא נהרג בקרב היריות תוך מספר דקות, אך הזמן שקנה עבור הילדים אפשר להם להספיק לרוץ לכל עבר ולהסתתר בין שיחי סלק הסוכר בשדה.

בוכארד עצמו לא היה בכפר ביום הפשיטה. הנאצים שרפו את החווה ולקחו את אחיו ובנו בן ה-19 למחנה הריכוז זקסנהאוזן, שם נספו ולא שבו. את אביו, בן 79, תלו הנאצים בפתח בית החווה השרוף. באותו ערב, כשהיה באוטובוס בחזרה הביתה, סיפרו לבוכארד נהגים שנסעו בכיוון ההפוך על מה שאירע, והזהירו אותו שלא לחזור לכפרו. יוהאנס בוכארד המשיך בפעולות ההצלה מחוץ לכפרו עד תום המלחמה ב-1945. לפי ההערכות הציל את חייהם של לפחות 300 ילדים יהודים.

אבא שלי, אריה פז (1936-1982), היה בבונקר שבחוות בוכארד ביום בו פשטו עליה השוטרים ההולנדים והחיילים הנאצים. הוא היה בן שבע. הוא זכר וסיפר כיצד שכב בקור בין שיחי סלק הסוכר, שדקרו ברגליים היחפות (בעת הפשיטה אחת הילדות הגדולות יותר תיקנה לו את הגרביים). בהמשך הלילה הגיע אדם שלא הכיר, רכוב על על אופניים, אסף אותו והביאו לאחת החוות האחרות בסביבה, שם הסכימו להמשיך ולהסתיר אותו. הוא עלה לישראל בשנת 1949. אבא נפגש עם בוכארד בישראל בשנת 1963, בעת שהוענק לו תואר חסיד אומות העולם. הם התרגשו מאד. יוהאנס הלך לעולמו ב-1974 והוא בן 83.

הזווית האישית

הסיפור תועד בשיתוף פעולה של צוות מוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי וצוות תכנית הקשר הרב דורי, התשפ"ה, 2024. הסיפור נמצא גם בבלוג "אנו" – מוזיאון העם היהודי

מקור המידע וקרדיט : תכנית הקשר  הרב-דורי ( קישור)

 

יומנה של רות (רותק'ה) ליבליך ז"ל , הנערה בשואה

 



מאת:

יוסי אבני לוי

יומנה של הנערה הצעירה ושחורת־הצמה נפתח במשפט פשוט, כמעט נאיבי: "אני, רותי ליבליך, ילדה בת 13, נורמלית אבל קצת משוגעת. בהדרכת המורה שלי, מאיה וקסברג, אני רוצה להכיר את עצמי. זה קשה לי מאוד, ולכן התחלתי לכתוב את היומן הזה".

רות (רותק'ה) ליבליך, ילידת אנדריחוב (Andryhov) שבדרום פולין, פתחה מחברת משובצת ביום קיץ של 13 באוגוסט 1940, והחלה את המסע המרתק והמלהיב שלה לתוך עצמה.

"לא יהיה שום דבר יוצא דופן ביומן, כי החיים שלי הם חיים של ילדה רגילה", כתבה הנערה היהודייה, שחלמה על הימים היפים שיהיו לה יום אחד בארץ ישראל - אבל נרצחה בגיל 16 בערך בבירקנאו, המרוחקת מאנדריחוב 28 ק"מ בלבד. היומן האישי והחושפני נמצא אחרי המלחמה במקום מסתור בגטו של אנדריחוב, ונמסר לקרובת משפחה ששרדה והשתקעה זמנית בעיר ביילסקו־ביאלה. לימים עלתה לישראל והעבירה את היומן למשמרת בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות.

היומן פורסם ב־1990 בכריכה רכה בעברית מטעם מכון אייבשיץ, אלא שגם בישראל וגם בפולין, סיפורה של ליבליך לא מוכר דיו. "

"יש לי הרבה חברים, אבל אין לי חברים טובים באמת", התוודתה רותק'ה בפולנית בפתח היומן, שנכתב על שלוש מחברות ושמשתרע על פני 122 דפים ו־28 חודשים. "לפני חודש או חודשיים התקרבתי לנער בשם מאנק (עמנואל) זילברמן. אנחנו מדברים הרבה וברצינות, ובהחלט מבינים זה את זה. הדבר הרע היחיד זה שהוא בן ואני בת, ושנינו קצת מתביישים. לכן החלטנו לשחק ולהעמיד פנים. הוא דיבר עם בנות אחרות ואני עם בנים אחרים. לי זה לא היה קשה, כי בנים תמיד הלכו אחריי". אולי חייכה כשכתבה את המשפט הזה. אולי פחדה שאבא, שאותו היא מזכירה לא מעט לאורך היומן, יקרא את הדברים, והרהרה אם לעבור לשפת הסתרים שלה, העברית. "התחיל בינינו קשר כזה. הרגשנו טוב זה עם זה. עד שהפעלתי את כוח הרצון שלי, ולמרות שרציתי ללכת ולטייל איתו, לא הלכתי".

"מוכרחה אני לכתוב בעברית", כתבה רותק'ה ב־16 ביולי 41', "לפני שתי (כך במקור) ימים נקרה דבר עם מני (מאנק). באתי הביתה והנה אני רואה שהיומן שלי ביד אבי. הייתי נרגזה ופחדה (פוחדת). ולא ידעתי מה לעשות. אבל בסוף הלכתי אל אבי ואמרתי תני לי (תן לי את היומן) כי אני הולכת אל שושנה. אנו חפצות לקרוא. שיקרתי. אבי נתן והלכנו דרך האחו. ואני מרוב כעש (כעס) ופחד לא ידעתי מה לעשות.. ורצתי ואחזתי בראשי... אמרתי אבי קרא, אולי, על אודות מאנק, אהבה וחושים. נורא, נורא, מה לעשות... לא חפצתי לשוב הביתה... והוכרחתי. באתי הביתה. אבל מאומה היה. רק פחד. והכל זה עונש, כי לא יכולתי לסתר (להסתיר) את היומן ואני השארתי אותו על החלון... אמנם עברית שפה שגורה בפי, אבל לכתוב אינני יכולה כך כמו בפולנית".

מקור המידע וקרדיט , יוסי אבני לוי ( קישור )

 

 


פרופסור הנרי וסרמן שנולד ב1943 במסתור בפולין הלך לעולמו

 

פרופ' הנרי וסרמן, נפטר לפני כמה  ימים. הוא היה היסטוריון מקורי, חשוב ופורה של גרמניה ושל יהודייה, ואחד הסוכנים הבולטים בהבאתה לישראל של האסכולה המודרניסטית בחקר הלאומיות – אסכולה שפרחה במערב בשנות השמונים, ושהייתה מוכרת בישראל רק למעטים עד שהוא יזם את תרגומיה והקדים להם מבואות בשנות התשעים.

איך התחיל סיפור החיים של הנרי? הוא נולד בשנת 1943, במסתור בפולין. גם בתום תקופת השואה, אחרי שהמשפחה יצאה מהמסתור, היא סבלה מרורים. הנרי איבד את אימו, ובגיל שבע הצליח האב לצאת עם הנרי ועם שתי אחיותיו והם עברו לחיות בארצות הברית, ממנה עקרו שוב לשבדיה. בשלב זה כבר היה הנרי יתום מאם ומאב, והגיע לבית דודיו במושב רשפון בגיל 12.

אז החל לעבור תהליך סוציאליזציה "צברי", מעט מאוחר, שראה הד לו כל השנים בספר "התגנבות יחידים" של קנז. את כל הקשיים הללו – שהאמינו לי שהם רק תחילת הדרך, ואני לא רוצה למקד את כל הפוקוס של סיפור חייו בהיבטים האלה – רתם הנרי כדי לפתח קריירה ענפה בת עשרות כותרים שחיבר, ערך ויזם, תוך שימור ההומור הפולני-גרמני האירוני והדק שלו לאורך כל חייו.

וסרמן סיים דוקטורט באוניברסיטה העברית בהדרכת יעקב כ"ץ על מה שכינה "תרבותם האינטימית" של הבורגנים היהודים בגרמניה בעידן הליברלי שלקראת מהפכות "אביב העמים" (1848) ואחריהן. לאחר מכן נקלט באוניברסיטה הפתוחה (או במילותיו, "זכיתי בפיס!"), ושימש בה כפרופסור במשך כשלושה עשורים. בין עבודותיו המרכזיות אפשר למצוא את ספרי הקורס "אירופה ערש הלאומיות", ובתוכם ביוגרפיה של היינריך פון קלייסט, הרומנטיקן הלאומי הגרמני, ודיון מעמיק באיסוף מעשיות האחים גרים והפצתן בדפוס כמחוללות לאומיות גרמנית; את הספר "אך גרמניה היכן היא", על ראשיתה של התרבות הלאומית בגרמניה במפנה המאות השמונה עשרה והתשע עשרה; ואת עריכת פנקס קהילות גרמניה של יד ושם – "פנקס" במשקל של משהו כמו שני קילו, אולי אפילו יותר, המתעד את חיי קהילות גרמניה ערב השואה ובמהלכה.

מקור המידע

פרופ' הנרי וסרמן, חוקר יהדות גרמניה,                     

פרופ' וסרמן, יליד 1943, נמנה על תלמידיו של יעקב כ"ץ. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בתהליכי השתלבותם של יהודי גרמניה בחברה הבורגנות הגרמנית בשנת 1840 – 1880 – ובכך הוא המשיך ופיתח את אחד מקווי המחשבה של מורו בתחום ההיסטוריה החברתית והקדים חוקרים רבים שעסקו בנושא בעשורים האחרונים. במהלך שנות השמונים וסרמן נטל חלק במפעל הגדול של יד ושם "פנקס קהילות גרמניה" כעורך הכרך שעסק בהסן והסן-נסאו ובהמשך דרכו האקדמית נמנה על סגל המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה. בין שאר מפעליו באוניברסיטה נציין את הקורס "אירופה ערש הלאומיות" שהציע לראשונה בעברית עיון ביקורתי בהיסטוריה של הלאומיות, בעיקר דרך דיון בתולדות הלאומיות הגרמנית. וסרמן ניהל גם פרויקט ביבליוגרפי חשוב על יוצאי גרמניה בישראל – בני ובנות "העלייה החמישית" – שיצא לאור בגרמנית. יהי זכרו ברוך!!



יום שבת, 18 בינואר 2025

ההישרדות של אידה למברג (גליסניק) בתקופת השואה בברית המועצות

 



חיים לפני המלחמה

אידה נולדה למשפחה מבוססת ומכובדת בעיירה בוברויסק, בלארוס. הוריה עבדו קשה לפרנסת המשפחה – אביה עבד במפעל נגרות ואמה ניהלה את חנות המפעל של הוריה. אידה הייתה הילדה הקטנה במשפחה של חמישה ילדים. היא אהבה לקרוא וללמד אחרים, אך לא היו לה כמעט זמנים חופשיים.

המשפחה חגגה את חגי ישראל בסתר בשל האיסור על חגיגות יהודיות. אביה היה הולך לבית הכנסת בחשאיות, ובבית הקפידו על מנהגים כמו אכילת מצות וסופגניות.

פרוץ המלחמה והחיים במהלכה

כאשר פרצה המלחמה, אידה הייתה בת 12 וחצי. עם ההכרזה על הגעת הגרמנים, המשפחה ברחה מבוברויסק בעזרת חיילי הצבא האדום.

במהלך המלחמה איבדה אידה קרובי משפחה וחברים, כולל בני דודים וחברים קרובים שנשלחו לתאי גזים. המשפחה לא נכנסה לגטו או למחנות, אלא נדדה בין מקומות מסתור, תוך כדי קבלת עזרה מתושבים מקומיים שנתנו להם אוכל, בגדים ומקום לישון.

למרות הקשיים, אידה מעולם לא הצטערה על היותה יהודייה, והיא חייתה בתקווה שבעלות הברית ינצחו את הנאצים. הזיכרון המשמעותי ביותר שלה מהמלחמה היה כאשר הצבא האדום ניצח את הגרמנים בקרב על מוסקבה.

אחרי המלחמה ולפני קום המדינה

בסיום המלחמה, כשהייתה בת 17 וחצי, עברה אידה עם משפחתה לעיר סמרה. שני אחיה נהרגו במלחמה, אך הוריה ואחותה ניצלו.

לאחר המלחמה, ולפני קום מדינת ישראל, המשפחה של אידה הפכה לחלק פעיל בתנועה הציונית ובמאמצים להקמת המדינה היהודית. אביה, שולם, הוביל את הפעילות, ובכל חודש המשפחה אספה כספים שנשלחו לארגונים שהיו קשורים לתנועה הציונית ולמאבק להקמת מדינת ישראל.

אחד מהסיפורים המיוחדים מתקופה זו התרחש כאשר אידה עצמה התבקשה להעביר כסף חשוב למוסקבה. המשפחה קשרה לה חגורה עם הכסף, והיא קיבלה הנחיות ברורות: לא לרדת מהרכבת ולא לצאת מהחדר עד שיגיעו שני בני דודים שלה. הם היו אמורים לקחת ממנה את הכסף ולהעביר אותו הלאה לארגונים שפעלו למען הקמת מדינת ישראל. אידה מילאה את המשימה באומץ רב, תוך סיכון אישי עצום.

לאחר מכן, אביה, שולם, נתפס על ידי השירות החשאי הסובייטי בשל פעילותו הציונית והקריאות שלו ליהודים לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. אביה נרצח על ידי השירות החשאי, והמשפחה נותרה המומה מהמקרה. הרצח היה מכה קשה עבור אידה, אך היא לא ויתרה והמשיכה להאמין בציונות ובחלום להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

חיים מקצועיים לאחר המלחמה

לאחר המלחמה, אידה ומשפחתה התיישבו בעיר סמרה שברוסיה. למרות האנטישמיות הקשה ששררה במדינה, אידה לא נתנה למכשולים לעמוד בדרכה. בזכות נחישותה, היא התקדמה לתפקיד בכיר מאוד – היא הייתה אחראית על כל התשתיות העירוניות בעיר סמרה. (Глава дом управления)

בתפקידה, דאגה אידה לכך שלכל התושבים תהיה קורת גג, ופעלה בנחישות כדי שאף אחד לא ייאלץ לחיות ברחוב. עבודתה הותירה חותם עמוק על העיר ותושביה, והיא נחשבה לדמות מוערכת מאוד, גם בעיני אלה שהיו מלאי דעות קדומות כלפי יהודים.

באחד מימי העבודה שלה, אידה יצאה לאתר בנייה לבדוק את התקדמות הפרויקט. במהלך הביקור, טרקטור שנסע לאחור לא הבחין בה ועלה על רגלה. כתוצאה מהתאונה, אידה נפצעה קשה ועברה תהליך שיקום ארוך, אך נותרה עם מגבלה פיזית והיא נאלצה להשתמש בפרוטזה, היום היא משתמשת בכיסא גלגלים, מכיוון שהיא כבר לא מסוגלת להתנייד עם פרוטזה בלבד. למרות זאת, היא לא נתנה למגבלה לעצור אותה, והמשיכה לעבוד ולהשפיע על חייהם של רבים מסביבתה.

מקור המידע והקרדיט : תכנית הקשר הרב-דורי (קישור)

הנער תומס גבע תיעד בציורים את מה שעבר במחנות

"איש לא קם לספר את סיפורם של אלו שגדלו במחנות הריכוז. ... הזיכרונות שלפניכם אינם של אדם מפורסם, אלא של אחד מבין אלפים. ... רק תיעדתי את...