אלגרה גוטה , נערה ניצולת שואה מבנגאזי , לוב

 

אלגרה גוטה | ניצולת שואה מבנגאזי, לוב

אלגרה גוטה לבית נעים נולדה בשנת 1928 בבנגאזי שבלוב. האב ויקטור נעים היה סוחר ובעל חנות בשוק שבעיר. אלגרה היתה הבת החמישית ולה תשעה אחים ואחיות – ג'מילה, ג'וליה, יוסף, ראובן, דינה, שושנה, לידיה, אלי ופורטונה.

באפריל 1941, עם נסיגת הבריטים מבנגאזי ולפני הגעת כוחות הצבא האיטלקיים, פרעו כמה מתושבי בנגאזי ביהודי העיר ושדדו חנויות ובתים יהודיים.

בתחילת 1942 גירשו האיטלקים את רוב יהודי בנגאזי, שמנו כ-3,000 נפש, למחנה הריכוז ג'אדו, יותר מאלף קילומטרים ממערב לבנגאזי, בלב מדבר לוב. בין המגורשים היו אלגרה וכל משפחתה, מלבד שני אחיה הגדולים יוסף וראובן שברחו, התגייסו לצבא הבריטי ושרתו באיטליה ובארץ־ישראל. המגורשים הוסעו במשאית כמה ימים בחום כבד, בלא אוכל ושתייה. כמה מהנוסעים מתו בדרך.

אלגרה מספרת:

"חיינו במחנה ג'אדו במשך שנה וחודשיים. הצפיפות הייתה איומה והרעב היה קשה. רבים סבלו ממחלות שפרצו בגלל הזוהמה, בין היתר מחלת הטיפוס שהפיצו הכינים. טיפלתי בחולים בכל יום, ובהם גם אבי, שחלה בטיפוס."

בין מאות הנפטרים מטיפוס במחנה ג'אדו היו אביה ושתיים מאחיותיה – אחותה הצעירה פורטונה ואחותה הגדולה ג'מילה. גופותיהם נותרו במחנה בלא טקס קבורה ובלא מקום ציון הקבר.

בשנת 1943 שחררו הבריטים את מחנה ג'אדו. אלגרה ובני משפחתה שבו לבנגאזי. שני אחיה של אלגרה שוחררו משירותם בצבא הבריטי, חזרו לבנגאזי ושיפצו את הריסות הבית. המשפחה חזרה להתגורר בביתה בוויה מרינה, על חוף הים. אלגרה סייעה לפרנסת המשפחה בעבודתה בשק"ם של הצבא הבריטי ולמדה שם אנגלית.

בספטמבר 1948 ברחה המשפחה באישון לילה לטריפולי ובעזרת אנשי הסוכנות היהודית הועברה לנפולי שבאיטליה. משם נסעו בני המשפחה ברכבת למילאנו. בנובמבר 1948 הפליגה המשפחה מבָּרי שבאיטליה לישראל באונייה "טטי". המשפחה עברה לבית עולים בבנימינה, משם – ליפו העתיקה ולאחר כשנה – לחולון. באפריל 1952 נישאה אלגרה לאהרון ג'ינו גוטה ז"ל והם השתקעו בתל אביב.

אלגרה מספרת:

"בתור ניצולת שואה אני משתדלת לחיות את חיי בצורה פעילה ומלאה. אני בקשר יום־יומי עם חברים רבים, אני חברה בקבוצות של דוברי ערבית־לובית ואיטלקית, ואני מתאמנת במכון כושר, משחקת ברידג' ונהנית מחברתם של בני משפחתי. זה הניצחון שלי על הנאצים".

לאלגרה ולאהרון ג'ינו גוטה ז"ל שני ילדים, שלושה נכדים ושישה נינים.

מקור וקרדיט : יד ושם

 

הנה קטעים  מתוך התמלול של הסרטון "מדליקי המשואות תשפ"ד (2024): אלגרה גוטה" בערוץ היוטיוב של יד ושם:

https://www.youtube.com/watch?v=7_wfQAq6BAk

 

אלגרה גוטה:

"נולדתי בבנגזי. היה בית גדול, ילדות טובה מאוד. וגדלנו עשרה ילדים, שלושה אחים ושבע בנות. לא היה חסר לנו שום דבר. חיינו מעל או מעבר. הייתה קהילה יהודית נהדרת, היו תומכים אחד בשני. בבנגאזי לא היו אנשים עניים כי הקהילה עזרה. ועשינו כל החגים, קידוש בערב שבת היה עושה עם שני אחים שליו. חיינו יחד עם הערבים כמו אחים. לא הייתה בינינו שום שנאה. לא ידענו מה זה ערבי יהודי. כולנו שכנים, כולנו בני אדם.

אני זוכרת הערב הראשון של פרוץ המלחמה. כל לילה פצצות, פחדנו ברור שפחדנו. ואז הגרמנים החליטו שגם היהודים של בנגאזי צריכים לקחת אותם למחנה ג'אדו. הביאו משאית ענקית, העמיסו אותנו כמו חיות, לא כמו בני אדם. אחד על השני, אולי שש שבע משפחות היו על המשאית ונוסעים לא ידענו לאן לוקחים אותנו. זה האמת לאמיתה. 

ואז הגענו למחנה ג'אדו. לא היה מיטות, ישנו על הרצפה. לא היו חיים של בני אדם, זה היו חיים של עינויים. לא היה מספיק אוכל, כל הזמן רצינו לאכול ולא היה מספיק. אחרי חמישה חודשים התחילה מחלת הטיפוס, המחלה התפשטה כמעט בכל המחנה. התחיל מוות יומיומי ואבא שלי חלה. אבא נפטר בלילה. זה שלא אשכח לעולם, למרות שכבר עברו שמונים שנה, אבל כאילו שאני רואה את אבא שלי עכשיו מול העיניים.

בחודש נובמבר 48' הגענו לישראל. שמחנו מאוד מאוד. והכרתי את בעלי ב-51' באפריל. הייתי יפה וצעירה. ו-52' התחתנו. יש לי שני ילדים, שלושה נכדים ושישה נינים. תמיד היה לי חיים מלאים. אני משחקת ברידג', אני שוחה, אני עושה התעמלות. אני אוהבת את המדינה שלי, היא המדינה היחידה שיש לנו.

 

https://www.youtube.com/watch?v=7_wfQAq6BAk

 

ההישרדות של ראיסה (רחל) ברודסקי , בת 5 בשואה באוקראינה

 

ראיסה (רחל) ברודסקי נולדה ב־1937 בשַרגוֹרוֹד שבאוקראינה למשפחה מסורתית שמנתה חמש נפשות.

לסיפור החיים במאגר המידע הראשי על ילדים בשואה (קישור)

https://tinyurl.com/2s3ya6dz

 

סיפורה של דבורה ברגר, ילדה מלודז', שנעקרה מחייה החמים והמשפחתיים אל מציאות קשה בגטו לודז' תחת הכיבוש הנאצי.

 

דבורה ברגר נולדה בלודז' שבפולין בשנת 1928. בשנת 1940 הוא גורשה עם משפחתה לגטו לודז'. באוגוסט 1944 גורשה משפחתה מגטו לודז'  למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. 

עם הגעתם למחנה, הופרדו בנות המשפחה מהאב והן יותר לא ראו אותו. יחד עם אמה ואחיותיה נשלחה דבורה למחנה הנשים בבירקנאו. מאוחר יותר נלקחה האם באחת הסלקציות ונרצחה ודבורה ואחיותיה נשלחו למחנה עבודה בעיירה הלבשטט שבסודטים. שם עבדה דבורה במטוויה עד לשחרור המקום במאי 1945. 

עם השחרור שבה דבורה ללודז' והצטרפה לקיבוץ של 'אגודת ישראל'. ביולי 1946 היא עלתה לארץ ישראל על אניית המעפילים 'ביריה' במסגרת עליה ב'. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ודבורה נשלחה לעתלית ומשם במסגרת 'עליית הנוער' למכון בית יעקב למורות בירושלים.

מתוך סרטון הוידאו : 

דבורה ברגר: אני זוכרת את זה כמו היום. יום אחד באו הגרמנים והודיעו שאנחנו צריכים לעזוב את הבית. לקחו אותנו למקום ריכוז. היינו שם כמה ימים. לא היה לנו אוכל. לא היה לנו מים. היינו צפופים כמו סרדינים.

יום אחד, הגרמנים לקחו אותנו למחנה ריכוז אושוויץ. זה היה המקום הכי נורא שאני יכולה לדמיין. היו שם אנשים מכל העולם. יהודים, פולנים, רוסים, צוענים. כולם סבלו.

באושוויץ, עבדתי בעבודת פרך. הייתי צריכה לסחוב עצי עץ כבדים. הייתי צריכה לעמוד בשלג במשך שעות. הייתי צריכה לראות אנשים מתים סביבי.

יום אחד, הגרמנים החליטו לשרוף את המחנה. אני הצלחתי לברוח. אני ברחתי ביער. אני הלכתי ימים ולילות. אני הייתי רעבה. אני הייתי צמאה. אני הייתי מפחדת.

לבסוף, מצאתי את דרכי למחנה ריכוז אחר. שם, אני שוחררתי על ידי הצבא האדום.

אני חזרתי לפולין, אבל העיר שלי הייתה הרוסה. רוב משפחתי נהרגה בשואה.

אני נישאתי והקמתי משפחה. אני עברתי לארצות הברית. אני עבדתי כמורה. אני הייתי פעילה בקהילה היהודית.

אני גאה להיות ניצולת שואה. אני רוצה שכולם ידעו את סיפורי. אני רוצה שכולם יזכרו את השואה. אני רוצה שכולם ילמדו מהשואה.

קישור לסרט הוידאו 

משחק מונופול שנוצר בגטו טרזין בשנת 1943 המתאר את החיים בגטו

 משחק המונופול נעשה בסדנה הגראפית בטרזין כחלק מהפעילות המחתרתית של הגטו. הצייר הוא אוסוואלד פק, אמן שגורש מפראג לטרזיו בנובמבר 1941 ובספטמבר 1944 גורש לאושוויץ, שם נספה.

בנוסף לבידור הילדים, נועד המשחק לספק להם מידע על החיים בגטו.

על הלוח מופיע ציור של הגטו. אתרים מרכזיים בגטו הם תחנות מרכזיות במשחק: בית הכלא, הביתנים, המבצר, המחסן, המטבח, אתר המעבר למגורשים ואתרים אחרים. לעתים קרובות היו המגורשים משאירים את חפציהם אצל חבריהם שנותרו בגטו. כך הועבר משחק המונופול הזה לפאבל וטומאש גלאס בטרזין.

 מקור וקרדיט :

אוסף החפצים של יד ושם.

 משחק מונופול שנוצר בגטו טרזין בשנת 1943 המתאר את החיים בגטו

 

כל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים חוץ מהנער אריה איתני

 

אריה איתני נולד במילנו שבאיטליה בשנת 1927 בשם ארמין גוטמן, בן יחיד להוריו שמואל ואסתר־אטל, מהגרים מהונגריה. אריה זוכר שילדותו הייתה מאושרת ומעיד על תחושת השתלבות בחברה האיטלקית.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חויבו היהודים בעלי האזרחות הזרה לעזוב את איטליה. המשפחה שבה להונגריה והתגוררה בעיר אֵגֶר. אריה נשלח ללמוד בחדר, ובו למד עברית, הניח תפילין, עלה לתורה וחגג בר מצווה. כשהתבגר, עבר לבית ספר ממלכתי.

בשנת 1942 גויס האב לשירות העבודה ההונגרי. במאי 1944 נכלאו אריה ומשפחתו בגטו אֵגֶר. לאחר כחודש גורשו לאושוויץ, וכל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים חוץ מאריה. אריה הועבר מאושוויץ למחנה קָאוּפֵרינג ועבד בעבודות כפייה. הוא נשא שקי מלט וגוויות והיה עֵד למקרי רצח והשלכת גופות של אסירים לבור.

אריה סיפר על אחת הסלקציות:

"הוכרחנו לרוץ עירומים לעיני קציני הס"ס. נפסלתי! ניצלתי שנייה שבה לא שמו לב והזדחלתי אל מתחת לקרונות. התלבשתי במהירות ונדחקתי אל בין האסירים שנמצאו כשירים לעבוד".

עם פינוי מחנה קָאוּפֵרינג הוצאו האסירים לצעדת מוות. "כל מי שפיגר, מעד, נפל או יצא מהשורה, הוכה או נורה למוות". אריה הגיע למחנה אָלאך, חלה בטיפוס ונהפך למוזלמן, שלד חי. הוא הושלך לצריף. בכל בוקר נאספו הגוויות מהצריף ונזרקו לבור.

כאשר שחררו כוחות צבא ארצות־הברית את המחנה היה אריה חלש מכדי לקום. "זחלתי והסתפקתי בשאריות מזון שהיו פזורות על הקרקע".

אריה חזר לאֵגֶר ובנובמבר 1946 עלה על סיפונה של אוניית המעפילים "כנסת ישראל". הבריטים לכדו את האונייה וכלאו את נוסעיה בקפריסין. גדרות המחנה עוררו באריה את טראומת השואה. הוא ברח אך נתפס, נשפט ונכלא. "שוב לבשתי מדי אסיר ושוב לא הייתי חופשי".

ב־1947 הגיע אריה לארץ־ישראל. הוא התגייס להגנה ולחם במלחמת העצמאות, בין השאר במושבה משמר הירדן, שביוני 1948 הותקפה על ידי הסורים. אריה מספר:

"אני וחברי אברהם קסטן ז"ל החלטנו שנפוצץ את הרימון האחרון כשהסורים יגיעו. באותן הדקות חלפו כל חיי לנגד עיני. ברקע שמענו את צעקות הסורים המתקרבים. לפתע נשמע פיצוץ". אריה נפצע קשה ונפל בשבי. הוא עבר עינויים וכמה מאצבעות רגליו נקטעו ללא הרדמה. לאחר 13 חודשים שב לישראל.

אריה נמנה עם מייסדי קיבוץ האון. שם הכיר את רינה, ניצולת שואה מפולין, והשניים נישאו.

רינה ז"ל ואריה יבדל"א הביאו לעולם שני ילדים, שמונה נכדים ושבעה נינים. רינה נפטרה בשנת 2020. בתם הבכורה של אריה ורינה,  אסתר, נפטרה בשנת 2023.

 מקור וקרדיט :  "יד ושם"

אריה איתני | ניצול שואה מהונגריה

 

שוש צוקר ז"ל : הילדה שנמלטה בשואה להרי אורל הלכה לעולמה

 

שוש צוקר נפטרה בשריד

כנראה בעת שמשפחתה נסה מהנאצים במסע מפרך מאדמת פולין הכבושה לעבר הרי אורל, כנראה בשנת 1945, כנראה בחורף, תעלומות עוטפות את עיתוי ומקום לידתה של פיניה רוזה כאילו ענן של מסתורין רבץ אז על הרי אורל, מערפל את סיפורה האישי ואת סיפור משפחתה כולו.

ב- 1948, כשפיניה רוזה בת שלוש, עוגנת ספינה בנמל חיפה וממנה יורדים זוג הורים, מלכה ודוד למפרט עם שלושת ילדיהם, שרגא הגדול, ציפי האמצעית והיא, פיניה רוזה, הקטנה שבחבורה.

האם היו עוד שני אחים בוגרים שנספו? האם היו עוד זוג תאומות פעוטות שנולדו מאוחר יותר ולא שרדו? התשובות לכך נשארו שם, הרחק מאחור, מעבר להרי החושך, מעבר למה שאפשר לזכור אם רוצים להמשיך לשרוד.

מהנמל מגיעה המשפחה לשער עליה, משם עוברת למעברת סלמה וכשרוזה בת 8 הם עוברים לכפר סבא, שם יקבעו את ביתם.

פיניה רוזה הקטנה מתמודדת עם שם חדש כשהרוזה מעוברתת לשושנה, עם תאריך חדש שנקבע כיום לידתה וגם עם היעדרותו המתמשכת מהבית של אבא דוד הסובל משחפת קשה.

בשבע שנות החלמתו של דוד נושאת מלכה לבדה בעול הפרנסה וגידול הילדים. היא עובדת עבודה פיזית, מחזיקה במספר עבודות, מציאות קשוחה. שרגא הבוגר יותר חובר לשומר הצעיר ויוצא להדריך, ציפי עוברת להתחנך בבית זרע ושוש עוברת במסגרת עליית הנוער לקבוץ מענית.

שם, בביתם של שרה ולונקה הוריה המאמצים המגוננים עליה ומרעיפים עליה מטוב ליבם, יכולה שוש בת הארבע עשרה סופסוף לנשום קצת. עבור שוש ימי מענית הם ימים להתגעגע אליהם. עם תום לימודיה היא מתגייסת לנח"ל, עושה טירונות במחנה 80 ועם הגרעין שלה מגיעה לנירים. עם חזרתה למענית היא נשלחת לסמינר חוזרי צבא.

בקרב משתתפי הסמינר בני העשרים וקצת מכונה הסמינר "סמינר ההזדמנות האחרונה", כאילו מי שלא ימצא שם בן/בת זוג כבר לא ימצא לעולם. למזלה, מוצאת שם שוש את יוסי ולמזלו יוסי מוצא אותה. במשך שנה הם חברים ואז מתחתנים. קודם לבקשת הוריה של שוש בטקס צנוע ברבנות בעפולה ואז בחתונה משולשת עם עוד שני זוגות בשריד.

נ' האקונומית המוערכת עד אז בוחרת לחתונה תפריט הכולל פרוסת נקניק ומלפפון חמוץ. התוצאות של התפריט הן ששוש מחליפה את נ' באקונומיה ושתפריט חתונה שכזה לא הוגש יותר בשריד.

כשעוברים החודשים ושוש ויוסי לא מראים סימני היתרבות מתחילות להישמע תהיות ושליחות נושאות מסרים נשלחות לחדרם.

עד היום, לא ברור אם היו אלו המסרים או שמא זה הזוג שהחליט, או שמא שוש החליטה לבדה אבל בסופו של עניין שוש ויוסי הביאו חמישה ילדים לעולם ולפי המורשת שלמדה משרה ולונקה מאמציה במענית אימצו עוד רבים לביתם

בקבוץ עבדה שוש במספר רב של מקומות כמו האקונומיה, חברת הילדים, המוסד החינוכי, הכלבו ומפעל גמל וישבה במספר כל כך גדול של וועדות עד שעלתה סברה שמקימים וועדות בעיקר כדי לשמוע את דעתה של שוש והיו טענות שאפילו בישיבות בהן שוש לא הוציאה הגה דעתה התקבלה לבסוף.

למרות ששוש לא הייתה מלומדת ולא החזיקה בשום תואר אקדמי שהוא, חוכמת החיים שרכשה בחייה והידע העצום שאספה לבדה הפכו אותה למוקד עליה לרגל עבור רבות ורבים שביקשו את עצתה. שלושה תפקידים רשמיים בלבד מילאה שוש בחייה ככל הנראה: אקונומית, סדרנית עבודה וסדרנית רכב ולמרות זאת ניתן לומר שבמשך שנים רבות ניהלה שוש את שריד בפועל וחברי שריד התחלקו לשניים: כאלו שפחדו משוש וכאלו שכנראה לא גרו כאן.

אנו משתתפים מעומק הלב בצערם של יוסי, עמית, נמרוד, זוהר, חגית, שגיא ומקס ובני משפחותיהם היקרים, בצערם של ציפי אהובתנו ובני משפחתה, בצערו של שרגא ומשפחתו ובצערו של קבוץ שריד כולו שהלכה ממנו אישה כל כך מיוחדת, מוערכת ואהובה עד מאד.

  מקור וקרדיט , יבל ברקאי

 

 

סיפור החיים של אווה וולטר , בת 10 , בתקופת השואה

בצילום : אווה וולטר (ילידת 1935) עם אמה אילונה, לפני המלחמה

⁠″מאז שגדלתי, תמיד חשבתי שחבל שהיא [אמא] חזרה ולא מתה, כמו רוב האימהות (מילים קשות ונוראות), אבל תנו לי להסביר את עצמי.⁠

עבור אמי, לו היא מתה 'שם', זה היה חוסך לה את הסבל שספגה במשך 10 הימים שנדרשו לה לחזור הביתה. היא אמנם פגשה אותי, בתה היחידה... אבל היא גם ראתה את הפחד שלי.⁠

מנקודת המבט שלי, הייתי ילדה בת 10,  אני זוכרת אותה כפי שהייתה כשנפרדנו תשעה חודשים לפני כן, ולא איך נתקלתי בה כשחזרה. עכשיו כשהיא חזרה, היא הייתה עור ועצמות. קירחת , לא מסוגלת לעמוד... לא העזתי לגשת, לחבק או לנשק אותה."⁠

דבורה פלג (אווה וולטר)⁠⁠

בשנת 1943, אביה של אווה וולטר נשלח לעבודות כפייה. באוקטובר 1944, כחצי שנה לאחר פלישת הנאצים להונגריה, גורשה אמה אילונה למחנה הריכוז ברגן בלזן. אווה נשארה לבדה בבודפשט. קרובי משפחה לקחו אותה והשגיחו עליה. זמן קצר לאחר מכן, הם נכלאו בגטו בודפשט, שם הצליחו לשרוד עד השחרור.⁠

האם אילונה שוחררה מברגן בלזן, חולה בצורה מסוכנת בטיפוס וחלשה פיזית. על סף המוות, היא התעקשה לחזור לבודפשט כדי שתוכל לראות את בתה ובעלה לפני מותה.⁠

אילונה מתה זמן קצר לאחר שהתאחדה עם בתה אווה; היא לא הצליחה להתאחד עם בעלה, שגם שרד את המחנות.⁠

בצילום :  אווה וולטר עם אימה 1935

מקור וקרדיט : יד ושם

  

היום האחרון בחייו של הילד היהודי מקס כהן , 15 בדצמבר 1942 , נרצח באושוויץ

 

 ב15 בדצמבר  1942 ,  הילד  היהודי ההולנדי  מקס כהן ,  Max Adolf Frits Cohen  רק בן 10 , מגיע  לבדו  למחנה ההשמדה אושוויץ.  

מייד לאחר הסלקציה , הוא נשלח לתאי הגזים.  הוא נולד ב23 לדצמבר 1931 למשפחה יהודייה משכילה בעיר האג בהולנד .

אביו המהנדס ואימו נלכדים ע"י הנאצים  עוד לפני כן ונשלחים לאחד ממחנות ההשמדה.

 לא רק אנה פרנק , היו עוד מאות ילדים יהודים בתקופת השואה אשר נתפסו בעקבות הלשנה ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.  מרביתם הגיעו לבדם .

 

השבת השחורה של יהודי רומא , 16 באוקטובר 1943

 

סיימתי לקרוא את הספר  16 באוקטובר 1943 / ג'אקומו דבנדטי (מאגנס), ודליתי מתוכו כמה קטעים על אימהות איטלקיות יהודיות שניצודו עם ילדיהם ע"י חיילי האס-אס ברחובות גטו רומא . בהמשך הבאתי גם מקורות מידע נוספים על הפשיטה הנאצית ב16 באוקטובר 1943 ברחובות גטו רומא .

מחבר הכרוניקה , דבנדטי, תושב טורינו ששהה באותם ימים ברומא, הסתתר בבית של שכן וניצל. בליבו של הגטו של רומא יש היום כיכר הקרויה 16 באוקטובר 1943, המנציחה את האירוע שנהפך לקו פרשת מים בעבור יהודי איטליה. החיבור "16 באוקטובר 1943" הוא עדות נדירה על אותה "שבת שחורה".

ספר זה זה מגולל את אירועי הפשיטה הנאצית המפורסמת על הגטו ברומא, פשיטה שארכה בוקר אחד בלבד ובסופה גורשו למעלה מאלף יהודים למחנות המוות.

 לסקירה המרתקת במאגר המידע הדיגיטלי  על ילדים בשואה( מאגר המידע היחידי מסוגו בארץ ובעולם )

https://tinyurl.com/249423yw

 

 

ההישרדות של פרנקה קלצ'בסקה (חדווה גריזים), בת 13 , בגטו לודג'

 

בתצלום: פרנקה קלצ'בסקה ובני משפחתה בגטו לודג', 1941

מקור וקרדיט : יד ושם

פרנקה קלצ'בסקה (חדווה גריזים) בתם הבכורה של מרדכי ומרים לבית פס, נולדה ב-1927 בלודז'. לבני הזוג נולדו עוד שלושה בנים: שמחה (1930), יהודה (1932) ומשה (1936). האב היה סוחר. סבה וסבתה של פרנקה מצד האם, אלטר ושרה פס, ואחי אמה ומשפחתו חיו אף הם בלודז'.
משפחת קלצ'בסקי נכלאה בגטו לודז'.

האם מרים, האב מרדכי, הסב אלטר והסבתא שרה מתו בגטו ב-1940 ופרנקה בת ה-13 נותרה עם שלושת אחיה הקטנים.

הבנים הועברו לבית יתומים בגטו. באחד הימים הגיעה פרנקה לבקרם ומצאה את החדר בו היו ריק. "הנעליים שלהם שנותרו במקום עוד היו חמות", העידה.
נודע לה שהם נזרקו מהחלון ונלקחו מהגטו לבלי שוב.

פרנקה נותרה לבדה. היא עברה לאחד מבתי הילדים "קינדר קולוני" (Kinder Kolonie) במרישין, פרבר חקלאי של הגטו בו התארגנו תנועות הנוער בהכשרות והיו בו בתי חינוך לילדים.

פרנקה נשארה במרישין עד סוף המלחמה בזכות אימוצה על ידי רופא יהודי, ד"ר מיכאל אליאסברג, שנשאר בגטו כרופא כירורג והיה נחוץ לגרמנים. לאשתו היה בית ספר להתעמלות שהמשיך לפעול גם בגטו. לאחר השחרור הבינו ההורים המאמצים שפרנקה צריכה לעזוב את פולין, ולמרות שלא היו להם ילדים משלהם עודדו אותה לעלות לישראל.

פרנקה עלתה לישראל ב-1948 ופגשה את קרוב משפחתה היחיד ששרד, יחיאל אלטר פס, אחיה של סבתה שרה. היא שינתה את שמה לחדווה, התגייסה לצבא ועבדה זמן קצר בבית החולים דג'אני ביפו. היא נישאה לניצול השואה חיים הנייק גראוזם. בני הזוג שינו את שם משפחתם לגריזים. לחיים ולחדווה נולדו בן ובת.

חברותיה של פרנקה מבית הילדים במרישין כתבו לה הקדשות בספר אותו לקחה כשעלתה לישראל רוב כותבות ההקדשות נספו בשואה. את הספר מסרה חדווה ליד ושם ב-1995.

לצפייה בספר הזיכרונות https://bit.ly/3idD3Jr 

מקור וקרדיט : יד ושם

להיות חופשי: נער בגטו לודז' ובמחנות

בן אברהם

בן אברהם, שם עט של ניצול שואה שכתב כמה ספרים על התקופה הנוראה ההיא, היה נער צעיר באותם הימים ושהה בגטו לודז' ובמחנות במשך שש שנים ארוכות.

בגטו לודז' פקד את בן אברהם הרעב והחולי והוא שקע בייאוש. רק הודות למסירותה של אמו שחסכה אוכל מפיה וסיכנה את חייה כדי להשיג בעבורו תרופות ומזון, הבריא בן אברהם וניצל מגורלם של אלפי הילדים ובני הנוער שקיפחו את חייהם בגטו לודז'. הנער הצעיר ניחן בכישורים מכניים ורכש לו מיומנות במלאכת המכונאות – עובדה שהצילה את חייו.

לאחר חיסול גטו לודז' נשלחו בן אברהם ואמו לאושוויץ. בן אברהם הופרד מאמו ולא שב לראותה לעולם. מאושוויץ נשלח בן אברהם לשורה של מחנות עבודה וצער בצעדת המוות למחנה רוונסבריק.

משנשמעו צהלות השמחה עם השחרור לא מצא בן אברהם בקרבו כוח לעלוז. “אנחנו היהודים, לא צעקנו. רק בכינו ובכינו בלי הפסק”.

לזכר הורי היקרים ובני משפחתי

שלא שרדו בגיהינום הנאצי

 העדות הזאת מוקדשת לילדים שיגדלו ויחרצו לימים את גורל העולם, בתקווה שבבגרותם לא ישכחו את הילדים שעל לא עוול בכפם סובלים מרעב ומתים במלחמות בגלל יהירותם של אלה שגם הם היו פעם ילדים.

לעדות המלאה בפרויקט בן-יהודה

 

מרדכי - חיים רומקובסקי מברך מצעד של ילדות במרישין, בתחום גטו לודז'. 1940

 

בתקופת השואה הייתה מרישין חלק מגטו לודז'. במאי 1940 הוקם אגף לטיפול בגנים ובחלקות החקלאיות בגטו. לאחר מכן החלה החכרת חלקות אדמה לעיבוד חקלאי במרישין.

מטרת הקמת האגף הייתה כפולה: האחת לקדם אידאולוגיה של ערכי הציונות  - עבודת אדמה והחיבור לאדמה. השנייה, לייצר מזון עשיר ונוסף (ירקות ובשר) כדי לספקו לאנשי הגטו. זאת תוך כדי לימודים והכשרה חקלאית לילדים ונוער.  

מדריכי תנועות נוער הקימו במרישין קיבוצי הכשרה בהם ניסו לקיים פעילות תנועתית ותרבותית. ראש היודנרט, מרדכי חיים רומקובסקי תמך בכך ויזם הקצבות מזון גדולות יחסית לחברי ההכשרות במרישין.

רומוקוסקי ראה בפעילות תנועות הנוער, את המשך ההכשרה של הנוער הציוני לקראת העלייה לארץ ישראל. 

בקיץ 1940 היו במרישין מעל עשרים קבוצות ציוניות ובהן כמעט אלף חברים, וכן קבוצות לא ציוניות של צוקונפט (תנועת הנוער של הבונד) ושל אגודת ישראל. במרישין קמו גם קבוצות נוער על סמך היכרות מבית הספר, רובן ציוניות. חלקם הקימו תנועה בשם "חזית דור בני המדבר" (חדב"מ).

חברי ההכשרות עסקו בעיבוד אדמה, בהדרכה בבתי יתומים, סיוע בבתי חולים ובתי תמחוי ובסלילת דרכים. הם קיימו פעילות תרבותית וחינוכית בהתאם לאופי הרעיוני של הקבוצה, בעיקר לימוד עברית והיסטוריה יהודית. מאות מצעירי הגטו הגיעו לפעולות במרישין. נערכו ערבי שירה וריקוד וכן אזכרות לאישים.

בסוף 1940 שבו רבים לבתי הוריהם בגטו עקב הרעב. במקביל החלו רבים לעבוד בגטו במפעלים ("רסורטים"). עד מרס 1941 פורקו הקיבוצים במרישין. ב-1943 פסקו הגירושים והפעילות התנועתית התחדשה עד לתום ימי הגטו.

 

גטו לודז', ילדים משחקים בקומונת הילדים במרישין

 

גטו לודז', ילדים משחקים בקומונת הילדים במרישין - השטח החקלאי של הגטו בו הקימו תנועות הנוער הכשרות ושם היו בתי ספר לילדים.

בתקופת השואה הייתה מרישין חלק מגטו לודז'. במאי 1940 הוקם אגף לטיפול בגנים ובחלקות החקלאיות בגטו. לאחר מכן החלה החכרת חלקות אדמה לעיבוד חקלאי במרישין.

מטרת הקמת האגף הייתה כפולה: האחת לקדם אידאולוגיה של ערכי הציונות  - עבודת אדמה והחיבור לאדמה. השנייה, לייצר מזון עשיר ונוסף (ירקות ובשר) כדי לספקו לאנשי הגטו. זאת תוך כדי לימודים והכשרה חקלאית לילדים ונוער.  

מדריכי תנועות נוער הקימו במרישין קיבוצי הכשרה בהם ניסו לקיים פעילות תנועתית ותרבותית. ראש היודנרט, מרדכי חיים רומקובסקי תמך בכך ויזם הקצבות מזון גדולות יחסית לחברי ההכשרות במרישין.

רומוקוסקי ראה בפעילות תנועות הנוער, את המשך ההכשרה של הנוער הציוני לקראת העלייה לארץ ישראל. 

בקיץ 1940 היו במרישין מעל עשרים קבוצות ציוניות ובהן כמעט אלף חברים, וכן קבוצות לא ציוניות של צוקונפט )תנועת הנוער של הבונד )  וגםשל אגודת ישראל. 

במרישין קמו גם קבוצות נוער על סמך היכרות מבית הספר, רובן ציוניות. חלקם הקימו תנועה בשם "חזית דור בני המדבר" (חדב"מ).

חברי ההכשרות עסקו בעיבוד אדמה, בהדרכה בבתי יתומים, סיוע בבתי חולים ובתי תמחוי ובסלילת דרכים. הם קיימו פעילות תרבותית וחינוכית בהתאם לאופי הרעיוני של הקבוצה, בעיקר לימוד עברית והיסטוריה יהודית. מאות מצעירי הגטו הגיעו לפעולות במרישין. נערכו ערבי שירה וריקוד וכן אזכרות לאישים.

בסוף 1940 שבו רבים לבתי הוריהם בגטו עקב הרעב. במקביל החלו רבים לעבוד בגטו במפעלים ("רסורטים"). עד מרס 1941 פורקו הקיבוצים במרישין. ב-1943 פסקו הגירושים והפעילות התנועתית התחדשה עד לתום ימי הגטו.

מקור 

 

 

ההישרדות של זינאידה סגל ז"ל , בת 12 בשואה

"הנאצים כבשו את הכפר שלנו כשהייתי רק בת 12. בהתחלה הם לא הבינו שאנחנו יהודים. נראינו כמו השכנים שלנו. אבל אז מישהו דיווח עלינו. אז הבית שלנו היה רשום כבית משפחה יהודי. ידענו שימינו ספורים. הזמן היה פצצה מתקתקת. ואז בשעת לילה מאוחרת הופיע בביתנו חבר לא יהודי שלנו.

"תקשיבו לי," הוא אמר לנו בדחיפות רבה. "תחפרו תעלה מתחת לגדר שלכם  ותזחלו  החוצה שניים בכל פעם. מישהו יפגוש אותך בקצה השני ויוביל אותך למקום מבטחים. מחר יוצאו להורג כל היהודים בעיר".

שמו היה קאזי ביטדייב. והוא לקח את כולנו בחשאי לכפר השכן ז'גוטה. הוא החביא אותנו שם במשך 8 חודשים, בכל שבוע  היה חוזר אלינו ומעביר אותנו למרתף או עליית גג חדשה. הוא הגן עלינו. הוא האכיל אותנו. הוא היה המלאך שלנו. אחרי המלחמה חיפשנו אחריו עשרות שנים, נואשים להודות לו על שהציל את חיינו. אבל זה לא הועיל. לא הצלחנו למצוא אותו.

בשנת 2021, סוף סוף איתרנו את הנכדים של קאזי. וצריך להודות להם. רגע שחיכיתי לו כל חיי. ה' באמת בירך אותי."

 

בצילום : זינאידה סגל אוחזת בתמונה של המציל שלה קאזי . היא נפטרה בשנת 2022, שנה לאחר שמצאה את משפחתו

                Source