סיפור חייה של צלינה אורטנד-שתיל' עינויים על ידי הגסטפו

סיפור חייה של צלינה אורטנד-שתיל. צלינה נולדה בפולין, למשפחה בורגנית עמידה. למדה בבית ספר עברי, חיה חיים נוחים. בהיותה בת 14 פרצה מלחמת העולם  השנייה. בספר מתוארים בריחתה ונדודיה עד הגיעה לישראל. כל זה בזמן השואה.

צלינה שתיל, אלמנת צה"ל ממלחמת השחרור, מהסטודניות הראשונות לכימיה בטכניון. היא מקצינות הראשונות בצה"ל, ממקימי חמ"ד, חיל המדע, וממקימות מכון התקנים. הספר הוא תעודה על חיי היהדות בפולין, על הגטאות והעליה בזמן המלחמה.

 ילדותה ונעוריה של צלינה היו טובים. אביה היה שומר מסורת, מצבה הכלכלי של המשפחה היה סביר, האם אהבה לבקר בתיאטרון, לשמוע אופרות, לשבת בבתי קפה ולטייל בשדרות העיר. עיר יפה קרקוב. החיים היו טובים עד פרוץ המלחמה, יום לפני יום ההולדת ה-14 של צלינה. ב-6 בספטמבר 1939, בשעות הבוקר המוקדמות, נכנס הצבא הגרמני לקרקוב. עד מהרה נסגרו כל בתי הספר היהודיים ופליטים רבים נהרו לקרקוב. בערבים אסור היה לצאת. האב דואג שלבני משפחתו יהיו ניירות הונגריים מזויפים. מתחילות האקציות. האב מנסה להציל את משפחתו ומנסה לעבור לעיירה בוכניה, שהגטו שלה היה עדיין פתוח. אבל האם מסרבת לזוז, ומחכה לאחיה הצעיר. על כן, ומשום שצלינה מתחננת לכך, הוא שולח את הנערה לבוכניה עם מכר. ההורים מצטרפים לאחר זמן, ונלקחים.

בבוכניה ראתה צלינה הוצאות להורג. הגטו חוסל. בבוא הזמן היא עתידה להעיד במשפטים נגד פושעי מלחמה. זמן מה עבדה בהפשטת גופות שהובאו לשריפה. אחר כך היתה למשרתת - שוטפת רצפות - בביתו של מנהל הלאגר. היא ברחה בעזרת פולנייה לא-יהודיה, ידידת המשפחה. היא כבר ידעה אז מה עלה בגורל בני משפחתה, ובעזרת הפולנייה שחילצה אותה מן המחנה, יצאה לדרך. דרך הנדודים המסוכנת שלה הובילה אותה להונגריה, לבודפשט, ומשם לסלובקיה. בתוך כך עברה מאסר ועינויים על ידי הגסטפו, שבועיים של עינויים יומיומיים. צלינה לא נשברה. היא פולנייה, חזרה והצהירה. בסופו של דבר, שוחררה. היא ניצלה בנס.

צלינה, מאת אסתי פילרסדורף, הוצאת כתר, 2009, 367 עמודים

מעדותן של רחל שיץ ואסתר קיכלמכר על כומר שהסתירן במנזר

רחל שיץ פלמן, ילידת MUEHLHEIM שבגרמניה, 1930.
אסתר קיכלמכר סלמן, ילידת MUEHLHEIM, גרמניה, 1932.
בנות למשפחה אמידה, דתית, ציונית. חנות הבגדים שבבעלות המשפחה נסגרה ב- 1933. בליל הבדולח אביהן נלקח לדכאו והאחיות הועברו לדודם בהולנד. לאחר 13 חודש עברו הבנות לאנטוורפן. במאי 1942, עם פלישת הגרמנים לבלגיה, ברחו לצרפת. שם שהו במחנה פליטים מ-1940 עד 1942. באוגוסט 1942, נשלח האב למחנה LES MILLES בצרפת. ומשם גורש לאושוויץ, ונספה לפני ראש השנה 1942. האם והבנות ניסו לברוח לשוויץ עם תעודות מזויפות, אך הן נכשלו. הונפקו להן תעודות נוצריות והן מצאו מסתור אצל משפחות נוצריות, כאשר האם הסתתרה במנזר. בספטמבר 1943, הגיעו לרומא לבית יתומים. הבנות הוחבאו במנזר על ידי כומר שהציל כאלף יהודים, וקיבל אות חסידי אומות העולם. עלו לארץ ב- 1945.

למידע נוסף באתר מט"ח

מעדותן של רחל שיץ ואסתר קיכלמכר על כומר שהסתירן במנזר

המלחמה של פרץ הוכמן

פרץ הוכמן נולד ב-1927 בוורשה בשם פאוול, רביעי בשמונה אחים. הוא נפטר ימים אחדים לפני העצרת הממלכתית תשע"ג ואלמנתו סימה הדליקה את המשואה.

עם הקמת גטו ורשה נותרו האחים הגדולים מחוץ לגטו, וההורים, פרץ ואחיו הקטן זנק נשארו בגטו. כשהחריף המצב בגטו, עברו פרץ וזנק לצד הפולני, שם התחזו לפולנים .

הוא נולד בוורשה, בן שביעי למשפחה מסורתית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה המשפחה למרכז העיר, לאזור שנכלל אחר כך בתחומי גטו ורשה. כשהמצב בגטו החמיר, הוכמן עזב את הבית וחמק לצד הפולני בזהות בדויה. הוא התחזה לנער פולני בשם "אנטוני זבדה" וצויד בניירות מזויפים. הוא התפרנס משירה ברחובות וממכירת סיגריות ועיתונים בכיכר שלושת הצלבים, עם קבוצת ילדים יהודים. לקוחותיהם היו, בין היתר, פולנים ואנשי אס-אס. בלילות הם ישנו בבתים עזובים ובבית קברות בעיר. עלילותיהם המרתקות הונצחו בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שכתב יוסף ז'מיאן, איש הקשר שלהם למחתרת היהודית.

הוכמן נהג להבריח להוריו בגטו מזון ובגדים. אביו מת מרעב בגטו ואמו נורתה למוות בידי קצין גרמני. אחד מאחיו, שהסתתר בכפר פולני, הוסגר לגרמנים על ידי איכר פולני תמורת בקבוק וודקה ושני ק"ג סוכר. אח אחר שלו נמלט לרוסיה, אך נעלם.

ב-1944, כשהיה בן 17, הצטרף עם אחיו זלמן (זֶנֶק) בן ה-13 למרד הפולני נגד הגרמנים בוורשה כחבר המחתרת הפולנית "ארמיה קריובה" (Armia Krajowa). השניים התחזו לנערים פולנים: פאוול וזנון בורקובסקי. לשניים אף הודבקו כינויים: הוכמן כונה "צוואניאק" (“ממולח") וזנק כונה "מיקי בנדיטה".

פרץ השתתף בפעולות נגד הצבא הגרמני וזכה לחמישה עיטורי גבורה מהגבוהים שבצבא פולין, בהם "צלב הגבורה" ו"צלב הפרטיזנים". על חלקו במאבק הפולני נגד הנאצים זכה לימים גם באות הצטיינות של הרפובליקה הפולנית ותואר "אביר", שהוענק לו ב-2009 על ידי נשיא פולין, לך קצ'ינסקי.

ב-1948 התגייס לפלמ"ח ושירת בחטיבת הנגב. הוא נפצע בשירות הצבאי, אך החלים וחזר לקרבות ושירת בכל מלחמות ישראל עד 1973. גם בארץ קיבל אותות: אות הלוחם בנאצים, אות על"ה ("עיטור לוחמי המחתרות") ואותות המערכה של חמש מלחמות.

פרץ הוכמן – ויקיפדיה

 

המלחמה של פרץ הוכמן 

 

מת פרץ הוכמן "מוכר הסיגריות" מכיכר שלושת הצלבים - אחרי מות ...

 

 

סיפורו של יעקב וישוגרוצקי, להסתתר במנזר

 

שנת לידה:  1939

 

"כאשר סבי נפטר, היינו צריכים לפנות את ביתו בקיבוץ כי סבתי גרה בבית סיעודי. באחת מהמגירות שבביתו, מצאנו מחברת ישנה מאוד ומרופטת. במחברת היה רשום באיטלקית ובחלק מהדפים היו ציורים. כאשר לקחנו את המחברת לחבר של סבא, איטלקי, שגר בקיבוץ, הוא הסביר לנו שעפ"י מה שרשום במחברת, זהו בעצם יומן שסבי כתב בזמן מלחמת העולם השנייה כאשר הסתתר במנזר בוותיקן. כיום היומן שמור בביתנו, הבאנו אותו לבן דוד של אמי שגר באיטליה והוא דובר איטלקית, והוא תרגם את זה ומה שהוא אומר זה שסבי ואחיו כתבו ביומן בתורות. ביומן היו רישומים של המקומות והאולמות בתוך המנזר שבו הוא הסתתר למשל: חדר האוכל, חדר השינה וכו' סיפור השהות של סבא שלמה במנזר (ששם נכתב היומן): ב-1943 הגרמנים כבשו את איטליה, המשפחה ברחה לכפר ליד רומא. בדצמבר 1943 הזהירו אתם ידידים שהפשיסטים מתכוונים לבוא לקחת אותם, המשפחה ברחה לרומא, סבי שרצה להצטרף לפרטיזנים נאלץ לוותר כי היה הבכור והרגיש אחריות למשפחה והצטרף למשפחתו.

 

 ברומא היה להם דוד שהיו לו קשרים בוותיקן והוא סידר להם אפשרות להסתתר שם, הבנים נכנסו לקולג' והבנות למנזר, כך שברומא נפרדו דרכם של הבנים והבנות במשפחה. סבא היה בקולג' עם אחיו ודודו. בלילות הם פחדו שהגרמנים יגיעו לחפשם. במנזר סבי והנערים האחרים היו צריכים לשיר שירים של נוצרים, ולחגוג את החגים הנוצרים אך הם לא לחצו עליהם לחגוג או לשיר את השירים. הם השתתפו בעבודות מקצועיות אבל לא לימודים שלמדו שאר הנזירים. הם לא יצאו החוצה מהמנזר ורק הסתובבו בתוך החצר של המנזר כי היו כל הזמן הפצצות. יום אחד יצאה שמועה שהגרמנים יבואו לקחת את הנערים .

כדי שלא יראו אותם, העלו את כל הנערים היהודים אל הגג. כל הלילות הם חיו בפחד ובמשך הימים היו מסביב הפצצות. בגלל הסכנה הגדולה הם החליטו לעזוב את המנזר כי הם קיבלו אישור לעבור לכנסיית "סנט ג'ובאני לטרנו" שמאחוריה היו בניינים של סמינרים וזה נחשב אזור אקסטרטריטוריאלי עם החצר סגורה. הם התאכסנו שם בעזרתם של הנזירים, אשר שיכנו אותם בכנסייה. כל הרכוש שלהם היה תרמיל קטן עם מעט בגדים. מאוחר יותר הסתבר לסבי שבאזור זה היה כל הפיקוד של הפרטיזנים האיטלקיים. בגלל הסכנה, נאסר עליהם ללכת ליד החלונות כדי שהגרמנים לא יראו אותם, סבי בילה את רוב זמנו בקריאת ספרים מספריית הכנסייה. האוכל היה מועט מאוד, ההקצבה הייתה 50 גרם לחם ביום ומרק מירקות. באותה תקופה לא היה לו קשר עם אמו, אחותו ובנות דודתו.....

  

סיפור חיי יעקב וישוגרוצקי

 

 

 

"אימא, כשיהיה לי לחם אשלח לך"

 זיגפריד היה רק בן 11 כשנשלח למחנה הריכוז, אבל שם דאג לאמו יותר מאשר לעצמו. ג'ורג'י חלם להתאחד שוב עם הוריו, אך לבסוף נספה באושוויץ. אווה לא ידעה את נפשה משמחה כשקיבלה מבן דודה את המתנה היחידה ליום הולדתה. חלק מהילדים האלו לא שרדו, אבל מכתבים ששלחו למשפחותיהם מהגטאות וממחנות הריכוז מעניקים הצצה קטנה לחיי הילדים בזמן השואה

קרן שמש | mako 

 

ילדים בשואה: "אמא, כשיהיה לי לחם אשלח לך" - Mako

 

סיפורו של שמעון סרברניק

כשהיה סרברניק בן 13, בקיץ  הוא צעד ברחוב בגטו לודז  עם אביו דוד בדרכם לבית הכנסת, כשלפתע נורה אביו למוות בידי חייל גרמני. מספר חודשים מאוחר יותר, בחורף 1943   נתפס סרברניק ברחובות הגטו וגורש למחנה ההשמדה  חלמנו . 

 הוא לא הורשה אפילו להודיע לאמו לאה לאן הוא נלקח..

 עם הגעתו למחנה, צורף ליחידה של עובדי כפייה. רגליו נכבלו באזיקים, ואורך השרשרת ביניהן היה בערך 40 סנטימטרים. האסירים הוכרחו ללבוש את האזיקים 24 שעות ביממה, כדי למנוע את בריחתם. שלשלאות אלו לא הוסרו עד תום המלחמה.

 בחודשיו הראשונים במחנה, הוא הקים צריפים ואוהלים והשתתף בבניית הקרמטוריום. ביוני 1944, כאשר החלו משלוחים קבועים של יהודי לודז' להגיע למחנה להשמדה, הוטל עליו לקבור את גופות הקורבנות אשר הומתו במשאיות גז ולעקור את הזהב משיניהם. בנוסף, הועסק סרברניק במיון חפציהם של הקורבנות, ובאחד התיקים מצא את מסמכיה של אמו. כך נודע לו כי אמו הייתה בין הנרצחים. בעדות שנתן למוזיאון יד ושם תיאר סרברניק את הרגשתו כלפי מותה של אמו: "תפקידי היה לאסוף את שיני הקורבנות. הריח היה נורא. זו לא הייתה אמי בלבד, אלפי אימהות עברו תחת ידיי. ליבי כאב על מות אמי אך היו עוד אלפים כמותה..."

בעדותו במשפט אייכמן סיפר כי מפקד המחנה הנס בוטמן היה נוהג לערוך לאסירי המחנה תרגילי התעמלות מפרכים ולירות למוות באסירים אשר הותשו. במקרה אחר שיסה את כלבו הטורף בסרברניק. במהלך 1944 הועבר ליחידה שעסקה בהטמנת גופות הנרצחים. אנשים שעבדו בעבודה זו הוצאו להורג אחת לשבועיים והוחלפו באחרים. סרברניק, שהיה בעל קול מדהים (כונה על ידי הפולנים המקומיים ה"זמיר מחלמנו") וזמר מוכשר, הצליח להתחבב על שומרי המחנה בזכות שירתו, וכך ניצל.

באוקטובר 1944 החלו הנאצים בפירוק המחנה ובשלב זה הרגו כמחצית מבין 80 פועלי המחנה. בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר 1945, ערב סגירתו הסופית של המחנה מחליטים הגרמנים לחסל את "קומנדו העבודה". באסם יושבים 47 אסירים, בעלי מלאכה, ואנשי הקומנדו. איש ה - S.S. לנץ דורש מחמישה אסירים לצאת וללכת אחריו, הוא דורש מהחמישייה לשכב על הבטן עם הפנים לקרקע, בחמישייה זו נמצא גם סרברניק, אשר שוכב שלישי: "שכבנו חמישה ראשונים, שכבנו כך עם הגב למעלה. שמעתי את הירייה הראשונה, אז התחלתי להסתובב עם הראש. שמעתי את השנייה. פתאום בשלישית קיבלתי כדור... לאחר הירייה השנייה נבהלתי ורעדתי בכל הגוף ו...זה מה שהציל אותי כיוון שהדבר גרם לכך שהכדור לא פגע בגולגולת, אלא הוא עבר דרך הצוואר והחך העליון ויצא דרך האף, ולמרות פציעתי הקשה עשיתי את עצמי למת...שכבתי. עמד שם חייל גרמני ששמר על המתים... לנץ הלך עם האוזן למטה, לשמוע אם מישהו עוד מתנועע. היו כאלה שעשו כל מיני תנועות, אז הוא הוציא את האקדח וירה בהם שנית. אחרי כמה רגעים חזרה אלי ההכרה, כשראיתי שהוא בא, הפסקתי לנשום, לא נשמתי". אחרי שהנאצים עזבו, הוא התרומם וזחל לאורוותו של איכר פולני, שם התמוטט. האיכר הסיר את האזיקים מרגליו ונמנע מלהסגירו לידי הנאצים, ככל הנראה כיוון שפחד מהכוחות הרוסיים המתקרבים יותר מאשר מהגרמנים. לאחר כ-48 שעות נמצא על ידי חיילי הצבא האדום כשהוא גוסס. הוא הועבר לבית חולים בוורשה, שם העריכו הרופאים כי יחיה רק שעות ספורות, אך הוא שרד.

  

 מקור וקרדיט : וויקיפדיה בעברית

 

סיפורו של צבי גיל , לברוח מרכבת המוות

צבי גיל נולד בשם צבי גלזר, בעיר זדונסקה וולה, במרכז פולין, למשפחה חרדית ועשירה. דוד ניידט, סבו מצד אימו, היה ממנהיגי אגודת ישראל בפולין, ממקורבי האדמו"ר מגור וחובב ציון. אביו, ישראל גלזר, היה סוחר ותעשיין; אמו, אסתר גלזר, הייתה אחות ראשית בישראל.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1940, עם הקמת גטו בעירו, נכלא בו עד לקיץ 1942, אז חוסל הגטו. עם חיסול הגטו נשלחו סבו, אביו, שני אחיו ורוב משפחתו לגיא ההריגה בחלמנו, שם נספו, גיל נשלח עם אימו לגטו לודז'. בגטו היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני". אמו והוא הצליחו לשרוד בגטו לודז' עד לחיסול הגטו באוגוסט 1944 מאוגוסט ועד מרץ 1945 היה במחנות ריכוז שונים, בהם אושוויץ, דכאו ורידלאו. בתקופה זו הוא עבד בין השאר, בפינוי גוויות קפואות, חלה בטיפוס, שבעקבותיו הועלה לרכבת מוות. הוא ברח מן הרכבת בעת שמטוסי בעלות הברית חגו מעליה, ושהה במשך קרוב לחודשיים בכפר גרמני, תוך שהוא מתחזה לפולני, עד לשחרור על ידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של הגנרל הצרפתי לקלר.

גיל עלה לישראל, במסגרת עליית הנוער בנובמבר 1945 ונקלט בבית הספר החינוכי-חקלאי על שם מוסינזון במגדיאל (1947-1945). הוא גויס לצה"ל ב-1948 השתתף במלחמת השחרור, תחילה בחטיבת כרמלי בצפון ובקיץ 1949 הועבר לאמ"ן. לקראת גיוסו לצה"ל שינה את שם משפחתו מגלזר לגיל. עם השחרור, לאחר סיום סמינר לשליחים, ביוני 1950 נשלח כשליח מחלקת הנוער של הסוכנות היהודית לארצות הברית. בעת שירותו בצה"ל פרסם רשימות, בדרך כלל בשם בדוי, בעיתון "במחנה" ובתקופת שהותו בארצות הברית כתב בביטאון "עלים" של תנועת "העובד הציוני".

מקור וקרדיט : וויקפדיה בעברית