סוזנה שנפף­ קולז', "ילדים יהודים ששרדו בשואה באזורים הכפריים בפולין: השוואה בין עדויותיהם המוקדמות לעדויותיהם המאוחרות"

סוזנה שנפף­ קולז', "ילדים יהודים ששרדו בשואה באזורים הכפריים בפולין: השוואה בין עדויותיהם המוקדמות לעדויותיהם המאוחרות" , בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 123-139

סיכום עיקרי דברים :

סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

 כיצד מספרים ילדים ניצולים את חוויותיהם בזמן המלחמה? כיצד משתנה סיפורם עם השנים? במאמר זה מאבחנת ד"ר סוזנה שנפף­ קולז' עדויות של ילדים שניצלו באזורי הכפר בפולין,  ומציעה גישה מחקרית לבחינת סוגיה זו.

שתי קבוצות של מקורות נבחנות כאן. הראשונה היא עדויות מוקדמות שניתנו לאחר המלחמה על ידי ילדים יהודים בבתי יתומים יהודיים ובקיבוצים שנוסדו מיד לאחר המלחמה בפולין.

חלק מתזכירים אוטוביוגרפיים אלו ליקטה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, והם שמורים כיום בארכיון המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהם אסף בנימין טננבוים, חבר קיבוץ אילון, והם נמצאים בארכיון בית לוחמי הגטאות בישראל.

 בשני הארכיונים יחד נמצאות מאות עדויות של ילדים מהתקופה המוקדמת שלאחר המלחמה. הן מכילות תיאור קצר (מעמוד ועד שמונה עמודים כתובים בכתב יד) ומספרות רק חוויות מזמן המלחמה של הילדים שנתנו את העדויות. רובן נכתבו ביידיש ובפולנית, כמה מהן ברוסית בידי ילדים שהיו בזמן המלחמה בעומק ברית המועצות. 

לצורך מאמר זה בחרה ד"ר סוזנה שנפף­ קולז' בעדויות של ילדים שנולדו בשנת 1929 או אחריה, אשר שרדו באזורים הכפריים של פולין. לאחר המלחמה הם מצאו את עצמם בבתי ילדים יהודיים מכיוון שבדרך כלל איש ממשפחתם הקרובה לא שרד.

אוסף עדויות היהודים הניצולים שליקטה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית לאחר המלחמה בפולין: רק  5 אחוז מכל העדויות היו של ילדים; את השאר מסרו מבוגרים.

62% מהילדים אשר מסרו את עדותם שרדו בצד הארי :  באזורים הכפריים, בערים הגדולות, בעיירות קטנות, עם הפרטיזנים, במחבוא ביער, במנזרים ובבתי יתומים.

 מרבית הילדים הללו שרדו באזורי הכפר (43.7%)   . האזורים הכפריים היו בצד הארי, והסיכויים למצוא בהם מקלט או להציל חיים היו הגבוהים ביותר מהסיבות האלה: תבנית נוף שיש בה מקומות מסתור מגוונים: לעתים קרובות משקי הבית היו מפוזרים באזור נרחב ורחוקים אלו מאלו, והשכנים לא יכלו לראות מה מתרחש בחוות האחרות. כמו כן, בכל משק בית היו מבנים וחללים רבים )אורוות, צריפים, מרתפים, שדות, ערמות שחת וכו׳( אשר יכלו לשמש מקומות מסתור. אספקת מזון: היו הרבה יותר אפשרויות למציאת מזון מאשר באזורים עירוניים, ולא היו בעיות גדולות כל כך באספקת המזון כפי שהיו בערים. היה קל יותר להשיג דבר מה לאכול מבעלי המשקים, והיו עוד דרכים להשיג מזון, למשל גנבה משדות וממשקי בית, ליקוט פרות, ירקות ועשבי פרא ביער וציד חיות בר ביערות .

נוכחות נדירה של הגרמנים: באזורים כפריים רבים הגרמנים כמעט שלא היו נוכחים בחיי היום יום של הכפר. הם הגיעו בימים מסוימים כדי לקחת מכסות קבועות של מזון .

ילדים יהודים נדדו מחווה לחווה, עבדו כרועים ומילאו מטלות אחרות בחווה. לעתים קרובות הם העמידו פנים שהם פולנים. הם לא עוררו חשד מכיוון שהיה שכיח מאוד באזורים הכפריים לראות ילדים עובדים למחייתם במשקי בית של איכרים.

על מי שהתגוררו בכפרים באופן גלוי בפולנים היה לעמוד בכמה דרישות.  הדרישות החשובות ביותר היו 'מראה טוב' (עיניים כחולות, שיער בלונדיני וכוי ), דיבור שוטף בפולנית וידיעת התרבות, המנהגים והדת הקתולית של האיכרים הפולנים.

 הילדים חיו בשני העולמות ­ הנוצרי והיהודי. הם רכשו זהות נוצרית חדשה בקלות רבה יותר מהמבוגרים והיו גמישים יותר. במקרים רבים הם החלו להגדיר את עצמם נוצרים וישכחו' את שורשיהם היהודיים.  

חוויה שכיחה אחרת של ילדים יהודים הייתה אובדן משפחתם הקרובה ­, הורים ואחים ­ ולעתים קרובות הם היו עדים למותם הטרגי. לעתים הועמדו הילדים בפני דילמות קשות ונאלצו לבחור בין חיים עם משפחתם לבין עזיבת המשפחה כדי לשרוד, שכן לילדים החיים לבדם תמיד היו סיכויים רבים יותר למצוא מקלט או עבודה במסווה של נוצרים .

ילדים רבים חוו היעדר יציבות כאשר אנשים התנערו ממחויבותם לדאוג להם. לעתים קרובות כאשר האדם שטיפל בילד , הורה או אח גדול ­ גורש, נעצר או נהרג, סירבו בעלי המשק להמשיך לתת לו מקלט וסילקו אותו ממשק הבית .

ילדים יהודים נדדו מחווה לחווה, עבדו כרועים ומילאו מטלות אחרות בחווה. לעתים קרובות הם העמידו פנים שהם פולנים. הם לא עוררו חשד מכיוון שהיה שכיח מאוד באזורים הכפריים לראות ילדים עובדים למחייתם במשקי בית של איכרים. 

המאפיין האחרון של ההישרדות באזורים הכפריים משתקף במיוחד בסטטיסטיקה של אוסף העדויות; יותר מ60 אחוז מהילדים ששרדו באזורים הכפריים התגוררו במשקי בית באופן גלוי, בלי להתחבא, ובעיקר עבדו בחוות. בפחות מ 40 אחוז מכל המקרים הילדים נשארו במסתור כל הזמן.

 ל מי שהתגוררו בכפרים באופן גלוי בפולנים היה לעמוד בכמה דרישות. הדרישות החשובות ביותר היו 'מראה טוב' (עיניים כחולות, שיער בלונדיני וכוי), דיבור שוטף בפולנית וידיעת התרבות, המנהגים והדת הקתולית של האיכרים הפולנים.

 הילדים חיו בשני העולמות ­ הנוצרי והיהודי. הם רכשו זהות נוצרית חדשה בקלות רבה יותר מהמבוגרים והיו גמישים יותר. במקרים רבים הם החלו להגדיר את עצמם נוצרים וישכחו' את שורשיהם היהודיים. חוויה שכיחה אחרת של ילדים יהודים הייתה אובדן משפחתם הקרובה ­ הורים ואחים ­ ולעתים קרובות הם היו עדים למותם הטרגי. לעתים הועמדו הילדים בפני דילמות קשות ונאלצו לבחור בין חיים עם משפחתם לבין עזיבת המשפחה כדי לשרוד, שכן לילדים החיים לבדם תמיד היו סיכויים רבים יותר למצוא מקלט או עבודה במסווה של נוצרים. ילדים רבים חוו היעדר יציבות כאשר אנשים התנערו ממחויבותם לדאוג להם. לעתים קרובות כאשר האדם שטיפל בילד ­ הורה או אח גדול ­ גורש, נעצר או נהרג, סירבו בעלי המשק להמשיך לתת לו מקלט וסילקו אותו ממשק הבית.

כל המרכיבים של חוויות הילדים היהודים באזור הכפר הפולני בזמן המלחמה קיימים בשתי הקבוצות של העדויות; באוטוביוגרפיות המוקדמות שכתבו ילדים לאחר המלחמה ובראיונות שנעשו עמם  כ50 שנים לאחר מכן, כשהיו מבוגרים.

הבדל  העיקרי בין התיאורים המוקדמים והמאוחרים אינו נמצא בתוכן העובדתי אלא באסטרטגיה הנרטיבית של המחבר, בנקודת המבט שלו על הסיפור ובאופן שבו הוא זוכר אותו. בכל פעם שאדם מתאר אירועי עבר, הוא מספר סיפור שונה. הזיכרון האנושי אינו יוצר מחדש את החוויה הראשונית והמקורית באותה מידת חוזק. הוא בונה ומרכיב מחדש את החוויה, יוצר אותה בממד חדש, לפי סכמות קוגניטיביות אשר נוכחות בהווה בתודעתו של האדם. לפי פ״ס ברטלט, שכתב את העבר מן ההתחלה, שוב ושוב; הם בונים אותו מחדש לטובת ההווה.  מחקרים קלסיים על הפסיכולוגיה של הזיכרון, הפרט וכמוהו גם הקבוצה .

 ד"ר סוזנה שנפף­ קולז'  ניתחה את העדויות המוקדמות והמאוחרות שנתנו ילדים יהודים לאחר המלחמה מהזווית המתודולוגית, כחומרי מקור למחקר ולימוד.

על בסיס ניתוח זה היא זיהתה את ההבדלים החשובים ביותר בין שתי קבוצות העדויות. ההבדל הראשון הוא היעדרה או קיומה של רפלקסיה.

  רפלקסיה

אחת התכונות העיקריות המאפיינות את עדויות הילדים היא היעדר רגשות ומחשבות על העבר. הילדים מתארים את גורלם בזמן המלחמה באופן קצר ומתומצת מאוד. ׳הדבר המדהים בהתבוננות לאחור על עדויותיהם הוא ישירותם כתב הנרי גרינשפן. העדויות הן  נטולות קישוטי הרטוריקה וההפשטה המוכרת לנו כיום׳, ואכן, ילדים כתבו בכנות ובמילים פשוטות על חוויותיהם. בעדויותיהם יש נימה של כאב ותקווה שנחוו לא מזמן. חלק גדול מתיאורי הילדים מספקים רק את הרובד העובדתי שהוא דחוס מאוד ועמוס במידע ובאירועים. אין מקום לרגשות או למחשבות. הגיוני שסוג זה של נרטיב יופיע בזמן קרוב יותר לחוויות המלחמה, כאשר לא היו זמן, כוחות ותנאים להתעמק במחשבות. שהרגשות לא הובעו במישרין,

לדוגמא :

"הורי יצאו להשיג אוכל והם הלכו דרך היער. איכרים חטבו עצים והם תפסו את הורי. אבא שלי רצה לברוח מהם והוא היה חזק מאוד. אז האיכרים קשרו אותו לעץ ותפסו את אמא. והם הובילו אותם אל הגרמנים. היה רק גרמני אחד שם והוא הרג את אמא. אבא שלי גם הוא נורה בראשו על­ידי אחד האיכרים, אבל הוא עדיין היה בחיים. אז אבא שלי בעט בגרמני והגרמני נפל בגלל שהתעלף ואבא שלי ברח, פצוע בראשו. הוא הלך לאיכר אחד והגרמנים היו שם. הם לקחו את אבא שלי והרגו אותו. כשהאשה הפולניה הזאת שמעה שהורי מתו, היא אמרה לנו להסתלק מביתה. אז הלכנו אל היער. היינו שישה ילדים. היה זה חורף ולא היה לנו דבר לאכול או ללבוש. [...] אחי הצעיר שהיה בן 5 שנים קפא למוות בגלל הרעב והקור."

 שלא כמו בעדויות המוקדמות שלאחר המלחמה, העדויות המאוחרות של מבוגרים אשר היו ילדים בזמן המלחמה מתמודדות עם הרהורים עמוקים ורגשות. הניצולים מתמקדים בעיקר בניתוח עצמי של רגשותיהם והתנהגותם; 'כשחשבתי על זה, במבט לאחור, איך יכולתי שלא לחשוב על הורי? אני חושבת שאולי היה זה סוג כלשהו של [."] מערכת הגנתית של התת ­מודע, לא לחשוב, כיוון שזה היה כמעט כאילו מחקתי אותם'.

בראיונות המאוחרים יש שמספרים לא רק את סיפור גורלם, אלא גם מנתחים מצבים בזמן המלחמה. מרואיינים אחרים מנסים להסביר את המציאות שהם מתארים;

לדוגמא :

'היו ילדים בכפר [."] אבל אני לא זוכרת ששיחקתי אתם. אני חושבת שחלק מהסיבה הייתה שהם חשבו שאני פולניה והם היו אוקראינים, כך שזה כבר יצר ריחוק. הם לא חיבבו אחד את השני, כך שהם הניחו לי להיות לבדי'. ככלל מבוגרים נוטים לרפלקסיה ולהצהרות כלליות יותר מילדים.

אך יש להביא בחשבון גורמים נוספים בעת ניתוח האופי של שתי קבוצות העדויות. ילדים כתבו את קורותיהם מיד לאחר המלחמה כדי לתעד את גורלם בשואה. המניע העיקרי היה 'ליידע את העולם', למסור עדות על רשעותם של הפושעים מצד אחד, ולהעיד על אצילותם של מי שעזרו מצד אחר.מניעים נוספים היו התקווה למצוא את קרובי משפחתם (או לפחות להשיג מידע על גורלם) והרצון להשיג סיוע כלכלי.

עדויות מוקדמות הופנו למעשה לציבור או לממסד לזכות בתמיכה כלכלית. היהודי שביקשו לדעת את הרובד העובדתי של חוויית השואה. לכן, טוען גרינשפן, ההסתכלות הייתה על המידע ותו לא. ׳אף אחד לא גמר הלל על העדים או דיבר על בניית מורשת לדורות עתידיים או על חינוך לסובלנות

מרבית קוראי העדויות חוו את השואה בעצמם, כך שלא היה צורך להסביר ולפרט. ייתכן שגם עובדה זו תרמה לכך שהתיאורים המוקדמים אחרי המלחמה התמקדו בעובדות יותר ולא בדיון עמוק.

כמו כן ייתכן מאוד שהילדים לא תיארו בפרוטרוט את חוויותיהם מכיוון שלא רצו לחזור אל טראומות השואה. המצב הפסיכולוגי והגופני של הילדים בבתי היתומים היה רע מאוד לאחר המלחמה. מרביתם איבדו את משפחותיהם והיו לגמרי לבדם, ללא שום מקום ללכת או לחזור אליו.

 מי ששרדו בזהות נוצרית היו נתונים לעתים קרובות בדילמה: 'לאיזה עולם השתייכו?   היהודי או הנוצרי?

 אלו שנשארו במשך כל תקופת הכיבוש במחבוא לא ידעו כיצד לחיות חיים רגילים, פחדו מהכל,  לא היו מורגלים לאור, לשטחים פתוחים, ולא יכלו ללכת כהלכה... היחס לסבלם היה כמו לרבים אחרים מקורבנות השואה. כפי שכתב פיטר סודפלד, אשר היה בשנים האחרונות מעורב בחקר ניצולי שואה צעירים; 'נאמר להם שחוויותיהם בגטאות או במחבוא לא יכלו להיות נוראיות כמו חוויותיהם של ניצולי מחנות הריכוז [...]. רבים מהמרואיינים אמרו שהבוז הזה והשקט הכפוי היו מהבעיות הרגשיות הקשות ביותר שהם סבלו מהן לאחר השואה'.

הנסיבות שבהן מסרו המבוגרים את עדויותיהם אחרי 50 שנים היו שונות בתכלית.

בעשורים האחרונים גבר העניין בחקר השואה ובסיפורי הניצולים. רבים מ'ילדי השואה' התגברו על הטראומה של חוויותיהם, והם מרוצים מהחיים הרגילים והמוצלחים למדי שפיתחו.

 הם מתייחסים לחוויות המלחמה שלהם באופן מרוחק ומהורהר יותר. מרבית קוראי העדויות חוו את השואה בעצמם, כך שלא היה צורך להסביר ולפרט.

פרספקטיבה

ההבדל השני בין התיאורים המוקדמים למאוחרים נובע מנקודת המבט של המחבר ומההקשר החברתי ­היסטורי שבו תועדה העדות. את האוטוביוגרפיות המוקדמות כתבו הילדים לפני שהושפעו ממידע פוסט­ מלחמתי, דוגמת עדויותיהם של ניצולים אחרים, מחקרים היסטוריים או ידע נרכש על השואה. אף שאין השפעות של נרטיבים אחרים, אפשר לזהות עקבות של התעמולה שהייתה לאחר המלחמה ושל מצבם הפוליטי של היהודים בפולין. למשל, כמעט כל הילדים, במיוחד הילדים שהיו בקיבוצים, כתבו על ארץ ישראל כעל מולדתם ומדינת היעד הסופי שלהם;

לדוגמא :

'בקיבוץ הרגשתי כה טוב ומוכר, כולם נראו לי כאחים ואחיות, במקום בו לכולנו אותן המחשבות, אותם החלומות ואותן המטרות, היכן שכולם אוהבים זה את זו ואיש לא רודף אחרים. [...] כעת אני רק חולמת על דבר אחד; להגיע לארץ ולחיות שם ולעבוד בשביל משפחתי'.

עלינו להיות ערים לתנאים ההיסטוריים המסוימים שבהשפעתם נכתבו עדויות אלו. לאחר המלחמה תרו הארגונים היהודיים אחר ילדים יהודים אשר שרדו בשואה במשפחות פולניות כדי להשיב אותם אל עמם. היו מקרים שבהם אילצו ארגונים יהודיים את הילדים לעזוב את המשפחות הפולניות (או אפילו חטפו אותם) ושיכנו אותם בבתי יתומים יהודים, ולאחר מכן משפחות יהודיות אימצו אותם או שהם עברו לקיבוצים שמטרתם עלייה לארץ. האווירה והתעמולה בבתי היתומים ובקיבוצים עודדו את הילדים לחוש שמקומם באומה היהודית ובארצה ­ ארץ ישראל.

עקבות תעמולה זו נוכחים בעדותה של הדסה זילברשטיין:

 'בן דודי לקח אותי ללודז', לקיבוץ. כאשר נכנסתי לחדר התחלתי לבכות, רציתי לחזור לפולנים, רציתי לברוח. במשך שני השבועות הראשונים, חסיה המחנכת שלי, נעלה את דלתות חדרי במפתח. לאחר מכן היא התחילה להסביר לי ואני הבנתי שלא רציתי לחזור להיות פולניה יותר. רציתי ללכת לארץ ישראל ולבנות את ארצי'.

 הבעת התחושה שהמולדת נמצאת בארץ ישראל לוותה לעתים קרובות בהצהרה על האנטישמיות הפולנית במלחמה ולאחריה. חשוב להעיר שמרבית העדויות נכתבו חודשים אחדים לאחר שפולנים פרעו ביהודים בקרקוב ובקיילצה. אירועים אלו, נוסף על רציחות היהודים בידי פולנים כאשר חזרו היהודים לבתיהם וביקשו לקחת בחזרה את רכושם, העידו בבירור על האנטישמיות בפולין שלאחר המלחמה.

אולם הנרטיב של הראיונות המאוחרים הושפע מנרטיבים אחרים שלאחר המלחמה. סוגיה זו קשורה ל'רגישות הזיכרון לשינויים; דרך ספרים, שמועות או תקוות'. תוצאות ההשפעה על הסיפור המקורי הן הפשטה, נרטיב סכמתי, עלילות ארכיטיפיות והתאמת המידע ההיסטורי, מבחינה זו העדויות המאוחרות של הניצולים נראות אובייקטיביות ומדויקות יותר. חלק מהמרואיינים פייסניים ומנסים להציג ולהבין את המורכבות ולא את המציאות הברורה מאליה בצד הארי:

׳אני חושבת שהיא היתה אשה רחמנית, טובה. לפי הדרך שבה טיפלה בי, אני חושבת שהיא היתה אדם נפלא במיוחד. היא גם היתה אנטישמית כמו שכולם היו. כנראה שכך היה  – זה קרוב לוודאי הועבר מינקות, מחלב האם. אך היא הייתה פשוט רחומה ואכפתית׳. אולם הנרטיב של הראיונות המאוחרים הושפע מנרטיבים אחרים שלאחר המלחמה. סוגיה זו קשורה ל׳רגישות הזיכרון לשינויים: דרך ספרים, שמועות או תקוות׳.

תוצאות ההשפעה על הסיפור המקורי הן הפשטה, נרטיב סכמתי, עלילות ארכיטיפיות והתאמת המידע ההיסטורי,

 בנייה ותבנית

ההבדל השלישי בין העדויות המוקדמות לבין המאוחרות נמצא בבניית הנרטיב . ילדים מספרים את סיפורם בסדר כרונולוגי, קווי. הם מתארים אירוע אחר אירוע. אפשר לומר שתיאור זה 'שטוח' ­ כל האירועים חשובים באותה המידה ­ ואילו בעדויות המאוחרות כמה אירועים מוצגים בחזית והאחרים ברקע. בעדויות המאוחרות תיאורי האירועים ממוקדים בפרטים מסוימים של המציאות שלאחר המלחמה אשר היו חשובים מאוד או משמעותיים לניצולים.

היבטים אלו נעשים מכריעים בנרטיב והופכים לזיכרונות העוצמתיים ביותר.

בניית הנרטיב קשורה קשר אמיץ לתבנית העדות.

אוטוביוגרפיות מוקדמות נכתבו לפי אותה הסכמה ­תחילה מידע קצר על משפחת הילד ומקום מגוריו לפני המלחמה, אחר כך תיאור גורלם של הילד ומשפחתו בזמן השואה, ולבסוף הצהרות על החיים העתידיים של אחרי המלחמה. העדים הוגבלו רק לחוויות של זמן המלחמה מכיוון שהמטרה העיקרית הייתה למסור עדות על השואה.

לראיונות שנעשו 50 שנים אחר כך הייתה תבנית משוחררת יותר. הם אינם תחומים בסכמה, והשאלות בדרך כלל פתוחות ומעודדות פיתוח של נרטיב ארוך. הראיונות מסקרים את כל חיי הניצול; 'האדם כולו הוא שמתבקש לדבר, לא רק האדם שנזכר באימה ובימי הפורענות'.

 העובדה שראיונות אלו ניתנו בעל פה תרמה לחופשיות הביטוי של הניצול, ומתוך כך ליצירת נרטיב פתוח יותר. לעומת זאת, התבנית הכתובה של אוטוביוגרפיות הילדים דורשת נרטיב עקבי ומאורגן יותר.

 ד"ר סוזנה שנפף קולז' כתבה את מאמרה לקובץ זה בעת שהייתה דוקטורנטית באקדמיה הפולנית למדעים בוורשה. כיום היא עובדת במשרד החוץ הפולני.

הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה ( אסופת מחקרים, 2016)

בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016

עדויות של ילדים ובני נוער שניתנו זמן קצר לאחר השואה עומדות במרכזו של ספר זה. הן פותחות צוהר לעולמם של הילדים ומאפשרות להתוודע אל חוויות השואה שלהם; הן מלמדות על האסטרטגיות שנקטו משפחות יהודיות כדי להציל את המשפחה ובעיקר את הילדים: לא פסיביות ולא הליכה 'כצאן לטבח', כי אם מאבק, יוזמה, והתמודדות עם מצבים משתנים.

העדויות מלמדות גם על היחסים בין יהודים לגויים – הצלה והקרבה מצד לא-יהודים מחד גיסא, ורדיפה ורצח מאידך גיסא. ולא פחות משהן מספרות על הילדים וקורותיהם בשואה, העדויות מלמדות על החברה היהודית שלאחר השואה ועל גישתה לילדים ניצולים, על העניין הרב שגילתה בילדים ובסיפוריהם.

מי גבו את העדויות וכיצד עשו זאת?

כיצד קוראים את העדויות ומה ניתן ללמוד מהן?

האם אלו שהגיעו לידינו משקפות נאמנה את התחושות והחוויות של הילדים?

מה היה הרקע התרבותי והחברתי של איסוף העדויות ופרסומן?

בשאלות אלו ואחרות דנים חוקרים מארצות שונות שמאמריהם קובצו בספר זה.

הקובץ כולל מחקרים שערכו היסטוריונים, אנשי ספרות ובלשנים, מהם שפורסמו באנגלית ותורגמו לצורך הקובץ זה לעברית. כמו כן מובאות בו תעודות מהשנים שבהן נאספו העדויות: ההוראות לגביית עדויות משנת 1945, והקדמות לאוספי עדויות משנת 1947

הספר נפתח במאמרו של בעז כהן, 'קולם של הילדים ­ איסוף של עדויות ילדים ניצולי שואה לאחר המלחמה'. המאמר סוקר את היוזמות השונות לאיסוף עדויות ילדים ואת הדיונים שליוו את העבודה הזאת. בכך הוא משמש הקדמה לקובץ כולו.

שאלות של זהות וזיכרון נידונות במאמריהם של ג'ואנה ב' מיכליץ וגבריאל פינדר.

במאמרה 'מי אני? ילדים יהודים ניצולים מחפשים את זהותם בפולין לאחר המלחמה', כותבת מיכליץ על חיפוש הזהות של ילדים אלו.

מבט אל העדויות פנימה מספקים מאמריהם של ביאטה מולר, ריטה הורבט וסוזנה שנפף ­קולאז'.

עד כמה היו המבוגרים מעורבים בכתיבת העדויות של הילדים? האם העדות שבידינו היא עדותו האותנטית של הילד? בשאלות אלו דנה ביאטה מולר במאמרה 'היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות השואה של ילדים לאחר המלחמה'.

דוגמה של קריאה מעמיקה בעדות של ילדה והתוכנות הנגזרות ממנה, מובאת במאמרה של ריטה הורבט, '"ולילה אחד..."; ניתוח עדות השואה של ילדה ניצולה'.

השוואה בין עדויות מוקדמות ומאוחדות של ילדים מובאת במאמרה של סוזנה שנפף­ קולאז', 'ילדים יהודים ששרדו בשואה באזורים הכפריים בפולין; השוואה בין עדויותיהם המוקדמות לעדויותיהם המאוחרות'

על ייצוג הילדים לאחר עזיבתם את אירופה כותבות אמונה נחמני­ גפני, שרון גבע ואיבון קוזלובסקי­ גולן.

על מידת ההקשבה לילדים עם הגעתם לארץ ישראל, כותבת אמונה נחמני­ גפני במאמרה 'הדים מן השואה, מכתבים שכתבו שתי בנות ל"משפחותיהן" בפולין לאחר השואה'. מאמר זה חוזר ומחדד את שאלת הזהות של הילדים שעלתה במאמרה של ג'ואנה מיכליץ.

במאמר 'מאה ילדות של מי? המפגש בין ניצולות צעירות לחברה הישראלית', כותבת שרון גבע על קליטתן וייצוגן של ניצולות צעירות בישראל.

איבון קוזלובסקי­ גולן מרחיבה את היריעה ובוחנת את ייצוגם של ילדים ניצולים בקולנוע במאמרה '"הילדים משם"; ייצוגם של ילדים וילדות בשואה בקולנוע העולמי'

בחלק האחרון של הספר מובא חומר מקורי מהתקופה שבה נאספו העדויות ופורסמו לראשונה: השאלון וההוראות לגביית עדויות מילדים שפרסמה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין  בשנת 1945 מובא כאן במלואו. על מרכזיותה וחשיבותה של תעודה זו מעידה העובדה שרבים מהכותבים בקובץ זה דנים בה.

על מחברי המאמרים

 ד"ר בעז כהן הוא היסטוריון וראש התכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי. תחומי העניין שלו הם חקר השואה המוקדם, עדויות שואה מוקדמות ועבודה עם ילדים ניצולים לאחר השואה. ספרו 'הדורות הבאים איככה ידעו; לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי', ראה אור בהוצאת יד ושם בשנת 2010 ובאנגלית בהוצאת Routiedge בשנת 2013

.

פרופ' ג'ואנה ב' מיכליץ היא היסטוריונית המלמדת באוניברסיטת בריסטול בבריטניה ועומדת בראש התכנית לחקר המשפחה והילד בשואה במכון הדסה­ ברנדייס באוניברסיטת ברנדייס. מיכליץ כתבה ספרים רבים על זיכרון השואה במזרח אירופה ובמיוחד בפולין, ומאמרים רבים על עדויות ילדים. ספרה האחרון הוא קובץ שאותו ערכה עם ג'ון פול הימקה; .Light to Past Dark the Bringing The Reception of the Holocaust in Postcommunist Europe, Lincoln: University of Nebraska Press, 

 פרופ' גבריאל פינדר הוא היסטוריון וראש התכנית ללימודי היהדות באוניברסיטת וירג'יניה. הוא מתמחה במחקר חברתי של היהודים בפולין לאחר השואה, וכתב מאמרים רבים בנושא. ספרו האחרון, Courts Honor Jewish ,יצא לאור בשנת 2014 בעריכה משותפת עם ד"ר לאורה יוקוש 

ד"ר ביאטה מולר היא חוקרת ספרות, מרצה ללימודים גרמניים מודרניים באוניברסיטת ניוקסל בבריטניה. מחקריה בתחום השואה מתמקדים בייצוגים של השואה ובעדויות שואה מוקדמות. היא מתעניינת בעיקר בעדויות של ילדים ניצולי שואה וביומנים. כיום מעורבת מולר בפרויקט של האקדמיה הבריטית על ילדים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה 1945­

ד"ר ריטה הורבט, חוקרת ספרות והיסטוריונית היא עמיתת מחקר במכון הבין­ לאומי לחקר השואה ביד ושם ובמכון הדסה­ברנדייס באוניברסיטת ברנדייס.

ד"ר אמונה נחמני גפני חוקרת במשך שנים רבות את נושא הילדים היהודים בתקופת השואה ולאחריה, ופרסמה מאמרים מחקריים בנושא זה ובנושאים אחרים הקשורים ליהדות פולין. ספרה 'לבבות חצויים; הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים בפולין לאחר השואה' ראה אור בהוצאת יד ושם בעברית בשנת 2005 ובאנגלית בשנת 2009 .ד"ר נחמני גפני הרצתה במכון לאמנות במכללה האקדמית לחינוך 'אורנים' ולאחר פרישתה ממשיכה במחקריה בחוקרת עצמאית.

סוזנה שנפף קולז' כתבה את מאמרה לקובץ זה בעת שהייתה דוקטורנטית באקדמיה הפולנית למדעים בוורשה. כיום היא עובדת במשרד החוץ הפולני

ד"ר שרון גבע היא מרצה בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים, ומלמדת בתכנית הרב ­תחומית במדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. תחומי העניין שלה הם; נשים בשואה, שואה ומגדר, זיכרון השואה בישראל ומקומן של נשים במדינת ישראל בראשיתה. ספרה 'אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית', ראה אור בשנת 2010 בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרסים רבים.

ד"ר איבון קוזלובסקי ­גולן, מרצה לקולנוע, היסטוריה ומשפט, ועומדת בראש תכנית לתואר מוסמך 'תרבות הקולנוע' באוניברסיטת חיפה. היא עמיתת מחקר במכון הבין ­לאומי לחקר השואה, יד ושם ירושלים. מחקריה עוסקים בקשר שבין היסטוריה למדיה ולקולנוע .

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה.

 בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :

"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי שלי קרא לי להיכנס פנימה. כשנכנסתי, ראיתי במרכז הסלון אישה קטנה, שבעיני גם הייתה מכוערת. ובלי הכנה מוקדמת הוא אמר לי: ‘אנחנו לא ההורים שלך, זאת האמא שלך!’”.

“העולם נפל לי בבת אחת על הראש”, נזכר  האלוף במילואים יוסי פלד, האומללה ההיא, מקורבנות הניסויים של דוקטור מנגלה הידוע לשמצה, בבלוק 10 באושוויץ, סוף־סוף פגשה את התינוק שהשאירה מאחוריה, ואני לא נתתי לה לנשק אותי ולגעת בי”.

והיום?

“היום, אחרי שראיתי הרבה מעשי גבורה במלחמות, יכול להעריך את הגבורה של אמא שלי ושל אמהות אחרות במצב דומה שהעזו להפקיד את התינוקות שלהן בידי אנשים זרים. בכך הן נתנו לנו סיכוי לחיות ואולי בתת־מודע הן הבטיחו את המשך קיומו של העם היהודי. בעיני זאת גבורה שאין גדולה ממנה”.
לדברי פלד, בהיותו אצל המשפחה המסתירה, הוא חי כילד נוצרי לכל דבר. “בכל יום ראשון הלכנו לכנסייה, וזה היה משהו חגיגי ומאוד מרשים עם צלילי האורגן שליוו את התפילות”, הוא מספר. “לא היינו הולכים לישון בלי להתפלל לישו. ופתאום היה עלי להתנתק מכל זה ולהתחיל לחיות כיהודי”.

לאחר שנמסר כתינוק על ידי הוריו הביולוגיים, נאלץ פלד להיפרד גם מהוריו המאמצים. “כל חיי היו אז נטישה אחת גדולה”, הוא מספר. “אחרי שאמא שלי האמיתית לא הצליחה לגדל אותי בגלל המצב הפיזי שלה, היא נאלצה למסור אותי לבית יתומים יהודי גדול באנטוורפן. עד שהתרגלתי לחיים שם, הועליתי אחרי הקמת המדינה עם ילדים אחרים ארצה באונייה ‘קדמה’. בחיפה, שם נאמר לנו שנגיע לכפר הנוער ניצנים, צץ משום מקום יואל איגלינסקי, איש שלא הכרתי בכלל, הציג את עצמו כאח של אמא שלי ואמר: ‘יאללה, אתה בא איתי!’ לא להאמין כמה תהפוכות עובר ילד קטן אחד”.

כך מצא את עצמו הילד ג’פקה מנדלביץ’ מתמודד כעולה חדש עם הצברים החמודים והעוקצנים של קיבוץ נגבה. “בהתחלה חטפתי שם לא מעט מכות, כשלנו, אלה שבאו משם, קראו ‘סבונים’”, הוא מעיד. “לא הגעתי לסתם קיבוץ. נגבה היה סמל לגבורה במלחמת השחרור ולמעשה עצר את הצבא המצרי. אבות של הילדים שלמדו איתי נודעו כגיבורים, ואילו אבא שלי נשרף באושוויץ. איך יוצאים מזה? אז המצאתי לעצמי אבא גיבור, שנלחם עם מרדכי אנילביץ’ במרד גטו ורשה ונפל שם, אם כי נשרף באושוויץ."

”.
מתי הפך ג’פקה מנדלביץ’ ליוסי פלד?

“בקיבוץ קראו לי בהתחלה יוסף, שמי העברי, אבל במלעיל. לפלד הגעתי בצבא. כשהייתי קצין בחטיבה 7 היה לנו מח”ט שמאוד הערכתי. שלמה להט היה שמו. הוא החליט שלא נסתובב בחטיבה עם שמות גלותיים. בחרתי בפלד, כי משהו שמצלצל כמו פלדה נשמע מרשים”.

“אגב, לא רק צ’יץ’ השפיע עלי בצבא”, מעיר פלד. “כשסיימתי את השירות בסדיר, כל מה שרציתי זה לחזור אל הצאן בקיבוץ. אז קרא לי הסגן הצעיר, המג”ד שלנו, מוט’קה ציפורי, לימים סגן שר הביטחון, שמאוד הוקרתי אותו, והציע שאשאר עוד חצי שנה. זו, כידוע, התארכה כדי 30 שנה”. 

קיבוץ נגבה היה בית הספר שלך לישראליות?

“אם הצלחתי להגיע למשהו בארץ הזאת, זה היה בלי ספק בזכות האכסניה, החינוך והערכים שקיבלתי בקיבוץ נגבה”.

מה קרה לאמך?

“היא עלתה ארצה שנים אחרי, בהיותה מאוד חולה. הניסיון שלה להיקלט בנגבה לא צלח, ולא רק שלה. לכולנו היה קשה. הרי ‘כצאן לטבח’ נאמר עלינו, מה שלא היה אלא קשקוש אכזרי”.

האלוף במילואים יוסי פלד  שירת במשך 33 שנה בצה"ל, ובחמש השנים האחרונות לשירותו (מ-1986 עד 1991) שימש כאלוף פיקוד הצפון, בזמן שצה"ל שהה בדרום לבנון ונלחם בחיזבאללה.

הילד אלכס הרשאפט ואימו חיו תחת זהות בדויה והתחזו לנוצרים

בשנת 1940, המשטר הנאצי העביר את כל היהודים בוורשה לגטו ורשה, בו רק ליהודים הותר לגור.

 כשאלכס  הרשפאט, ילד בן 6 ,  עבר עם הוריו, סבו וסבתו למתחם הגטו, גם יוליאנה, עובדת משק הבית הרוסייה שהייתה להם כבת משפחה, עברה איתם בזכות אישור שהייה מיוחד אותו הצליחה להשיג מגורמים רוסיים.

באקציות הגדולות שנערכו בשנת 1942, הצליחו בני המשפחה להתחבא במשך שעות בארון קיר שהיה מוסתר מאחורי ארון בגדים. משום ההמתנה הממושכת בארון, חלק מבני המשפחה עשו את צורכיהם בבגדיהם, דבר שהקשה עוד יותר על הנשימה בחלל הסגור והצפוף. אף על פי שהגרמנים הסתובבו בדירה במרחק מטרים ספורים מהם, משפחת הרשאפט לא נחשפה משום שהצליחה לשמור על "דממת אלחוט".

הימצאותה של יוליאנה בגטו ורשה החלה לסכן את חייה מאוד, ומשפחת הרשאפט דרשה ממנה לעזוב. יוליאנה הסכימה בתנאי שתתחזה לאימו של אלכס ותבריח אותו מהגטו על מנת להציל את חייו. המשפחה הסכימה, ויוליאנה הבריחה את אלכס לבית דודתו (שהתגוררה מחוץ לגטו משום שהשלטון הגרמני חשב אותה בטעות לנוצריה), ומאז נעלמו עקבותיה. ייתכן כי נרצחה בגין הברחת יהודי מהגטו.

לאחר מספר ימים, הצליחו אביו ואמו להצטרף אליו, והחליטו שאביו יגור בנפרד על מנת להקטין את הסיכוי להיתפס. במשך שנתיים וחצי, עד לסיום המלחמה, אלכס ואימו חיו תחת זהות בדויה והתחזו לנוצרים. הם שינו את מיקומם מספר פעמים בהתאם לרמת החשד שהם עוררו. אימו נהגה לקנות בגדים משומשים בשוק בוורשה, אותם כיבסה, תיקנה ומכרה מדלת לדלת עבור מזון.

באוגוסט 1944, בעקבות מרד גטו ורשה, נפרדה דרכם של אלכס ואימו. אימו נשלחה למחנה עבודה ואלכס נשלח לבית יתומים.

לאחר המלחמה, בשנת 1945, אימו מצאה אותו והשיבה אותו אליה. בזכות קשריה, הצליחו השניים להגר לאיטליה, בה שהו חמש שנים במחנה פליטים. בשנת 1951, היגר אלכס לארצות הברית. אימו עלתה לישראל והתגוררה בה עד מותה בשנת 1996. אביו, סבו וסבתו ויתר בני משפחתו המורחבת נספו בשואה.

למידע נוסף על המדען אלכס הרשאפט

פרקי הילד ג'ורקה

"בגטו הכניסו אותי לדירה, שהייתה כבר מאוכלסת כהוגן, ומסרו אותי לידי מפקדת הדירה, אישה תקיפה וסמכותית. הקצו לי מזרון על הרצפה וגם שמיכות קיבלתי. הייתה שרשרת של שליטה מהוועדה המרכזית עד הדירה הבודדת. דרך הצנרת הזאת קיבלנו אוכל, הוראות להיות בשקט, לציית, לא למרוד. רק לא לעשות גלים. פעם או פעמיים ביום קיבלנו אוכל, אוכל של ממש, הבעיה הייתה הכמות. אמנם לא הייתי אריה - ממש לא - אבל המעט שניתן אפילו לי לא הספיק. לא היה לי עם מי לדבר, לא היו ילדים, לא היו חברים. כל הזמן הייתי רעב. חוויה מטרידה ביותר שאני זוכר היה זקן אחד ששכן בקרבתי ואכל. כן, כן, הוא אכל. ממש. לסתותיו נעו בקצב, שניו טחנו וריסקו את מזונו, הרוק שלו יצר עיסה מוכנה לבליעה וגרוגרתו העידה שהוא אמנם בולע אותה... הזקן האביס את עצמו מלוא הפה מול עיניי הכלות. היה יכול להציע לי, ולו קמצוץ - אם לא מנימוס אז מרחמים. הוא היה יכול לסור לפינה ולספק בצניעות ראויה את תאוות האכילה שלו, רחוק מקנאת עיניי הבולשות. אך לא. הסדיסט הזה זלל בשלוות נפש מוחלטת, מתעלם מסביבתו, כאילו רק הוא קיים בעולם. מארת אלוהים על כל אלה שגרמו לבני אדם הגונים לאבד צלם אנוש, רגשות חמלה ושותפות גורל, ויצרו תנאים שבהם אדם לאדם היה זאב.

 השמיכות לא חיממו אותי מספיק וסבלתי מקור. בעצם כולם מסביבי סבלו מקור. נוסף על כך, התמלאתי בכינים. בלילה התעוררתי מעקיצותיהן והתגרדתי. ומי שמע זאת באמצע הלילה אם לא המפקדת?

"מה זה, ילדון, יש לך כינים?" באה השאלה מתוך החושך. כך, ילדון. אפילו שם לא היה לי. המבוגרים תמיד פנו אל הילדים בלשון אתה ולא בגוף שלישי. לילד או לילדה לא היה אפשר לקרוא אדוני הצעיר או גברת צעירה, אלא ילדון או ילדונת. מפקדת הדירה הייתה מקצוענית, מיד הבינה שיש לה עסק עם ילדון מכונם.

"לא, אין לי כינים. אני משפשף את כפות הרגליים כי קר לי," עניתי בתושייה שלא הייתה מוכרת לי. פחדתי שהיא תזרוק אותי לרחוב.

פרק מהספר: פרקי ג'ורקה

מאת: משה איתם

מקור : דף המידע של איתמר

פרקי ג'ורקה - חנות הספרים של איתמר

ראה גם :

קראתי ספר - "פרקי ג'ורקה" - אוטוביוגרפיה של משה איתם

 פרקי ג'ורקה - עברית

שמואל (תומי) הופרט מהספר "יד ביד עם תומי",

שמואל (תומי) הופרט (16 ביולי 1936 - נובמבר 2006) סופר עברי, שדרן ועורך תוכניות רדיו.

שמואל הופרט נולד בצ'כיה. נמלט עם משפחתו מצ'כיה לפולין, בתקווה שהנאצים לא יגיעו שמה. נכלא עם משפחתו במחנות ריכוז, שהה בגטו ז'שוב, והגיע למחנה ברגן בלזן. הוא ואמו ניצלו מהשמדה בזכות סרטיפיקט (רישיון עליה לארץ), ששלח אליהם אביו מארץ ישראל. שמואל ואמו הגיעו ארצה בשנת 1945.

 את סיפור הצלתם המופלא ונדודיהם כתבה הִילְדֶה הופרט, האם, בספרה "יד ביד עם תומי", שנדפס בכמה מהדורות ותורגם לכמה לשונות.

 סיים את לימודי התיכון שלו בחיפה, ולאחר השירות בצה"ל עלה לירושלים, שם השלים לימודיו באוניברסיטה העברית, והחל את עבודתו ברדיו. היה עורך תוכניות ולימים מנהל המחלקה לספרות של קול ישראל. במסגרת עבודתו ערך ראיונות עם גדולי סופרי העולם שבאו לירושלים. אם לביקורים פרטיים, ואם כזוכים בפרס ירושלים. ראיונות הרדיו הללו הם חומר רב ערך להבנת יצירתם.

מקור

מידע על הספר באתר "מורשת"

יד ביד עם תומי

פרק מתוך הספר 'יד ביד עם תומי'

בשנת 1945, מייד לאחר עלייתה לארץ ישראל, כתבה הילדה הופרט את הנוסח הראשון של ספרה, בו שטחה את סיפורה בשואה. כתב היד בגרמנית הגיע אל הסופר ארנולד צוויג, שגר באותם ימים בחיפה, אליה נמלט מפני הנאצים. "וזאת גרמניה של גיתה!" מלמל צוויג לאחר הקריאה, והסכים להכין את הספר לדפוס. כאשר חזר צוויג לאירופה בגלל געגועיו למולדתו, דאג להוציא את הספר לאור.

עוד בשנות ה-40' נמסר כתב היד גם למו"לים עברים, אך הם טענו כי יש צורך להמתין, מאחר והקוראים קרובים מדי לאירועים המתוארים בספר.

 בנה של הילדה - תומי, נולד בטשין, צ'כיה בכ"ו בתמוז תרצ"ו, 16 ביולי 1936 למשפחת סוחרים. ילדותו בתקופת מלחמת העולם השנייה עברה עליו בנדודים, מקומות מחבוא, ובמחנה הריכוז ברגן-בלזן. בשנת 1945 עלה לארץ בזכות רשיון ששלח לו אביו ששהה בארץ כתייר. למד בתיכון בחיפה, ושירת בנח"ל. בתום לימודיו באוניברסיטה לימד ספרות בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה.

ב-1965 החל לעבוד ברשות-השידור וערך תכניות רדיו. ב-1970 נתמנה מנהל המדור לספרות של "קול ישראל", תפקיד שנשא עד לצאתו לגימלאות ב-2001.

"בראשית מארס 1977," מספר תומי הנקרא כיום שמואל, "פנה אלי מר אליהו כרמל, מנהל חטיבת 'האומר' ב-'שידורי ישראל', ושאל איזו תוכנית אני מכין ליום השואה. היססתי רגע. זה שנים שאני מכין תוכניות ראדיו ליום זה ועד כה נמנעתי מלספר את הסיפור שלנו. עתה לאחר למעלה משלושים שנה, חשתי, שאמא ואני מסוגלים לדבר על הנושא. מוכנים לספר, למסור עדות.

תוכנית הרדיו 'אמא ילדה אותי פעמיים' שודרה בערב יום השואה 1977... דבריה המאופקים של אמא גרמו לכך שרבים מן המאזינים, הנוהגים לסגור את המקלט כשמשודרת תוכנית על נושא השואה, האזינו למשדר בדריכות. קיבלנו מאות תגובות בכתב ובעל פה. אנשים רצו לדעת יותר, להביע אהדה. אחת התגובות באה מקיבוץ עין החורש. המשורר אבא קובנר צילצל והתעניין, מה עלה בגורלו של כתב היד שהוזכר במישדר. שלחתי לאבא קובנר את כתב היד ולאחר זמן מה קיבלתי הודעה... שהוצאת 'מורשת' - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, מוכנה להוציא לאור את הספר."

במחנה הריכוז ברגן בלזן

"סמל אדיר קול ציווה עלינו להיכנס אל אחד הצריפים. בצריף טרחו אסירים שחופים ומזי רעב בהבאת מזרני קש למיטות הקרשים הדו קומתיות. כאן, בין מסגרות העץ הרעועות, התחילו הכול לדבר. להחליף רשמים. לחזות את העתיד להתרחש. עמדתי רגע והקשבתי להמולה. מנסה לצרף מלים למשפטים. משפטים למשמעות. הבחנתי בתומי שהתיישב על המיטה. הוא חלץ את נעליו וחיכה. האסירים חילקו שלוש שמיכות לאיש. היו משהים אותן בידיהם הכחושות. מתפעלים מן העובדה, שנותנים ליהודים שמיכות...

האסירים הוסיפו להביא ציוד. כמה שולחנו ארוכים וספסלים הוצבו במרכז הצריף. אחר כך נכנס קצין וביקש מתנדב שידע גרמנית. מכרי ארווין זונדרלינג, לשעבר בעל בית חרושת לבדים בביליץ, קיבל את התפקיד. הקצין הורה לו לשלוח חמישה אנשים להביא אוכל מן המטבח. כמובן שהיו מתנדבים רבים. אנשי הקבוצה הביאו לצריף כיכרות לחם, חבילות מרגרינה ואפילו גבינה לבנה. הערתי את תומי והתיישבנו לאכול. לאחר הארוחה נראה העתיד מבטיח יותר. אם נותנים לנו לאכול, סימן ש...

שבועות חלפו. מנות המזון צומצמו. תחילה נעלמו הגבינה והמרגרינה. אחר כך הוקטנו מנות הלחם. המרק שהוגש בצהריים נעשה דליל יותר. מימי יותר.

כך עבר הקיץ. ימים ארוכים בצריף או בשטח הצמוד לו, שמעליו משקיף מיגדל שמירה. מיסדרי נוכחות בבוקר ובערב. רעב גובר והולך. וצפייה, שהסיכויים למימושה הולכים ופוחתים עם פרוסות הלחם הנגרעות...

שעות אחדות בכל בוקר הוקדשו ללימודים. לימדתי את תומי בגרמנית - חשבון, קריאה וכתיבה. כן ניסיתי ללמד אותו גיאוגרפיה. שמות ערים, הרים ונהרות בארצות רחוקות הפכו לשנינו למחוזות כיסופים. ישבנו בברגן בזלן ושטנו על נהר הגאנגס. רכבנו על גמלים מדבר סהרה. טיפסנו על פסגת הקלימאנג'ארו. סיירנו באמפייאר סטייט בילדינג בניו יורק. בחברתו של תומי חשתי מה מעט למדתי בבית הספר. מה רבות השאלות של בני שאין לי עליהן תשובה...

השיירות הוסיפו לזרום לברגן בלזן. שעות ישבתי ליד הגדר וחיפשתי פנים מוכרות. יום אחד, כשנעצרה שיירה ארוכה של נשים בקירבת המחנה שלנו, שמעתי אשה הקוראת בשמי. ברגע הראשון לא זיהיתי את האשה הצעירה. אחר כך נזכרתי. הייתה זאת הילדה אקרט שעבדה איתי בבית המלאכה בגיטו ז'שוב. "את יודעת מה קרה למשפחה שלי? לאמא, לחותני, לרותי...". "הם נשלחו לאושוויץ. לתאי הגאזים -" מילמלה " - אנחנו באים מאושוויץ". "כולם?" שאלתי. היא הינהנה בראשה. רציתי לומר לה משהו, אבל לא הצלחתי להעלות שום מלה על שפתי. השפלתי את עיני וראיתי את תומי. "את רוצה שאשיר לך..." אמר והשתתק. "לא!" - צרחתי.

כשהרמתי את ראשי כבר גררה הילדה אקרט את גווה הכחוש עם שאר השיירה.

עתה ידעתי.

פרק מתוך הספר 'יד ביד עם תומי' , מאת: הילדה הופרט

מקור וקרדיט : דף המידע של איתמר

 

האיש המסתורי שהציל את הילד היהודי מישל דרוקר ב1942

מישל דרוקר (בצרפתית: Michel Drucker;‏ נולד ב-12 בספטמבר 1942 בוִויר) הוא עיתונאי מפורסם בצרפת, מנחה, מפיק ותסריטאי של תוכניות רדיו וטלוויזיה יהודי-צרפתי.

מישל דרוקר נולד בימי מלחמת העולם השנייה בעיירה ויר (Vire) במחוז קלבדוס שבצרפת. אביו אברהם דרוקר, רופא יליד דוידני על יד צ'רנוביץ, באימפריה האוסטרו-הונגרית, היום ברומניה. אמו, לולה שאפלר, נולדה בווינה. שניהם היגרו לצרפת בשנת 1925 וקיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1937. האב התיישב כרופא כפרי במחוז קלבדוס, בהתחלה בסן-סבר, אחר כך בוויר. בתקופת משטר וישי נעצר בסן-סבר בעקבות הלשנה, הוחזק בכפר קומפיאן ואחר כך במחנה הריכוז דראנסי בו עבד כרופא הראשי של המחנה. הוא הצליח לשרוד ושוחרר אחרי שנתיים, באוגוסט 1944.

בשנת 1942 אמו של מישל  (בהריון עם בנה השני, מישל, בבטנה) ואחיו הבכור נעצרו על ידי קצין גסטפו בתחנת הרכבת של העיר רן.

הם ניצלו בזכות התערבותו של האדם שחיכה להם בתחנה (אותו לא הכירה), בשם פייר לְה לֶה Pierre Le Lay (אביו של התעשיין פטריק לה-לֶה) שטען בפני הקצין שמדובר באשתו ובבנו.

מקור