... "כשאני ניגש
לדבר על ספרו של שלום
חולבסקי, אני חייב לציין את יחסי המיוחד לספר זה ולמחברו. בשבילי הקריאה בספר
פירושה העלאת תמונות וחוויות ילדות מתהום הנשייה . וכן רב ערכו
לגביי בהבהרת המתרחש באותה תקופה, אותה חייתי וחוויתי כילד...
בקוראי את
תיאוריו של שלום חולבסקי על חיי היער ניעורו בי
חוויות רבות לתחייה – "גיהוץ הכינים" מעל למדורות, ענני היתושים שהיו
תוקפים אותנו ושום מחסה לא חסם את דרכם. ביצות פולסיה. בעיקר נחרתה
בזיכרוני ההליכה בלילות ביערות האין-סופיים. בשנה הראשונה לשהותנו ביער נאלצנו
תכופות להחליף מקום. די היה בכך שנחשוד כי מישהו ראה אותנו, כדי שייפול עלינו פחד
מפני הלשנה.
בנדודים אלה
כילד הייתי נגרר מאחור, ונדמה היה לי שהולכים והולכים ביער אין סופי ובכל פעם
דמיינתי לי את צללי העצים בדמות בתים וארמונות...
בתקופה יותר
מאוחרת חיינו בקרבת פרטיזנים רוסים. אבי היה פרטיזן. אני ואחי זכינו מצדם לחיבה
רבה. הם כינו אותנו בשמות חיבה ונתנו לנו לנקות את נשקם. אחי, שהיה בן תשע, זכה אפילו לירות בעזרת אחד הפרטיזנים, כשאני אכול קנאה.
שלום מספר על
עדרי הפרות שהביאו הפרטיזנים מן האיכרים. זכורה לי תמונה אופיינית של עדר הפרות
המובא אל היער, השחיטה, הזלילה. בימים כאלה אכלנו בשר בשפע, אך ללא מלח. כמה רציתי
אז מעט מלח...
...בהקשר לתחושת
הבדידות שמתאר שלום – זכור לי שלא יכולתי להעלות על הדעת שאיפה שהוא בעולם חיים
ילדים חופשיים ומאושרים. נדמה היה לי כי העולם כולו אפל ומאיים. אילו סיפר לי
מישהו אז על ילדות מאושרת – לא הייתי מאמין...
...כפי שהסברתי,
דברים רבים נשארו בזיכרוני מעורפלים ולא מובנים, מעין תמונות קטועות, בודדות. הספר
הבהיר והשלים לי את החסר..."
***************
כשפרצה
המלחמה נשארה העיירה בשטח שהיה תחת השלטון הרוסי, על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב
(1939), שחילק את פולין בין שתי המעצמות. הרוסים החרימו אגף מן הבית הגדול והפכו
אותו למטה שלהם. בחצר הבית השתכנה מחלקת פרשים של הצבא הרוסי. משה זוכר שהיה קצין
רוסי-יהודי שהיה משחק איתם ומרכיבם על הסוסים.
לאחר הפלישה
הגרמנית לרוסיה, ב-22.6.1941, החלו החיים הקשים. בתחילה נכנסו אנשי הצבא של
הוורמאכט והשתכנו באגף של הרוסים, אך עדיין אפשר היה לנהל חיים סבירים.
זמן מה אחר
כך הגיעו פלוגות ה-ס.ס. הם החלו בהוצאות להורג ובחיפוש שיטתי אחרי היהודים.
בעזרת גויים
משתפי פעולה היו הגרמנים מוצאים את היהודים, אוספים אותם בכיכר השוק, נותנים
בידיהם אתים, כאילו יוצאים לעבודה, למעשה הרגו אותם קרוב לפאת
היער, או בכיכר עצמה.
הגויים עמדו
בצד וצפו במחזה. משה זוכר מראות איומים של ניפוץ גולגולתו של תינוק אל הקיר, לאחר
שנגזל מדי אמו, של משפחות שלמות המובלות להרג, שריפות ודם.
"יום אחד שרפו
הגרמנים את בית הכנסת על יושביו, שם גם נשרף דודי דוד, שהיה עיוור", מספר משה. "
הימים
והלילות הלכו ונעשו מסוכנים. אבא החליט להסתתר במרתף הבית,
שהוכן מראש ליום זה. נכנסנו לשם בלילה – אבא, אימא, אני ואחי. הייתי בן שש. בבוקר הגיעו הגרמנים בליווי של מקומיים. נשמעו צעקות מלמעלה: 'או שאתם יוצאים, או שאנחנו זורקים רימונים'. אמי הניחה את ידה על פי, שלא אצעק. מאוחר יותר הם
הלכו. ישבנו שם כל היום והלילה, ובבוקר עזבנו את העיירה, ברחנו דרך הגדרות אל
היער.
באוויר היה
ריח של בשר חרוך, העיירה בערה. לא היה לנו כמעט דבר, אימא לקחה כמה חפצי זהב ומעיל
פרווה. היינו ביער כשלוש שנים, לאחר
זמן-מה הגענו לקרובים בלודז' והיינו אצלם. אחר הצלחנו להימלט מן הגטו ולחזור
ליערות, סיפור בפני עצמו.
לפעמים הצליח
אבא למצוא משהו לאכול אצל השכנים הגויים. היה אפילו גוי אחד שהיה מתגנב בלילות
ומביא לנו משהו לאכול, וכיסוי ללילות הקרים. העגלון פשוט סיכן את כל בני ביתו, כי
אם היה נתפס היה נלקח בעצמו למחנות ומוצא להורג.
ב-1943 נפטר
אבא ביער מזיהום. נשארנו שלושה". לפני ואחרי
מותו של אביו זוכר משה במטושטש ימים ולילות של נדודים בתוך היער.
משה זוכר פחד
בלתי פוסק, נדודים, בריחה מן הגרמנים, משפחות נוספות מצטרפות ונעלמות.
מתישהו ב-1944
הם משוחררים, כבר בלי אבא. העיירה שרופה, גם הבית הגדול שרוף. המלחמה הסתיימה. הם
שבו ללודז', אחר כך הגיעו למחנות העקורים בגרמניה, הצטרפו לבני נוער שהשתייכו
ל"השומר הצעיר" ועמם עלו לארץ ב-1949. האם האהובה
נפטרה מסרטן ב-1948.
מקור וקרדיט :
