"תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך": נתנו לי שם נוצרי מפחד ההלשנות

מאת: מריה קליר קלאירט

נולדתי בתאריך 3 בינואר 1942 בבריסל, עיר הבירה של בלגיה. 

אמי ילדה אותי בבית יולדות נוצרי ונתנה לי שם נוצרי, מריה-קליר. היה מסוכן מדי לתת שם יהודי, מחשש להלשנות. אבל בפועל קראו לי קלאירט. היה לי אח גדול ממני בתשע וחצי שנים. היה דחוף להסתיר אותו ולכן התכוונו לתת אותו ל"אימוץ" אצל נוצרי לזמן מוגבל עד סוף המלחמה.

 בבלגיה היה נהוג לאמץ דרך בית המשפט. כשהגיעו לבית המשפט הוריי ואחי, והזוג שהיה מעוניין באימוץ, הסביר השופט שהאימוץ שייעשה הוא אימוץ לתמיד, גם אם ההורים הביולוגים ישרדו את המלחמה. כשאחי שמע זאת הוא פרץ בצעקות שהוא אינו מסכים וברח מבית המשפט ולכן האימוץ לא התקיים. לאחר מכן הוא הוסתר בבית יתומים. אמי הבהירה לו שאסור בשום אופן שיגיד שהוא יהודי.

אני עדיין הייתי בבית עם הורי. אבי לא ידע טוב צרפתית. בכפר שלו בפולין, לוטוטוב שליד לודז', דיברו יידיש. לכן כמעט ולא יצא מהבית כדי של לא להסגיר את יהדותו. לכן אמי הייתה זאת שיצאה לרחוב כי היא ידעה צרפתית טוב. יום אחד כשאמי החזיקה אותי בזרועותיה מחוץ לבית, סגרו הגרמנים את הרחוב משני הצדדים, כדי לתפוס יהודים ואנשי מחתרת. אמי פחדה, במיוחד כי הייתי אתה. איש מהרחוב הרגיש בהתרגשותה של אמי, התקרב אליה ובזהירות, שלא ישימו לב, לחש לה: "תני לי את התינוקת שלך ואת הכתובת שלך. בעוד יומיים מישהו יגיע אליך הביתה ויגיד לך איפה התינוקת הוסתרה." אמי, שפחדה שהגרמנים ייקחו את שתינו, מסרה אותי לאיש זר בתקווה להציל אותי. כשחזרה הביתה בלעדיי הייתה בסערת רגשות קשה. האיש הזר קיים את הבטחתו ובאמת לאחר יומיים הגיע מישהו מהמחתרת ומסר מידע על מקומי.

התברר שמסרו אותי לבית היתומים שהיה באזור הבירה, לכן אחי גם הוסתר שם. שוב אמי הבהירה לאחי: "אסור שידעו שאחותך כאן, שבמקרה שתיתפס לא יתפסו גם את אחותך התינוקת". אלא דברים מאוד קשים להגיד לילד בן פחות מעשר, אבל בזמנים האלה לא הייתה ברירה. בלילות אחי היה מחכה עד שכולם -ילדים ומדריכים – היו נרדמים ואז היה מתגנב למחלקת התינוקות רק בכדי לראות ולהתבונן בי לכמה דקות ואז היה חוזר בשקט למיטתו.

לילה אחד קצין גרמני הגיע לבדו לבית היתומים וביקש להעיר את המנהלת. כשהגיע המנהלת הבהיר לה שהנאצים יודעים שהיא מסתירה ילדים יהודים. היא כמובן טענה שזה בכלל לא נכון ושזו טעות, אבל הקצין ענה לה שהוא לא בא בכדי להתווכח אלא להזהיר אותה, כי בעוד יומיים יבואו לקחת את כל הילדים היהודים. הוא אמר למנהלת שתעשה עם המידע הזה מה שנראה לה נכון ועזב את המקום. כבר באותו לילה פיזרו את כל הילדים היהודים למקומות מחבוא אחרים.

אחי הגיע למשפחה באזור וואלוני (דוברי צרפתית) ואני הוסתרתי במשפחה אחרת באזור הצפוני של בלגיה, בפלנדריה, ששם דיברו פלמית, שפה דומה להולנדית.

הזוג שהסתיר את אחי יצאו לעבוד לפני זריחת השמש וחזרו לאחר שקיעתה. לכן אחי נשאר לבד כל היום ללא אוכל ועם איסור לגעת במשהו ובטח שלא לצאת החוצה, מפחד להלשנות. מדי חודש אמא הייתה מגיעה למשפחות שהסתירו אותי ואת אחי כדי לשלם וכמובן כדי לראותנו. פעם אחת כשהגיעה לאחי היא מצאה אותו חיוור ורזה מאוד. היא שאלה אותו למה הוא כל כך חיוור אבל בהתחלה לא רצה לענות. לבסוף בגלל הלחץ שאמי הפעילה עליו הוא סיפר לה את התנאים שבהם חי. אמי לא חשבה פעמיים. היא ישר לקחה אותו ויחד הלכו לכנסייה של הכפר. הכומר היה לבדו ואמי ניגשה אליו עם אחי ואמרה לו: "אני יהודייה וזהו בני". בנוסף, סיפרה לו את התנאים שבהם אחי חי. הכומר הציע לאמי להשאיר אצלו את אחי עד גמר המלחמה והוא יטפל בו וידאג לו. כנהוג בזמנים ההם בכפרים, הכמרים היו גם המורים של בית ספר יסודי. לכן אחי הצטרף לכיתה והכומר הסביר לתלמידים שבגלל הפיגור בחומר הוא יישאר אתו בהפסקות כדי להשלים חומר. בפועל הכומר היה קודם מביא לו אוכל ודואג שיגמור את כל האוכל. כך למעשה הציל את חייו.

כפי שסופר, אני הוסתרתי בפלנדריה ששם דיברו פלמית. לכן השפה הראשונה שלי הייתה פלמית. כשאמא הייתה מגיעה למשפחה שהסתירה אותי כדי לשלם, לתת מתנה קטנה (קצת אוכל) ולראותי, לא הבנתי מה היא אומרת מכיוון שדיברה צרפתית. למרות זאת עדיין הייתה לי הרגשה שהיא אוהבת אותי ושהיא קרובה אלי כי היא הייתה מחבקת אותי ומנשקת אותי… כמו אמא.

האזור שבו הוסתרתי היה אזור חקלאי, לכן יכולנו לצאת ולהתרחק קצת מהבית ולהיות לבד. כשאמא הייתה צריכה לחזור חזרה לרכבת, היא הייתה כל הדרך הארוכה בשדות מסתובבת מדי פעם כדי לראות אם אני עדיין שם. היא הייתה הולכת, מסתובבת, ובוכה. המשיכה כך עד שהייתי הופכת לנקודה קטנה. גם אני לא הייתי זזה ממקומי עד שלא ראיתי אותה יותר.

הורי נשארו בבריסל. כמו בכל אזור שכבשו הנאצים, היה מאוד מסוכן. לדוגמה: יום אחד הגיע חייל גרמני לבניין וצלצל בדלת למטה. אמי ירדה ופתחה את הדלת, מצאה מולה את החייל הגרמני. החייל אמר לאמי שגרה בבניין זה משפחת זלצמן. אמי ענתה לו שיש לו טעות ושכאן אין שום משפחת זלצמן. החייל הלך. אמי עלתה לאבי ואמרה לו שהגיע הזמן לזוז מפה כי ברור שהייתה הלשנה. אבי ענה שאין צורך כי אם כבר אמרת לו שאין אז הוא לא יחזור. למרות זאת למחרת חזר אותו חייל. שוב אמי ירדה והחייל אמר לה שאין שום טעות ושכן גרה פה משפחת זלצמן. אמי לא התבלבלה והיא אמרה לו בטון בטוח "אתמול היית ואמרתי לך שאין משפחת זלצמן. אם אתה לא מאמין לי אז בוא תעלה אתי. בקומת קרקע גרה משפחה, בקומה ראשונה אני גרה ובקומה שנייה גרה משפחה". הטון היה כל כך משכנע ובטוח שהחייל פשוט הלך. אמי שוב עלתה לאבי ואמרה לו בצורה ברורה שעכשיו כבר חייבים ללכת.

ביום הכרזת גמר המלחמה הייתה אופוריה ותהו ובוהו עצום בעיר. כולם יצאו לרחובות והייתה התפרצות של שמחה. החיילים האמריקאים עברו עם הטנקים ברחוב וזרקו ממתקים להמון. ליד זה היו גם חיסולי חשבונות עד לרצח. אמי אפילו לא חיכתה יום כדי לאסוף את אחי ואותי. היא פילסה לעצמה את הדרך בתוך כל הבלגן והחזירה אותנו הביתה."

לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי

הנכד שהציל את סבו וסבתו – סיפורו של רומן פריסטר

רומן פריסטר נולד בעיירה בייסלקו (פולין) בשנת 1928; לאביו היו יחסים טובים עם חברים ומכרים פולנים ולאחר הכיבוש הנאצי, הם נחלצו לעזרת המשפחה וסיפקו להם תעודות מזויפות, שבזכותן המשיכה המשפחה לגור בביתה בקרב הפולנים – ולא הועברה בכפייה לגטו.

ביקורו של זאב ז'בוטינסקי
רומן פריסטר נולד בעיירה באזור שלזיה שפולין, בן יחיד להוריו שהשתייכו למעמד הבורגני של החברה הפולנית. רומן זכה לחינוך רב-תרבותי והוא קרא ספרים בגרמנית, בפולנית ובאנגלית. הוריו תכננו לשלוח אותו לפנימייה יוקרתית בלונדון, מיד לאחר הבר-מצווה שלו. אבל רומן הלך שבי אחר תורתו של זאב ז'בוטינסקי. כשהיה רומן בן עשר הגיע ז'בוטינסקי לביקור בעיירת הולדתו – ביילסקו. אביו, הושפע מנאומו של ז'בוטינסקי ובקיץ לאחר מכן נשלח רומן לקייטנה של תנועת בית"ר.

פרוץ המלחמה
עם פרוץ המלחמה הצליחה המשפחה להתחזות למשפחה פולנית-נוצרית בזכות תעודות מזויפות שהשיגו בשבילה חברים פולנים של אביו. כשגורשו היהודים לגטו ביילסקו, נשארה משפחת פריסטר בביתה. אך בשלב מסוים נאלצה המשפחה לעקור ממקומה ולנסוע לעיר קראקוב – שם המשיכו לחיות בזהות בדויה.

סיפור הצלה מדהים
רומן היה ילד יפה תואר ובעל מראה "ארי" ומשום כך הרגיש בטוח לנוע ברחובותיה של קראקוב, בשעה שכל יהודי העיר היו כבר מכונסים בגטו. סבו וסבתו גורשו יחד עם שאר היהודים לגטו קראקוב; רומן, שהיה אז בן 13 בלבד, החליט שהוא ימצא דרך להוציא את סבו ואת סבתו מחוץ לחומות הגטו. הוא צפה יום- יום על הגטו ולמד את דרכי התנהלותו. בתצפיותיו הוא ראה דבר מוזר המתרחש מדי ערב: באין מפריע, ללא בדיקות וחיפושים נכנסו שלושה אנשים דרך אחד משערי הגטו. השלושה היו: כומר, נזירה ופרח כמורה – בידיהם נשאו ספרי תפילה ותשמישי קדושה. הם נכנסו מדי ערב ויצאו בסביבות שעת חצות. רומן לא הבין תחילה למה נכנסים לגטו אנשי כמורה; רק לאחר בירור וחקירה הוא גילה שהם נכנסו כדי לקיים את טקס הווידוי האחרון בעבור המומרים שחיו בגטו.
רומן הבין שזו הדרך היחידה העומדת לרשותו, אם ברצונו להציל את סבו וסבתו. רומן הצליח לגנוב מאחת הכנסיות בעיר שכמייה של כומר, בגדי פרח כמורה וספרי תפילה. הוא קנה בד מתאים, ולאחר התעקשות ארוכה השתכנעה אמו לתפור מן הבד גלימה של נזירה.
כשהסתיימו כל ההכנות הדרושות למבצע ההצלה הנועז, רומן פסע אל הגטו ובאמתחתו תיק קטן בו הוא נשא את הבגדים-תחפושות לסבו וסבתו.
לאחר שנכנס רומן לגטו הוא הגיע לחדרם של סבא וסבתא; השניים היו המומים למראה נכדם האהוב; אך גם הוכיחו אותו, מתוך דאגה ואהבה רבה על כי סיכן עצמו למען הסיכוי להצילם. לאחר ויכוחים רבים הצליח רומן לשכנע אותם לצאת עמו אל מחוץ לחומות הגטו. השלושה; רומן לבוש בבגדי פרח כמורה, סבתו עטופה בגלימת נזירה וסבו שעטה על עצמו את שכמיית הכומר- יצאו לחופשי.

הגורל האכזר
מעשה הגבורה של רומן נתן לסבו ולסבתו רק עוד כמה חודשי חיים יקרים: השניים נרצחו באחת האקציות בכפר שבו הם שהו במזרחה של פולין הגרמנית.
משפחתו של רומן אף היא נתפסה; זהותם הבדויה התגלתה עקב הלשנה: אמו נרצחה בכלא קראקוב לנגד עיניו של הנער הצעיר, רומן ואביו הועברו למחנה העבודה פלאשוב. האב נפטר במחנה מאפיסת כוחות. רומן יתום ובודד, בגיל 16, הועבר למחנה אושוויץ- בירקנאו – הוא נאבק על הישרדותו והצליח להישאר בחיים.

לאחר המלחמה
ב- 1957 רומן עלה לישראל והשתלב בעולם התקשורת. הוא היה במשך שנים רבות כתב בעיתון "הארץ", לימד עיתונאות באוניברסיטה וכתב כמה ספרים. אחד מספריו, "דיוקן עצמי עם צלקת", הוא סיפורו האוטוביוגרפי.
בספרו נזכר רומן בדבריו של אביו; דברים שנאמרו כשהאב גסס על דרגשו במחנה העבודה פלאשוב: "…רק דבר אחד אני דורש. דבר אחד בלבד. שתהיה בן אדם. בן אדם הגון. שלא תיקח אתך לחייך החדשים את מוסר המחנות. שלא תאמץ את חוקי הג'ונגל. שתשכח כל מה שרכשת פה. את הצורך לשקר ולרמות ולפגוע בזולת. את הזלזול בחוק וביושר. ותבטיח לי שלעולם – אתה שומע – לעולם לא תגנוב."

מקור:
דיוקן עצמי עם צלקת, רומן פריסטר, הוצאה לאור דביר, 1993.

מקור וקרדיט

הנער רומן פריסטר , בן 16 , במחנה אושוויץ 3 , בעונש מוות בין גדרות התיל המחושמלות

במחנה העבודה אושוויץ 3 שם עבד הנער רומן פריסטר היה קור אימים בחורף.  כפתרון מאולתר הוא עטה על עצמו שקי מלט ריקים מתחת למדי האסירים.

באחד המסדרים נתגלו במקרה השקים הריקים שהיו על גופו והוא  קיבל עונש  חמור: שמונה שעות של "שמירה". כך כינו עמידת דום בין חוטי הגדר החשמלית . "השמירה " בין גדרות התיל המחושמלים נחשבה לעינוי קשה שבעתיים מכל ענישה אחרת . מעטים עמדו בו . "כשהובילו אותי לשער והזקיף הגרמני הורה על המקום שבו אמור הייתי לעמוד בלי נוע את שמונת השעות שלי, הרגשתי כאדם שמעלים אותו לגרדום, תהיתי כמה זמן יהיה עלי להתענות עד שאקרוס תחתי ואמות. בעבר ראיתי  אסירים חסונים ממני שאחרי שעה או שעתיים של עמידה כזאת נגעו בחוטים והתחשמלו. הנאצים היו משאירים את הגוויות דבוקות לגדר כדי שנחלוף על פניהן בדרכנו לעבודה ובחזרה ונלמד לקח.

אל בין הגדרות הוכנסתי מאזור השער שבו התחלפו השומרים פעם בשעתיים. עם רדת החשיכה נדלקו הפנסים שלאורך הגדר. גם בבניין המפקדה הגרמנית הסמוכה הועלה האור. הבית הדו-קומתי נבנה בקרבת הכניסה למחנה , ויכולתי להציץ אל המשרד שבו שקדו שני קצינים נאצים על הזנת הביורוקרטיה של המחנה. גם הם יכלו לראות אותי, שהרי ניצבתי ממש מול חלונם.

הכספית במד-החום ירדה עמוק מתחת לאפס, הקור חדר ללשד עצמותיי. נדמה היה שנחשים חלקלקים זוחלים מכפות  רגליי ועולים כלפי מעלה, משילים את עורם  הקר ומדביקים אותו לבטני, לגבי , לעורפי , תמיד סלדתי מנחשים. הפעם לא שמחתי כשנעלמו כי חדלתי מלחוש את המגע המגעיל רק כאשר אבדה לי תחושת הזמן. לא ידעתי אם נקפו דקות או שעות. אי-הוודאות הזו לגבי השעות שחלפו והשעות שעדיין לפני קשה הייתה אף מן הכפור. היא כרסמה בכושא העמידה שלי. השמירה על תחושת הזמן נראתה לי הדבר החיוני ביותר, חשתי שאין קיום מחוץ לחיק-הזמן. דבקתי במלוא כוחי לשעון שיצרתי בדמיוני, ספרתי ששים שניות בדקה כדי לספור ששים דקות בשעה, אבל אבדה לי היכולת להתמיד.  נבהלתי, גבר בי החשש שהנה מתרופפת החוליה הראשונה באותה שרשרת ברזל שהאמנתי כי היא-היא אשר קושרת אותי לחיים.

היה עלי למצוא דרך אחרת לשמור על עירונתי. ניווטתי את מחשבותי לתקופת הילדות. סידרתי את חיילי העופרת  של תקופת הילדות בפרישה קרבית  עליתי למיטתו של אבא כדי להינות מן החום והאהבה. אלא שבכך התרוקן מאגר הזיכרונות. עייפתי . צמר גפן מילא את התאים האפורים, זמזום טורדני טשטש כל מחשבה עד שהמחשתי לעצמי כי זו נגינת המתח הגבוה במיתרי התייל הדוקרני משני צדדי. מאותה שניה ועד תום העונש הפך הזמזום הזה לאות אזהרה. ייתכן שעזר לי לשמור על צלילות הדעת. כל עוד שמעתי ידעתי שאני חי, שסכנת ההתחשמלות לא פסקה ושיש אויב מוחשי להילחם בו.

הכי קשה היה לשלוט בעפעפים. עיני היו נעצמות מכובד עפעפיי, וכל אימת שהתרדמה היתה משתלטת עלי , לחמו בתוכי כוח החיות והרצון העז לשקוע בתוך חוסר התנגדות, כי רק חוסר התנגדות לא דרש מאמץ. החולשה תקפה אותי בצורה בוגדנית , מן הגב. היא הניחה את משאה הכבד על שכמותיי, איימה למחוץ אותי אל תוך השלג. כן , השלג , הכפור הפך אותו למלכודת מקפיאת דם, דמיינתי שהדם קפא, שחדל מלזרום בגפיי. צבטתי את ירכיי ולא הרגשתי את הצביטה. רציתי להניע את רגליי, להרים אחת ולהוריד שנייה, כמו בצעידה , אך פחדתי לזוז שמא יבחין בכך הזקיף הגרמני. על בר-עונשין היה לעמוד דום, ואם לא עשה כן , הוארכה "שמירתו" . בלית ברירה הסתפקתי בלהניע אצבעות של כפות הרגליים . הנעתי אותן, אך לא ידעתי אם הועברה הפקודה מן המוח אל השרירים, כי לא ראיתי את אשר קורה בתוך הנעליים ולא הרגשתי דבר.

 כשהתחלף המשמר בשער ידעתי כי עברו השעתיים הראשונות. בכביש עברה משאית צבאית והתיזה בוץ על הזקיף. הוא קילל את הנהג קללות עסיסיות ואני שמחתי שניתן לי לשמוע קולו של אדם. ראיתי איך השעין את רובהו על עמוד הסככה שהגנה עליו מפני השלג וניקה את כנפי מעילו.

רצתי להשתין. הפכתי את מלחמתי בשלפוחית השתן לעניין עקרוני. חשבתי שאם יעלה בידי לאלצה לשמור על תוכנה , תהיה זו הוכחה מוחצת לשילטתי המלאה על גופי. הלחץ גבר, לא עזרה הצמדת הירכיים. השתן נזל לאורך רגליי וליטף אותן בקילוח חמים. התעודדתי, כי שבה אלי תחושת המגע בכפות הרגליים, אלא שתוך דקה נעלם החום והלחות הנעימה הפכה לדייסה קרחית שהרעידה את כולי בגלי צמרמורות.

האור במפקדה הגרמנית כבה . שמעתי טריקת דלת, נהימה של מנוע מכונית, נביחות של כלב. אחר נדמו כל הצלילים , לבד מזמזום החשמל בגדרות התיל . התחלתי  למלמל שירים שלמדתי בבית הספר אבל לא הצלחתי לאסוף את המילים לתוך השורות החרוזות, הן עפו לכל עבר כדבורים שמתפזרות עם תקיעת מקל בכוורת.  לא זכרתי עוד כמה פעמים התחלף המשמר. הזמן נזל כמו השעונים בציוריו של סלבדור דאלי , והיה למושג שלא ניתן לתפיסה. היה רק רגע ומאום אחריו. נשאבתי אל תוך המאום הזה, וככל שגפיי נעשו כבדים יותר כך ריחפתי חסר שליטה בחלל אפל ועוין . אי שם בתוך החור השחור של היקום אורב לי המוות.

"הי אתה! " קרא לעברי הזקיף. קריאתו הגיעה אלי ממרחק של שנות אור, בקושי הבחנתי בו. צדודיתו התמזגה עם הסביבה העטופה ערפל לבנבן . חלפו כמה שניות עד ששמתי לב, כי מאחורי גבו של  החייל הגרמני ניצב קצין ס"ס במעיל חורף . הוא סימן לי להתקרב אליו. ההליכה לעברו , מרחק של שניים או שלושה מטרים, נראתה לי משימה שלא אעמוד בה. שטתי בתוך דייסה שהשתן והלכלוך רפדו בה את נעליי. עצרתי את האוויר בריאותיי . פחדתי שאם אנשום ייפגע שיווי המשקל שלי ואגע בגדר המחושמלת, אגע במוות רגע לפני שהרפה ממני. פסעתי  צעד אחד, לא קרה דבר, פסעתי צעד שני, לזמן הוחזר ממדו האמיתי, שוב היתה משמעות לכל שניה. פסעתי צעד שלישי, הנחשים זחלו בגבי מלמעלה למטה, סוליות העץ החליקו על הקרח, הושטתי יד להיאחז במשהו, לא היתה משענת לבד מחוטי המתח הגבוה, גופי התאזן, התקדמתי לאט. לוליין מהלך על חבל דק, בכוחות אחרונים , לא מעדתי , לא נפלתי לתהום . השער היה בהישג ידי . עוד שני צעדים, עוד פסיעה אחת . התמקדתי כולי בקו הישר שהוביל ממקום העונש אל הפתח שבין שני הגדרות המחושמלות , קו שלעולם לא יכול היה להיפגש עם המקביל לו כי היה קיים בדמיוני בלבד. קצין ה"ס המתין לי בסבלנות. יצאתי מתחום הגדר המחושמלת ושאלתי כמו היה הדבר הטבעי ביותר :

"מה השעה? "

"שתיים אחר חצות " ענה קצין הס"ס כלאחר יד, ורק אז כשנזכר עם יש לו עניין קילל אותי בקול. בדרכי לצריף  האסירים לפני שהתיישבתי על הדרגש ,  נרדמתי תוך כדי התרת שרוכי הנעל .

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

 

רומן פריסטר , נער בן 15 , היתקלות בלילה עם הנאצי אמון גת במחנה פלאשוב

"במחנה פלאשוב למדתי את המבוא לתורת ההשרדות. הרעב הציק לי כל הזמן. אבי ואני עבדנו בבתי מלאכה שונים, אבי במרפדיה , אני בבית מלאכה לעיבוד מתכות . בלילות לנו בצריפים מרוחקים זה מזה . רק בערבים , בפרק הזמן הקצר שבין סיום העבודה לבין כניסת העוצר , יכולתי לבקרו. "

בלילות העוצר במחנה הרהיב הנער רומן פריסטר עוז והיה עובר בחשאי את הדרך מצריפו לצריף הלינה של אביו. לילה אחד אתרע מזלו ומפקד מחנה פלאשוב, אמון גת , הנאצי האכזרי  ביותר יצא בעצמו לסיבוב במחנה בלילה.

 "מתוך מעבר צר בין שני מחסני ציוד נשמעה קריאה :

"מה אתה עושה פה יהודון מזוהם ? "

לקראתי בא מפקד המחנה אמון גת . אמון גת נמנה עם אותו סוג של הנאצים הכי אכזריים .  הוא הפך את המחנה לאחוזתו הפרטית ונהג להרוג את קורבנותיו במהירות .

מול האיש הזה ניצבתי חסר מגן ומודע לקיומן של תקנות שקבעו מיתה בתלייה על הפרת עוצר.

"עמוד דום "  רעם אמון גת.

גם אילו רציתי לא יכולתי לנוע . רגלי היכו שורש בקרקע. משותק מפחד עקבתי אחר ידו הימנית . היא ירדה לאיטה אל נרתיק האקדח . הנשק נשלף . הקנה כוון לעברי. עתה שיחק איתי משחק חתול בעכבר . הוא השהה את הלחיצה על ההדק, נהנה מהפגנת כוחו , מציפייתי הדרוכה למוות. הוא ידע שברגע שבה ילחץ על ההדק ייגמר המשחק המהנה. לא אמדתי את הזמן שחלף עד שהחליט לשים קץ לשעשוע .

שמעתי את צלילה המתכתי של הנצרה שנקשה לריק. הכדור לא נפלט. גת קילל את המחסנית שלא הזינה כראוי את בית הבליעה. הוא ניסה לטעון מחדש את אקדחו , לא ראיתי מדוע לא עלה הדבר בידו. קולו הנרגז היה הדבר האנושי היחיד במעמד המפחיד הזה. רוגזו החזיר לי את היכולת לחשוב  ולפעול : עלי להימלט , לברוח , לרוץ כל עוד נפשי בי ! הסתובבתי ופתחתי בריצה מטורפת. לא ידעתי לאן אני רץ. מאחורי גבי נשמעה קריאה חוזרת של מפקד המחנה הנאצי אמון גת :

"עצור , יהודון מזוהם! "

עצרתי . נצמדתי אל קיר אחד הצריפים . ביקשתי להתמזג איתו, להישאב אל תוך האפילה, להתמוסס בה. נשמתי בכבדות . בדממה שהתפרשה מעל המחנה נשמעה נשימתי כתקיעות בשופר. ניסיתי לחנקה בתוך ריאותי , פן תסגיר את מקום מחבואי . לשווא.

הוא לא שמע אותי . אני שמעתי אותו. קללותיו התרחקו והלכו עד שנדמו. הוא איבד את עקבותי. צנחתי על הקרקע. נחתי. לא ראיתי עוד את זנבו של כוכב שביט, אך ידעתי בוודאות שהמשאלה נענתה.

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

ראה גם : על אמון גת בוויקיפדיה בעברית

 

רומן פריסטר , בן 15 , בעבודת פרך בין קרוניות הפלדה במפעל כפייה של הנאצים

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

מחנה הכפייה של עובדי הפלדה שכן בחלקה העילי של העיירה סטאראחוביצה במחוז קיילצה שבפולין. מחנה עבודות הכפייה הוקם על קו פרשת המים , מרחק מה מבתי הפועלים והכורים , קראו לו "מאביובקה" על שם מכרה של עפרות ברזל שפעל בסביבה.

במחוז היו פזורים עוד מחנות כשלנו, כולם מאוכלסים אסירים, יהודים ולא-יהודים, כולם נועדו להניע את גלגלי תעשיית החימוש הנאצית. המזון לעובדי הכפייה היהודים ניתן בצמצום רב ובקושי ניתן היה להתקיים ממנו.   הנער רומן פריסטר בן 15 ואביו הצליחו לשרוד במחנה כפייה בזכות החסד של חצרון פולני ,שהבריח להם למחנה הכפייה הסגור מנות מזון אותן החביא באחד המסתורים במפעל פלדה. רומן פריסטר, הנער הצליח לשרד בעבודת הפרך , אך אביו ד"ר למשפטים ,שהיה בזמנו מבכירי עורכי הדין בפולין , לא החזיק מעמד כי מגיפת טיפוס הבהרות פגעה בו.

כותב רומן פריסטר ז"ל בספרו האוטוביוגראפי דיוקן עצמי עם צלקת,  דביר,1993:

"האור בחוץ היה מלא עדיין כאשר חזרתי מקרית הפלדה. בן חמש עשרה הייתי הצעיר בקבוצת מפעילי תנורי זימנס-מארטן. קרית הפלדה של עובדי הכפייה סופחה רשמית לתשלובת " הרמן גרינג ורקה"  , ובחסות שמו של מרשל הרייך שוב התיכו בה עפרות וגרוטאות ברזל כדי לצקת פלדה שדרושה הייתה לנאצים כאוויר לנשימה. המפעל יצר גופי פצצות וקני תותחים ארוכי-טווח.

הלהבות בתנורי זימנס-מארטן בערו בלי הפוגה עשרים וארבע שעות ביממה. במשך חודשים ארוכים, במשך 16 שעות ביממה, הנער רומן פריסטר ואביו  דחפו קרוניות שהובילו את גושי הפלדה , אחרי שהתחשלו בחול, מאולם היציקות אל אולם בקרת האיכות. הקרוניות הישנות חרקו בכל עקומה ונטו לרדת מהמסילה הצרה. כל אימת שקרה הדבר, הלמו מנהלי העבודה הגרמנים באסירים היהודים במוטות ברזל עד שהרימו אותן שוב וחזרו להמשיך בעבודת הפרך.  כל קרונית , משקלה היה חצי טונה לפחות. גם אם לא היו סדיסטים מבטן ומלידה , הנסיבות הוציאו את האכזריות החבויה בנפשם. הם נראו אחוזי בולמוס יעילות ותפוקה. אולי מפני שחששו כי כל איחור קטן יכריע את גורל המלחמה שלא לטובתם, הם ידעו היטב שתבוסה , פירושה קץ החלום הנאצי , שהבטיח מכונית פולקסוואגן לכל בני הגזע הארי הטהור. "

"יום העבודה הארוך והמייגע הכניע חזקים ממני. תנורי זימנס-מארטן פלטו חום של אלף ושש מאות מעלות , וכל אימת שהיו נפתחים כדי לירוק החוצה את תוכנם המותך, היה מכה בנו גל של גזים רעילים. היה זה גיהינום שצולה את קורבנותיו בקרית הפלדה של סטאראחוביצה."

הנער רומן פריסטר ניצל כי החצרן הפולני המשיך להניח כל כמה ימים בקבוק חלב וחצי כיכר לחם בערימת הגרוטאות  במפעל הפלדה , במקום שבו האיטו הקרוניות את מהלכן בגלל העיקול במסילה.

" לאבי היה תירוץ להתכופף, כביכול כדי לבדוק אם לא ירדה הקרונית מן הפסים, אך למעשה כדי לאסוף את החבילה של המזון. אבי הסתפק בלגימה אחת מהבקבוק ובנגיסה קטנה מהלחם. "אינני רעב"  היה מסביר והאיץ בי לגמור את היתר מהר ככל האפשר. אילו נתגלינו על ידי הגרמנים, היינו צפויים לעינויים כדי להסגיר את מיטיבנו. ואילו גילו את סודנו עמיתנו האסירים, היינו צריכים להתחלק אתם באוכל. עשיתי אפוא כמצוות בן צייתן. רק כסיל היה מאמין  שאבי לא היה רעב. הלחם הדביק מילא את חלל פי, טעם גן עדן דבק בחיכי.

ספק אם הייתי עומד בתלאות העבודה המפרכת בבית הציקה אילולא המזון הנוסף. ייתכן שאילו לא ויתר אבי על רוב המנה , גופו לא היה נכנע למחלה.

ראיתי כיצד תש והלך כוחו של אבי בעקבות עבודת הפרך מה גם שעבד כאשר מגיפת טיפוס הבהרות פגעה בו.  הוא הסתיר את מחלתו גם מפני , עד שבשעת מסדר בוקר כשלו רגליו והוא צנח ארצה כשק מלא צמר גפן.  הוא נלקח לצריף "בית החולים" אשר מעולם לא דרכה בו רגלו של רופא , יהודי או גוי."

 בלילות היה הנער רומן פריסטר מגיע לבקר את אביו החולה בצריף החולים תוך סיכון עצמי מהשומרים החמושים עם הכלבים שנעו במחנה הכפייה וגם מתוך סיכון לחשיפה לטיפוס הבהרות . אף לא אחד מהחולים בצריף החולים הצליח לשרוד וכולם נפטרו תוך ימים.

מקור וקרדיט:

רומן פריסטר , דיוקן עצמי עם צלקת, , דביר,1993

 

סימון וייל : נערה בת 16 באושוויץ , "את יפה מכדי למות כאן. אני אשלח אותך למקום אחר"

היא נולדה ב–1927 כסימון ג'קוב בניס למשפחה יהודית ותיקה ששורשי האילן המשפחתי שלה ניטעו בצרפת עוד באמצע המאה ה–18. אביה היה ארכיטקט, צרפתי גאה שהתגייס למען מולדתו במלחמת העולם הראשונה, ואמה עקרת בית. הוריה היו בני דודים מרוחקים שנולדו בפריז והחליטו לעקור לניס אחרי נישואיהם בתקווה לשפר את מצבם הכלכלי. סימון היא הצעירה מבין ארבעת הילדים, שלוש בנות ובן. בתור בת הזקונים, היתה קשורה מאוד לאמה, דבר שניכר בכל פעם שהיא מדברת עליה.

שנות המלחמה היו קשות למשפחת ג'קוב. אולם כל עוד דרום צרפת היתה תחת כיבוש איטלקי, החיים המשיכו למרות הדוחק הכלכלי והפחד המתמיד. אך בספטמבר 1943 איטליה וצרפת חותמות על הסכם שביתת הנשק והכוחות האיטלקיים מתפנים מדרום צרפת. "אני זוכרת את התאריך המדויק, שמונה בספטמבר, 1943", אומרת וייל, "כי זה היום שבו החיים השתנו. האיטלקים עזבו והגסטאפו נכנס. זה היום שבו חברתי הטובה נעצרה". על וייל נאסר ללמוד בתיכון והיא החלה להתכונן לבחינות הבגרות בבית. המשפחה עזבה את ביתה ובני המשפחה עברו להתגורר בבתים של קרובים ומכרים. 

הם הצטיידו בתעודות זהות מזויפות וחשו בטוחים יחסית. אבל כשיצאה לחגוג עם חברותיה את סיום בחינות הבגרות עצרו את סימון שני גרמנים והבחינו מיד שתעודת הזהות שלה מזויפת. היא נעצרה יחד עם חבר לא יהודי והועברה למטה הגסטאפו, שם הראו לה ערימת תעודות זהות מזויפות זהות לזו שלה. החבר שוחרר מיד וסימון התחננה בפניו שירוץ להזהיר את משפחתה שתעודות הזהות מוכרות לגסטאפו וכי עליהם להחליפן. החבר עשה כבקשתה והלך ליידע את אחותה, שהתגוררה עמה באותו בניין. אולם, מאחר שווייל נעדרה מהבית כבר כמה שעות, אחיה ואמה הגיעו בנפרד לבניין שבו גרה ודפקו בבית חברי משפחה שהסתירו את אחותה הגדולה.

איש הגסטאפו עקב אחר הנער ומצא את שלושת בני המשפחה באותו מקום. אף על פי שחיו בנפרד במשך שבועות, בפעם הראשונה שהתאחדו במקרה, שלושתם נעצרו. לפני כמה שנים, בסרט תעודה שצולם על חייה, סיפרה וייל שעד היום היא חשה אשמה על היום הזה.

היא הגיעה למחנה הריכוז דראנסי שעל יד פריז, יחד עם אמה ואחותה מילו, אביה ואחיה. אחותה דניז ירדה למחתרת והצטרפה לרזיסטנס, ועד תום המלחמה לא ידעה משפחתה מה עלה בגורלה. אחיה ואביה נשלחו מדראנסי לליטא שם נרצחו, כנראה באופן מיידי.

בת 16 וחצי היתה וייל כשהגיעה יחד עם אחותה ואמה לאושוויץ. בעת הירידה מהרכבת בלילה, אלמוני שאת פניו לא ראתה שאל אותה לגילה. "אמרי שאת בת 18" לחש לה רגע לפני הסלקציה, והציל את חייה. למרות הקשיים, שלוש בנות המשפחה התנחמו בהיותן יחד. זו לצד זו שרדו את עבודות הפרך, הקור, ההשפלות והמכות, את הרעב והמחלות. "אנחנו כאן ולא נצא מכאן לעולם", כתבה וייל על הרגע שבו קועקע המספר על זרועה, "אין יותר תקווה. איננו בני אדם יותר. רק בהמות. כתובת קעקע — זה בלתי נמחק".

בוקר אחד, כשיצאה מהמחנה לעבוד, ראש המחנה שהיתה אחראית עליה, יצאנית לשעבר ממוצא פולני בשם סטניה, הוציאה אותה מהשורה ואמרה לה: "את יפה מכדי למות כאן. אני אשלח אותך למקום אחר". וייל השיבה: "יש לי אמא ואחות ולא אלך למקום אחר בלעדיהן". להפתעתה נענתה: "בסדר. הן יבואו איתך". הפולנייה קיימה את הבטחתה. כמה ימים אחר כך, יחד עם אמה ואחותה, וייל הועברה לעבוד במחנה בוברק עבור מפעל סימנס, כמה קילומטרים מבירקנאו. הן נשארו בו מיולי 44' עד ינואר 45'. עם התקרבות הרוסים בינואר 1945, המחנה חוסל. שלוש הנשים שרדו יחד את צעדות המוות ואחר כך נדדו שבועות ברכבות שלקחו אותן ממחנה למחנה בין גרמניה, צ'כוסלובקיה ופולין. השלג שהן הצליחו לאסוף בידיהן דרך חריכי הקרון היה המזון היחיד שלהן. כשהגיעו לברגן בלזן, שכבר היה בתהליך התפרקות, פגשה שוב באותה סטניה שהצילה אותה באוושויץ. זו זיהתה אותה מיד ושלחה אותה לעבוד במטבח, מה שאיפשר לה להגניב מעט חתיכות תפוחי אדמה לבגדיה ולהאכיל בהן את אמה ואחותה.

אף על פי כן, ב–15 במרץ 1945, זמן קצר לפני שחרור המחנה, אמה מתה ממחלת הטיפוס. וייל ואחותה מילו, שאף היא חלתה בטיפוס , ,  שרדו יחד עד לשחרור המחנה ב–17 באפריל 1945  

וייל מתארת כיצד אירגנה צרפת רכבת אווירית של מטוסים שהחזירו באופן מיידי את החיילים השבויים לצרפת. הניצולים, לעומתם, נאלצו לחכות עוד כמה שבועות עד שממשלת צרפת הואילה להשיבם הביתה, במשאיות.

מקור וקרדיט : תדהר ואלד , מוסף עיתון "הארץ" , 7 ביולי 2017

ילדים במסתור בהולנד – ממצאי מחקר ומאפיינים

אחד המאפיינים של הסתרת ילדים בהולנד היה הפיצול של משפחות הניצולים היהודיות בין מקומות מסתור שונים , מלכתחילה או לאחר פרק זמן קצר.

הסיבה לשכיחות התופעה של התפצלות משפחות המוסתרים בהולנד היא , שבחלק הארי של המקרים ניתן היה להציע מקומות מסתור שונים בו-זמנית, ובכך להקטין את הסכנה של תפיסת המשפחה כולה. 

ההפרדה בין ילדים להוריהם יצרה ניתוק רגשי, אך בטווח הארוך עזרה להסתגלות הילדים למשפחה הקולטת. אין להמעיט בערך האמון שרכשו המוסתרים לפעילי ההסתרה ההולנדים. אמון זה אפשר בהרבה מקרים לשמור על הקשר בין חלקי המשפחה באמצעות ארגוני סטודנטים מחתרתיים, או באמצעות הקשרים החברתיים שהיו בין משפחות מסתירי יהודים.

ב9 מקרים שבדקה פרופסור נעימה ברזל, ההורים נתפסו במקום המסתור שלהם והילדים נותרו במקום המסתור האחר. על פי פרופסור נעימה ברזל , ב12 מקרים מסופר על הצלה של ילדים בגילאי העשרה לאחר שהוריהם נשלחו אל מותם.

ארגוני המחתרת ההולנדים העדיפו לעסוק בהצלת ילדים, שהיה בה פחות סיכון מאשר בהסתרת מבוגרים. ילדים מתחת לגיל 15 לא נדרשו להציג תעודת זהות , והדבר הקל על העברתם ממקום למקום. בעדויות רבות מופיע תיאור על ילדים יהודים שהועברו בין בתי מסתור שונים, עד שנמצאה המשפחה שקלטה אותם בביתה לתקופה ממושכת יותר. ממחקר על מקומות מחבוא של ילדים יהודים בהולנד עולה , שבאופן ממוצע שהה הילד היהודי ב4.5 מקומות מסתור. המספר המרבי שנסקר  הוא 37 מקומות מסתור שונים לילד אחד.

רק לעתים רחוקות הייתה הקליטה בתוך המשפחה ההולנדית מידית . קליטה שלמה אופיינית יותר לסיטואציה של קליטת פעוטים, במיוחד אם הקולטים היו זוג חשוך ילדים, שאותר לשם כך על ידי המחתרת. במשפחות אלו התרחש למעשה, כבר מהתחלה ,תהליך של אימוץ. אלא  שהתופעה של אימוץ הילד המוסתר  כביטוי ליחס המגונן כלפיו הייתה אופיינית לא רק למשפחות חשוכות ילדים . 

בעדויות שבדקה פרופסור נעימה ברזל  היא מצאה שהזיכרונות של הילדים מחייהם בקרב המשפחות ההולנדיות המאמצות בתקופת המלחמה הם ברוב המכריע של המקרים זיכרונות של חיים משותפים נעימים, הוקרנו בהם חום וקבלה. נתוני המחקר הקיים בנושא קובעים , כי עבור יותר מ80 אחוז מהילדים היהודים היה המסתור בית חם. כ15 אחוז מהם קיבלו יחס בלתי הולם, ורק 5 אחוזים היו קורבנות ליחס רע או רע מאד.

מקור וקרדיט :

נעימה ברזל. על הבחירה בטוב, מעשה ההצלה בפולין ובהולנד במלחמת העולם השנייה,  הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004