מרדכי , הנזירים והשח

"את מרדכי הכרתי לפני שנים רבות , כשהייתי מורה בתיכון ערב. הייתה לו מכלות קטנה מול בית הספר. בשעות הצהריים היה סוגר אותה , מכיו סנדוויצ'ים וקפה, ואנו היינו יושבים ליד החלון ומשחקים שח.

שח הוא תשוקתו הגדולה, ובו מתגלה כל שנסתר בו : מחשבה נכונה , אבל בלי אינטרגות , כשהיה מפסיד היה אור רך של בושה מכסה את פניו .

היה בגילי , אבל משום קרחתו המלאה ומשום עבודתו במכולת ומשום שנישא צעיר , נראה כבן ארבעים. אבל ברגע שהיה מגיף את התריסים ומניח את לוח השחמט על הדרגש , היה מראו משתנה ומשהו משל ילד היה עוטף את עיניו.

המשחק היה נמשך לרוב שעה ומחצה ולפעמים שעתיים . הזמן האפלולי הזה ליד התריס המוגף היה משכר אותנו עד שכחה, ובכל זאת יכולתי להבחין בכמה תנועות שלא נראו אצלו בשעת עבודתו ליד הדוכן. במיוחד שמתי לב להרכנת הראש שלו . כאילו ידע לפנים להתפלל . לפרקים היה עוצם  את עיניו כמו מבקש ממחשבתו להצטמצם ולהתרכז. אצבעותיו היו דקות וארוכות ולא הלמו את עיסוקו, ומשום כך היו פצועות לרוב או חבושות . בעיצומו של המשחק הייתה לעיניו חדות נפלאה.

כמו רבים משחקני שח מובהקים היה אדם סגור , ממעט במילים , אבל פניו היו ערות.

רק אחרי שנה של היכרות גילה לי שבילדותו , מגיל חמש עד תשע היה במנזר , מנזר חמור שתפילות חובה התנהלו בו גם בלילה.

הוריו מסרו אותו למנזר והבטיחו לבוא ולאסוף אותו בתוך כמה ימים. הוא חיכה להם ימים אחדים ומשלא באו שקע בבכי. הנזירים הזהירו אותו לבל יבכה. משלא הועילו אזהרותיהם כלאו אותו בקיטון. הוא בכה עד כלות כוחותיו וחדל. משחדל לבכות פתחו הנזירים את הקיטון והגישו לו ספל חלב חם. מאז לא בכה עוד.

מי היו הוריו. לפני שנים אחדות עוד ציפה להם. הוא האמין שהם חיים באוזבקיסטאן. . את האשליה הזו נטע בו ניצול שואה שנשבע  לו כי ראה אותם באחד הקולחוזים שם. גם תקווה זו נתבדתה, ובכל זאת אין הוא אדם מר נפש. איזה שקט מרחף על תנועותיו. דיבורו מועט שבמועט , לגופו של עניין ובלא חופזה.

פעם סיפר לי כי הנזיר ג'ורג' אמר לו , ברגע שפחד גדול אחז בו , כי אין מה לפחד. הפחד הוא דמיון. הדמיון הוא שיוצר את המפלצות. יש רק לפחד מן האב שבשמים. ככל שדבקים בו הפחד קטן .

הוא , כמובן , אינו שומר לא על הפולחן הנוצרי ולא על המצוות שלנו, ובכל זאת גלומה בכל הוויתו איזה דתיות שהוא קנה במנזר. לפעמים נדמה לי שהוא מצפה לזמן שבו יורשה להתפלל.

פעם בשבוע ולעתים פעמיים אנו מסתגרים ומשחקים שח.

את המשחק לימדו אותו הנזירים .

הוא משחק בריכוז גבוה ההולך ומתעצם ככל שהמשחק מסתבך. ריכוזו שקט , בלא שום בהלה, וניכר היטב כי השנים במנזר נטעו בו סגולות שלי הן חסרות.

פעם סיפר לי כי לאחר התפילה במנזר בבוקר עבד עם הנזירים בגינה. הוא אהב את העבודה.

"ובשעת העבודה לא דיברתם? "  הסיתה אותי הלשון לשאול.

"במנזר לא מדברים"

"ואם רוצים לדבר? "

"אתה עוצם את עיניך ואומר : ,ישו אדוננו , הצל אותי מן הרצונות הרעים והסתר אותי בצל כנפיך" .

לפעמים נדמה כי חייו האמיתיים טמונים במנזר , ומה שבא אחר-כך אינו אלא התחפרות. ההתחפרות לא קברה את חייו הקודמים אלא שימרה אותם, וכשהוא מדבר על ילדותו הוא אינו מדבר בלשון עבר. מבחינה זו , ולא רק מבחינה זו, אנחנו דומים . גם בי מפכה תחושה כי באחד הימים אוכל להתפלל.

עוד סיפר כי ליד המנזר סיפר כי ליד המנזר זרם פלג מים . בקיץ היה יורד לבדו למטה ומתרחץ.

ב1972 עזב את ירושלים והתיישב במושב. איננני יודע למה עזב את העיר.

מרדכי לא סיים תיכון ולא למד באוניברסיטה , אבל הלימודים במנזר נטמעו בנפשו. החיים שם כיוונו אותו אל המועט ואל הנחוץ. וגם עכשיו  הכלל שלו : פחות ופחות דיבור , כאילו במילים טמון החטא הקדמון .  

מקור וקרדיט:

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר , 1999

שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק

כשפלשו הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 15-7 מפולין, ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם מציפורני הנאצים.

שמואל פבזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.

 

הבריחה להרי אוראל

ילדי ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו צפויים להגיע הוריהם ובני משפחותיהם. אולם התכניות השתנו, בני המשפחות כמובן לא הגיעו, ורוב הילדים כבר לא יפגשו עוד את הוריהם ובני משפחותיהם (למעט ארבעה שבני משפחה שלה ניצלו).

ב-21 ביוני 1941, בעת שערך עם הילדים חזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל פבזנר הוראה לפנות ברכבת את כל הילדים מן המחנה, בשל מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על שטחי ברית המועצות. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחידי היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. אולם פבזנר לא ויתר, והצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה ואת עצמו הוא מינה למפקדה.

תחילה נסעה הרכבת לכיוון ביאליסטוק, כדי להחזיר את הילדים להוריהם. כשהגיעה הרכבת לעיר גרונדו התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים. רק אחרי שאיים על נהג הרכבת באקדח, הצליח פבזנר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.

כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.

בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת.

ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל. 

פבזנר הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם וטובתם.

בתחנת הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים לפי המגבלות שהטילו הסובייטים).

קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים אנטישמיים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם. 

הילדים עולים לישראל

ילדי היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר המלחמה. טוביאש דרבן את הילדים לחזור לפולין ולחפש קרובים, אך רק ארבעה מילדי דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה בפולין. טוביאש הכשיר את הילדים לעלייה – דבר שלא היה מתאפשר בברית המועצות.

ב-2 ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את טוביאש ו-59 הילדים לגבול הפולני, כדי להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.

פבזנר זכה במדליה מטעם ממשלת פולין על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).

פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא התחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר ז"ל, ונולדו להם שני בנים. פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים שהציל. הוא נפטר במוסקבה בשנת 1991.

פעילותו ההרואית של שמואל מרקוביץ פבזנר התאפיינה בדביקות ומסירות יוצאת דופן לביטחונם, חינוכם וטובתם של הילדים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובזכותו הילדים שרדו. הוא פעל בתעוזה ובגבורה כדי להצילם משדה קרב והוביל אותם לחוף מבטחים.

 מקור וקרדיט

המכלאה המכונה "קפר"

על המכלאה המכונה "קפר" שמעתי רק באיטליה, אחרי המלחמה. פליטים ישבו בקבוצות וסיפרו על הזוועות . לפעמים נדמה היה שהם מתחרים ביניהם , מי ראה יותר ומי סבל יותר . אנחנו  הנערים לא ידענו לספר . היינו יושבים ומקשיבים. לפרקים היו מטרידים אותנו בשאלות . בשנות המלחמה למדנו לא להשיב.

האנשים סיפרו והעלו מראות , אבל לא על הכול , מסתבר. היו זוועות שלא התלבשו במילים ונותרו סודות אפלים . למשל המכלאה המכונה " קפר" . כל אימת שהשם הזה עלה על הלשון , היו משתיקים את הדובר. באחד הלילות שמעתי אחד הפליטים אומר :

"יש זוועות שאסור לספר עליהן" .

"  למה? " תמה פליט אחר.

"אני לא יכול להסביר לך"

"מוכרחים לספר הכול, כדי שהכול ידעו מה עוללו לנו"

הוויכוח הזה, כמו רוב הויכוחים , לא הבהיר דבר. יש זוועות שסיפרו עליהן בפרטי פרטים ויש זוועות שאיש לא העז לדבר עליהן. על המכלאה המכונה "קפר" שמעתי , כאמור , רק באיטליה, אם כי כבר קודם לכן קלטתי כמה רמזים עמומים.

 באחד הימים שמעתי מפי אחד הניצולים ממחנה קלטשונד דברים מפורשים על המכלאה. היה זה איש נמוך , מוצק ורחב כתפיים שהמלחמה לא גרעה מחוסנו. פניו היו מחוספסות כשל מתאגרף . עמידתו אמרה: אני מוכן למלחמה נוספת.

הוא , כנראה , לא ידע על איסור ההשמעה שהטילו הפליטים על הזוועה הזאת. 

תחילה ניסו לעצור בעדו, אך הוא לא קלט או אולי התעלם ועמד וסיפר :

 " המכלאה  "קפר" הייתה חלק בלתי נפרד ממחנה קלטשונד, ומפינות מסוימות  יכולת לראות את מרביתה. זו הייתה מכלאה של כלבי זאב ששימשו לשמירה , לציד ובעיקכ למרדפים. הכלבים הובאו מאולפים מגרמניה וטופחו על ידי השומרים הגרמנים והקצינים הגרמנים .

 לפנות ערב היו מוציאים אותם למרדפים , ואז ראו הכול עד כמה גבוהים הם וגאים ודומים יותר לזאבים מאשר לכלבים.

"קלטשונד היה מחנה עבודה וריכוז נאצי שבו התיכו מתכות וייצרו תחמושת. רק גברים חסונים הובאו לכאן, והללו  החזיק מעמד , על אף התנאים הקשים, שנה ואפילו יותר.  אם נקלעו לטרנספורט נשים , היו מכים אותן ומחזירים אותן . פעם הובאו כמה נשים קשישות והוצאו מיד להורג . יום אחד נקלעו לטרנספורט כמה ילדים קטנים . מפקד המחנה הנאצי ציווה להפשיט אותם ולדחוף אותם אל המכלאה. הילדים כנראה נטרפו מיד, שכן לא נשמעו צעקות."

" וזה הפך לנוהג, כל אימת שהגיעו אל המחנה ילדים קטנים ( ובכל חודש הגיעו כמה וכמה)  היו מפשיטים אותם ודוחפים אותם אל המכלאה. "

" באחד הימים אירע דבר מפתיע : הכלבים טרפו מה שטרפו , אבל בשני ילדים לא נגעו לרעה. ויותר מכך : הילדים עמדו על רגליהם וליטפו אותם. הכלבים נראו מרוצים , וגם השומרים הגרמנים. מכאן ואילך היו השומרים זורקים חתיכות בשר לכלבים ופיסות לחם וגבינה לילדים. מפקד המחנה הגרמני היה מביא את אורחיו להראות להם את המכלאה.

" המכלאה , בסופו של דבר, לא הייתה מקום מבטחים. כלבי זאב הם כלבי זאב. אם מרעיבים אותם , הם לא יודעים רחמים. אפילו ילדים שהיו במכלאה שבועות נטרפו.

"אלמלא המכלאה היה מחנה קלטשונד נחשב למחנה נסבל , אבל קיומה של המכלאה עשה את מחנה העבודה למחנה מוות.

בקלטשונד לא הוצאו אנשים להורג, אבל מראה הילדים המובלים אל מותם היה גם תבוסתנו. לא פלא כי ההתאבדויות בקלטשונד היו רבות. "

הפליט המשיך וגילה לנו : פעם ראינו ילד מחוץ למכלאה. הוא זחל על ארבעותיו ליד הרשת ועשה סימנים לכלבים. החוץ כנראה הפחיד אותו יותר מאשר הכלבים בפנים והוא חזר אל המכלאה.

"באחד הלילות נמלט ילד מן המכלאה והגיע אל צריף המגורים שלנו . מראהו  היה מבהיל, פניו וצווארו הין שסועים, אבל הוא לא התלונן ולא בכה. האנשים ניסו לשווא להוציא הגה מפיו. מאוחר יותר פלט כמה הברות שדומות היו לנביחות קטועות. "

"הסכנה הייתה רבה, אבל אנחנו היינו מוכנים להסתכן, ואכן החבאנו אותו בתוך ארגז. בלילה היינו מסירים את המכסה, משקים אותו ומאכילים אותו. המחשבה שיש לנו ילד בצריף שינתה את חיינו באותו הסתיו. הייתה תחרות בינינו מי ייתן לו את המנה שלו. כל אחד נאבק לתת לו.

"לפרקים נדמה היה שהוא מתאושש ופצעיו מתרפאים. במרוצת הימים שיפרנו את הארגז וסידרנו מקום בשביל פחית מים. לילה אחד, משהסרנו את המכסה , ראינו : הילד אינו נושם. פחדנו לצאת החוצה וקברנו אותו בקרקע של הצריף. מאז היה עמנו אף יותר. בטוחים היינו משום-מה כי באחד הלילות יקום וידבר אלינו בקולו.

"כך זה היה עד שבאו הרוסים. כשפלש הצבא הרוסי אל המחנה , היו במכלאה שני ילדים. הם הוצאו והובאו אל חדר החקירות. הילדים בהו , פלטו הברות רסוקות , משכו בכתפיים ואחד רקע ברגליו, אבל משפט לא נפלט מפיהם. החוקרים ניסו לדבר אליהם ביידיש ובפולנית, לבסוף הובא אל הצריף אדם קשיש שניסה לדובב אותם בהונגרית . הכול לשווא. הילדים ניצלו,  אבל השפה נכרתה מפיהם.

"אחד הניצולים התפרץ וסיפר לחוקרים בהתרגשות ובגמגום על המכלאה ועל מה שעוללו לילדים. החוקר לא האמין לו וביקש להביא עד נוסף. העד הנוסף , אדם גבוה, אדם וחזק , אישר כי אכן ראה במו עיניו כיצד טרפו הכלבים את הילדים , שכן עבד ליד התנורים, ומשם רק משם , ראו את כל המכלאה" .

הפליט הפטיר בנימה שונה ואמר : בקלטשונד לא התפזרו הניצולים מיד אחרי השחרור. את שני הילדים רחץ חובש צבאי וחבש אותם בתחבושות. איזו בהייה מפחידה השתכנה בעיניהם. רוב היום ישבו על המיטות קפואים בשתיקה. ולבסוף , אירע להם מה שאירע לניצולים המבוגרים : הם התחילו להתקוטט והיה צריך להפריד ביניהם" .

 מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

 הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט

בגטו היו הילדים והמטורפים חברים

 בגטו היו הילדים והמטורפים חברים. כל הסדרים התמוטטו: לא עוד בית ספר, לא שיעור בית, לא קימה בבוקר ולא כיבוי אורות בלילה.

היינו משחקים בחצרות, על המדרכות, בחורשות ובכל מיני פינות אפלות. אל המשחקים שלנו היו מצטרפים לעתים המטורפים. גם הם זכו מן ההפקר. בית המחסה ובית החולים לחולי נפש נסגרו, והחולים המשוחררים היו משוטטים ברחובות ומחייכים.

בחיוכם, לבד מהיותו חיוך, היה משהו  מן השמחה לאיד, כמו אמרו: " כל השנים מחקתם מאתנו על שערבבנו עניין בעניין , זמן בזמן, לא דייקנו, כינינו מקומות וחפצים בשמות משונים. עתה הרי ברור שצדקנו. אתם לא האמנתם לנו, אתם הייתם בטוחים כל כך בצדקתכם וזלזלתם בנו, שילחתם אותנו לבתי מחסה וכלאתם אותנו מאחורי מנעול ובריח." . היה משהו מפחיד בחיוכם העליז של המטורפים.

הם חגגו את החופש שלהם באופנים שונים: הם שכבו פרקדן בפארק, שרו , והצעירים שביניהם היו מחמיאים לנערות ולנשים צעירות , אבל רוב הזמן היו יושבים על הספסלים בגנים הציבוריים ומחייכים.

אל הילדים הם התייחסו כאל שווים. היו יושבים בשיכול רגליים ומשחקים באבנים, בדומינו, בשח, בכדור ואפילו בכדורגל. הורים מפוחדים היו יוצאים מכליהם ומתנפלים עליהם. המטורפים למדו לזהות הורים אלה והיו נמלטים על נפשם בעוד מועד.

היו בקרבם גם שומרי מסורת שהיו מתפללים, אבל רובם היו שקטים. 
היו בקרב המטורפים גם רופאים, עורכי דין ועשירים שילדיהם גזלו מהם את רכושם.

הם אהבו לשחק אתנו הילדים, אבל לא ידעו לנצח . אנחנו היינו טובים מהם. למראה הפסד היו פורצים בצחוק וכמו אומרים : "אפילו הזאטוטים טובים מאתנו" 

שוטרי הגטו לא חסו עליהם.  נגזר עליהם להיות ראשונים לשילוח . אפילו המשפחות שלהם לא ניסו לחלץ אותם. השוטרים אחזו בהם בגסות והעלו אותם על משאיות .

באחת האקציות ראיתי משאית עמוסה מטורפים. האנשים זרקו להם פרוסות לחם, חתיכות פשטידה ותפוחי אדמה צלויים. הם ניסו לתפוס את הפיסות בעודן עפות , כמובן , ללא הצלחה. הם עמדו ליד סורגי המשאית וחייכו, כמו אומרים : "מעולם לא הצלחנו לעשות את המעשה הנכון, משום כך לא אהבנו אותנו. אבל עכשיו, כשאנו נפרדים מכם, למה אתם סוקלים אותנו ? אוכל לא נחוץ לנו עכשיו. מעט תשומת לב הייתה מקילה עלינו. במקום זה אתם מורחים אותנו באוכל תפל" . בהבעה זו נסתלקו מאתנו לעולמים.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

 הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט

השנים הראשונות של הנער אהרון אפלפלד ז"ל בישראל, דעיכת שפת האם וחוסר הזהות

"בשנת 1946  , השנה הראשונה בארץ, יותר ויותר נסוגותי אל עצמי . השנה הראשונה לא הייתה בשבילי יציאה אל העולם , אלא התכנסות קשה יותר ויותר עם עצמי . בשנה הראשונה בביה"ס החקלאי עבדנו בשדה ולמדנו עברית , תנ"ך ושירי ביאליק. מראות הבית וצלילי שפתו הלכו ונמוגו, והשפה החדשה לא השתרשה בנקל.

 המאמץ לשמור על שפת אמי בסביבה שכפתה עלי שפה אחרת היה מאמץ שווא . משבוע לשבוע נתמעטה שפת אמי ( גרמנית), ובתום  השנה הראשונה נותרו ממנה רק אודים. הכאב הזה לא היה חד-משמעי . אמי נרצחה בראשית המלחמה , וכל המלחמה נשאתי בתוכי את פניה באמונה כי בתום המלחמה אפגוש אותה וחיינו ישובו להיות מה שהיו .  עתה בדעוך השפה הגרמנית בי , חשתי כי אמי מתה עלי שנית. זה היה צער שחלחל בי כסם לא רק בהקיץ אלא גם בשינה. בשינה הייתי נודד עם שיירות של פליטים , הכול מגמגמים, ורק בעלי החיים , הסוסים , הפרות והכלבים שבצידי הדרך  מדברים בשפה רהוטה , כמו התהפכו היוצרות.

 המאמצים לאמץ את העברית ולהופכה לשפת אם נמשכו שנים אחדות.

השנים בעליית הנוער ולאחר מכן השנים בצבא לא היו שנים מלבבות. היו נערים שמצאו את תיקונם בעבודת השדה, לא מעט מצאו את מקומם בצבא הקבע , אבל רובם יצאו אל השוק החופשי והתפזרו לכל עבר. המפגשים בינינו הלכו והתמעטו.

באין שפה אין אדם מדבר. שפת אמי, שאהבתי אותה מאד , מתה בי לאחר שנתיים של שהות בארץ. ניסיתי להחיותה באופנים שונים , בקריאה ובשינון מילים ומשפטים , אך מאמצים אלה , כמו להכעיס , רק החישו את מותה.

מאז בואי ארצה שנאתי את אלה שכפו עלי את הדיבור העברי, ועתה עם מותה של שפת אמי , גברה איבתי אליהם. ברור שהאיבה אינה משנה מצב , רק מבליטה אותו , והמצב ברור היה , כחתוך בסכין : אני לא כאן ולא שם. מה שהיה לי : ההורים , הבית ושפת אמי , אבד לי לעולמים, והשפה הזאת, שהבטיחה להיות שפת אם חדשה אינה אלא אם חורגת.

 השנים בצבא היו שנים של בדידות ונכר . לא היה לי בית בארץ , והצריפים השוממים בצריפין , בבית ליד ובחצרים , שמירות היום ושמירות הלילה רק הגבירו את הנכר. לא היה לי מקום להימלט אליו , ונמלטתי אל היומן שלי. היומן שלי מאותם הימים מלא געגועים להורי , לבית שאבד לי. משונה , דווקא בצבא התעצבו הגמגומים הראשונים שלי בדמות שירים קצרים. אני אומר "שירים" , אך היו אלה , לאמיתו של דבר, יבבות של בעל חיים שננטש, החוזר על יבבותיו באיזו מונוטוניות  מייגעת. מחשבות, הרגשות ודמיונות רחשו בי כל העת , אך באין מילים הצטמצם הכול לכדי יבבה.

בצבא התחלתי , נכון יותר ניסיתי , לקרוא את הספרות העברית . זה היה הר תלול והרבה מעבר לכוחותי. בראשית שנות החמישים היו באופנה ס. יזהר ושמיר . כל דף היה בשבילי משוכה, ובכל זאת קראתי בשקיקה , כמו מבקש להתוודע אל ארץ נכר שאליה נקלעתי. באותה עת חיפשתי את עצמי ואת זהותי בצעירים בדמותי, אך מה שעלה מתוך הדפים שקראתי היה עולם זר, מאוכלס באנשים צעירים נחרצים בדעתם, חיילים או מפקדים או איכרים בשדות פתוחים. אני באתי מחיים שלא היה בהם סדר ולא הדר, אבל גם לא תמימות ילדותית ולא אידאליזציה.

חזרתי וקראתי , אך ככל שהמשכתי ברור היה כי חיים יפים ומהוגנים אלה של עבודה , לוחמה ואהבה לא יהיו מנת חלקי, גם אם אעשה את הבלתי אפשרי.

באותם הימים דיברו האנשים מסביבי במילים גבוהות ובססמאות . אני שנאתי מאז ילדותי מילים גבוהות ומנופחות, אהבתי לעומתן מילים קטנות ושקטות המעלות ריחות וצלילים . ושוב סכסוך שאין לגשר עליו.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

 הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט

אהרון אפלפלד ז"ל: החשד מאנשים וממילים רהוטות והשתיקה

 בימי המלחמה פיתחתי את החשד למעלה של אמנות. לפני שהתקרבי לבית , לאורווה או למתבן הייתי מתכופף ומאזין , לפרקים שעות רבות. על פי החושים ידעתי אם יש אנשים וכמה . אנשים הם תמיד אות לסכנה. חלק ניכר מימי המלחמה הייתי שרוע על הארץ ומקשיב. בין השאר למדתי להקשיב לציפורים. הן חזאיות נפלאות לא רק לגשמים קרבים אלא גם לאנשים רעים ולחיות טרף.

בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, ואת האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו עצמם חשדותי כנכונים.

במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. בעיר הייתי מוקף עצים , שיחים , ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי חיים שנקרו בדרכי. השעות שהייתי במחיצתם של גורי כלבים , חתולים , כבשים היו היו השעות הטובות ביותר בימי המלחמה. הייתי מתמזג איתם עד שכחה , נרדם לידם, ושנתי הייתה אז שלווה ועמוקה כמו במיטת הורי.

כבר שמתי לב שבני דורי , במיוחד אלה שהיו ילדים בזמן המלחמה , פיתחו יחס חשדני לבני אדם. גם אני בימי המלחמה העדפתי חברתם של דוממים ושל בעלי חיים . בני אדם הם בלתי צפויים . איש שנראה במבט ראשון מיושב בדעתו ורגוע עשוי להתגלות כפרא אדם ולעתים כרוצח.

 לאחר שעזבתי את האישה שאימצה אותי עבדתי אצל איכר זקן ועיוור . תחילה שמחתי שהוא עיוור , אך חיש מהר התברר לי שהוא לא פחות אכזרי מן האיכרים הפיקחים. כל אימת שחשד בי שאיננני עושה את מלאכתו כראוי או שאני טועם משהו בשעת העבודה , היה קורא אותי אליו וסוטר על פני.

לאמיתו של דבר , כל אימת שהייתי בקרבתו היה פושט את ידו ומרביץ לי. פעם , כשנדמה היה לו  כי שתיתי מדלי החלב שאליו חלבתי , הפיל אותי על הארץ ודרך עלי. שמתי לב : אל בעלי החיים שבאורווה היה קרב בשקט ובעדינות , מלטף את ראשיהם ולוחש להם דברי חיבה, אבל את כעסו היה שופך עלי.  כעסו היה ארסי , כמו הייתי אני הסיבה לכל שעוללו לו החיים.

כשנתיים הייתי בשדות ומוקף יערות . יש מראות שנחרתו בזיכרוני והרבה נשכח ממני, אבל החשד נותר טבוע בגופי, וגם היום כל כמה צעדים אני עומד ומקשיב. הדיבור עולה לי בקושי , ולא פלא : במלחמה לא דיברו. כל אסון כמו חוזר ואומר : מה יש לומר. הרי אין מה לומר. מי שהיה בגטו, במחנה וביערות, יודע שתיקה מגופו .

במלחמה לא מתווכחים, לא מחדדים חילוקי דעות. מלחמה היא חממה לקשב ולשתיקה.  הרעב ללחם , הצימאון למים , הפחד מן המוות עושים את המילים למיותרות. לאמיתו של דבר, אין צורך בהן. בגטו ובמחנה רק אנשים שיצאו מדעתם דיברו, הסבירו וניסו לשכנע. אנשים שפויים לא דיברו.

את החשד ממילים הבאתי משם. רצף מילים רהוט מעורר בי חשד. אני מעדיף את הגמגום , בגמגום אני שומע את החיכוך ואת אי-השקט , את המאמץ לצרוף את המילים מן הסיגים , את הרצון להושיט לך משהו פנימי. משפטים רהוטים , מעוררים בי הרגשה של אי-ניקיון , של סדר המחפה על ריקנות.

בזמן המלחמה לא דיברו  לרוב באמצעות המילים , אלא ע"י הפנים והידיים. מן הפנים למדת עד כמה האיש שלידך רוצה לעזור לך או עומד להתנכל לך. המילים לא עזרו להבנה. החושים הם שהביאו לך את האינפורמציה הנכונה. הרעב  מחזיר אותנו אל האינסטינקטים , אל הדיבור שלפני הדיבור. מי שהושיט לך פיסת לחם או פחית מים בשעה שכבר כרעת על ברכיך מרוב חולשה , את היד הזאת לא תשכח לעולם.

רק אחרי המלחמה שוב עלו המילים . האנשים חזרו לשאול ולתמוה, והאנשים שלא היו שם תבעו הסברים. אבל אין בכוחן של מילים להתייצב מול קטסטרופות גדולות , הן דלות, עלובות וחיש מהר מזדייפות. אפילו תפילות עתיקות אין בכוחן להישיר פנים מול אסונות.

הכתיבה שלי החלה בצליעה קשה. הניסיונות של המלחמה רבצו בי כבדים ומעיקים ואני רציתי להדחיקם עוד יותר. רצתי לבנות חיים חדשים על גבי חיי הקודמים.

שנים לקח לי לשוב לעצמי, אך גם ששבתי עוד הייתה הדרך ארוכה. איך מעצבים את התוכן הבוער הזה? מהיכן מתחילים ? איך מחברים את החוליות ? באילו מילים משתמשים ?

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

 הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט

בבקתה של מריה , אהרון אפלפלד ז"ל בן 10

 אחרי כמה שבועות לבדי ביער לא הייתה לי ברירה אלא לבקש מסתור באחד מבתי האיכרים שהיו פזורים על רכס גבעה שילד היער. המרחק אליהם, מסתבר , לא היה קטן, אחר הליכה מאומצת עמדתי לפני בקתה אשר הגג שלה היה מכוסה שכבת קש עבה. כשהתקרבתי  לשער זינקו לעומתי כמה כלבים ובקושי נחלצתי מהם. בימי הגשמים לא יוצאים האיכרים מבקתותיהם. ואני עמדתי בגשם ביודעי כי לא רחוקה השעה, ואני אפול אל תוך אחת השוחות ואיעלם. המחשבה שלא אראה עוד את הורי כופפה את ברכי ואני נפלתי עליהן.

בעוד הייאוש אוחז בגופי ראיתי על גבעה סמוכה בית נמוך , ומיד שמתי לב שאין כלבים סביבו. הקשתי על הדלת וציפיתי בחרדה. לאחר כמה רגעים נפתחה הדלת ואישה צעירה עמדה בפתח.

"מה אתה רוצה , ילד ? "

 "אני רוצה לעבוד", אמרתי.

היא הביטה בי ואמרה : "תיכנס" דומה הייתה לאיכרה ובכל זאת שונה. לבושה הייתה חולצה ירוקה עם כפתורי צדף.

דיברתי אוקראינית , שכן עוזרת הבית שלנו , ויקטוריה, דיברה עמי בשפת אמה, ואני אהבתי אותה ואת שפתה. לא בכדי נדמתה לי האישה שהכניסה אותי לבקתתה לוויקטוריה , אף שלא היה דמיון ביניהן.

 "מה אתה עושה כאן ? "

האינסטינקט לחש לי שלא לגלות לה את האמת, וסיפרתי לה שאני יליד לוטשינץ, הורי נספו בהפצצה ומאז אני נודד. היא הביטה בי, ולרגע נדמה היה לי שהיא עומדת לאחוז במעילי ולסטור על פני. הפעם היה זה פחד שווא.

"אתה לא גונב?"  שאלה במבט בוחן.

 "לא" , אמרתי .

וכך נשארתי אצלה. לא ידעתי מיהי ומה תהיה עבודתי.

בחוץ ניתך גשם עז, ואני שמחתי שאני מוקף קירות, ליד תנור המפיץ חום. החלונות היו קטנים ומחופים בווילונות צבעוניים ועל הקירות המון תמונות הגזורות מז'ורנלים.

למחרת כבר טאטאתי את הבית, הדחתי את הכלים וקילפתי תפוחי אדמה וסלק אדום. הייתי משכים ועובד עד מאוחר בלילה. פעם בשבוע הייתי יוצא אל החנות בכפר לקנות בשבילה סוכר , מלח , נקניקים וודקה.

ההליכה מהבקתה למרכז נמשכה כשעה וחצי . הייתה זו דרך ירוקה זרועה עצים גבוהים ובהמות בית.

רק לפני חצי שנה היו לי הורים. עתה קיומי אינו אלא מה שחולף לנגד עיני. הייתי גונב לי כמה רגעים ויושב על שפת פלג. חיי הקודמים נראו לי מכאן רחוקים כל כך כאילו לא היו. רק בלילה בשנתי הייתי ליד אימא וליד אבא, בחצר או ברחוב. היקיצה בבוקר הייתה טופחת על פני כסטירת לחי.

 בעלת הבית שמה מריה והיא איננה נשואה. כמעט כל לילה נכנס אל בקתתה גבר והם מסתגרים יחד מאחורי וילון. תחילה הם מדברים ושותים וודקה ולאחר מכן צוחקים בקול רם ולבסוף משתתקים. הסדר היה חוזר על עצמו לילה לילה. אני משנן לעצמי : "אל תפחד", ובכל זאת אני מפחד.

הלילה לא תמיד מסתיים בשקט. לפרקים פורצת מריבה. מריה אינה טומנת את המילים בפיה. כשמשהו אינו נושא חן בעיניה או נדמה לה שמרמים אותה, היא מרימה קול איום ומזעזעת את קירות הבקתה, ואם לי די בזה, היא זורקת צלחת , נעל או חפץ שמזדמן לידיה. אך יש גם לילות שהפגישה מסתיימת בשקט, בנשיקות. הגבר מבטיח הרבה אהבה והרבה מתנות ומריה מצידה צוחקת ומתגרה.

 בקתתה של מריה היא חדר ארוך שקצהו מופרש בווילון . לפעמים    היא מצווה עלי לצאת אל החצר ולקטוף פרחי בר. אני קוטף, ממלא את הכדים מים ומיד דוחף את הגבעולים אל תוך פי הכדים. פעם בשעת רוגז אחזה באחד הכדים והשליכה היישר על ראשו של האיכר הגבוה שנהם לעומתה כדוב.

 מריה אינה יודעת פחד . כשדבר אינו נושא חן בעיניה או הגבר אינו מתנהג כראוי , היא מציפה אותו ברצף של קללות. אם האיש אינו מתנצל או אם ההתנצלות אינה נשמעת לה, היא משליכה עליו חפץ או דוחפת אותו החוצה. "בת שטן" , שמעתי לא פעם מכנים אותה.

באין משים בא החורף. הגברים אינם באים עוד בתכיפות כקודם. מריה יושבת ליד השולחן וטורפת קלפים. המשחק משעשע אותה. מדי פעם היא פורצת בצחוק. אבל יש ופניה מתקדרות פתע והיא פולטת צווחה. פעם , ברגע של קדרות, כשהסנדוויץ' שהגשתי לה לא נשא חן בעיניה, היא אחזה בי וצעקה: "מנוול , אני אהרוג אותך" .

אך לא לעולם כעס . מצבי רוחה משתנים כמו השמים. ברגע שהעננים מתפזרים מפניה, היא כולה שמחה. לא פעם הניפה אותי בשתי ידיה. היא אינה גדולה, אבל איתנה. את הפרה ברפת היא מזיזה בכתפיה . לרוב היא מכונסת בתוך עצמה, אינה מדברת אלי , ואז נדמה לי שהיא חולמת על מקום אחר.

באחד הלילות סיפרה לי שיש לה משפחה בעיר הרחוקה קישינוב, ובאחד הימים ודאי תיסע לבקר אותה. רציתי לשאול מתי , אך לא שאלתי. כבר למדתי , מוטב לא לשאול. שאלות מעוררות את רוגזה וכבר חטפתי סטירות משום ששאלתי . אני ממעט להיראות וממעט לשאול .

 בחורף היא ישנה עד מאוחר או משתהה במיטה בעיניים פקוחות . אני מגיש לה קפה, פרוסת לחם מרוחה בחמאה, והיא שוכבת שעונה על הכר וסועדת. בחורף היא נראית צעירה יותר . היא שרה הרבה , גוזרת פרחים מנייר , מכינה עוגה  ושעות יושבת ליד הראי ומסרקת את שערה.

"ואחים היו לך." הפתיעה אותי.

"לא"

"מוטב כך,  לי יש שתי אחיות , אבל אני לא אוהבת אותן . הן  נשואות ויש להן ילדים גדולים. גם ההורים לא אוהבים אותי" . אמרה ונתחייכה. אך לרוב היא מתעלמת ממני. שקועה בעצמה, ממלמלת , מעלה שמות של אנשים ומקומות ומחרפת. חירופיה מרים וזה מפחיד יותר מצעקותיה.

 החורף הלך והתעמק . ידי התחזקו מאד בשבועות האחרונים. האוכל אינו בשפע. אבל בלילה אני יורד וגונב פרוסת נקניק או פיסת חלווה, שאריות מהסעודות שמריה עורכת לאורחיה. עכשיו אני מעלה בקלות דלי מן הבאר ונושא אותו ישר אל הבית.

 חיי הקודמים נראים לי רחוקים ומטושטשים. לפרקים מילה , משפט או צללית מהבית צפים באין משים ומרעישים אותי .

 באחד ממסעות הקנייה שלי לכפר נטפל אלי ילד אוקראיני וצעק "יהודון" . קפאתי . הפחד שמישהו יזהה אותי קינן בי מאז שעזבתי את המחנה. קולו של הילד אישר זאת.

האינסטיקנט  לחש לי להתעשת ויצאתי בריצה אחריו . הילד נדהם מהתעוזה שלי והחל לצעוק: "הצילו הצילו" , ונעלם אל תוך אחת החצרות. אני הייתי מרוצה מן ההעזה , אך בליבי רשמתי אזהרה: יש בך, כנראה, עוד תווים המסגירים אותך.

מכאן ואילך דאגתי לטשטש את הסימנים שעלולים להסגיר אותי. במחסן הכלים מצאתי אפודה ישנה ומשופשפת וביקשתי ממריה רשות ללבוש אותה. גם זוג נעלי איכרים מצאתי ומיד כרכתי אותם בחבל , כפי שנוהגים האיכרים. משונה , הלבוש הישן והמרופט יצק בי כוח חדש.

לאט לאט התיידדתי עם הפרה ולמדתי לחלוב אותה, והעיקר לא פחדתי עוד  מהכלבים. אימצתי לי שני גורים , וכל אימת שהייתי חוזר מהכפר , היו יוצאים לקראתי בנביחות חיבה.  הגורים היו חברי הטובים, ואליהם אני מדבר לפרקים בשפת אמי ומספר להם על הורי ועל הבית.

באחד הלילות הקרים הפתיעה אותי מריה ושאלה למוצאי משפחתי. אמרתי בלא היסוס : " אוקראינים בני אוקראינים" , ושמחתי כי משפט זה יצא ממני. על משכבי חזרתי ורשמתי תמיהת אזהרה: מה פתאום שאלה.

התרגלתי אל חיים אלה ואפשר לומר שאהבתי אותם. אהבתי את הפרה , את הגורים , את הלחם שמריה אפתה בתנור , ואפילו את עבודות הבית הקשות אהבתי.

פעם הסתגרה מריה בחדרה ובכתה מאד. לא ידעתי על שום מה ולא העזתי לשאול אותה. חייה, מסתבר , היו סבוכים בחייהם של אנשים רבים  לפרקים היו מגיעות אליה פריסות שלום מהוריה הזקנים ומאחיותיה. גם בעלה לשעבר המשיך להטריד אותה ממרחקים . היא נרדפה אולי יותר ממני, אבל היא לא נכנעה. היא נלחמה בכל אוייביה בחירוף נפש, אך יותר נאבקה עם עצמה ועם השדים שהקיפו אותה. הייתה חוזרת וטוענת כי השדים הם רבים , שורצים בכל מקום, ויש להיזהר מהם בשבע עיניים.  כדי להמתיק את צרותיה הייתה שותה וודקה בלי סוף. הגברים חמדו את בשרה והותירו סימנים.

הוודקה , הגברים והדיבורים מעייפים אותה ומשאירים אותה לרוב עד מאוחר במיטה. לפעמים עד לשעות הצהריים המאוחרות.  השינה הייתה מיטבה עמה.  הייתה יוצאת ממיטתה קלה וצעירה ומתחילה לפזם. הייתי מגיש לה ספל קפה והיא הייתה מכנה אותי " כבש שוטה" משום ששערותי באותה עת היו מתולתלות. שמחותיה היו ממלאות את הבקתה אור נפלא , אבל נפילותיה היו עזות יותר משמחתה. באחד מרגעיה החשוכים צעקה לעומתי : "ממזר בן ממזר , שקרן בן שקרן, אני אשחוט אותך בסכין מטבח" . האיום הזה , יותר מכל איום , חלחל אל נפשי. ברור היה : היא יודעת את סודי ובשעת כושר תבצע את זממה. אלמלא השלגים הייתי בורח , אבל השלגים , אף שנחלשו יורדים יום ולילה ומעכירים את היום .

סוף החורף בא והימים הלכו והתבהר. המשיכה לגמוע בקבוק אחר בקבוק וזורקת חפצים . גם עלי לא פסחה. כל אימת שהנקניק או הוודקה לא נעמו לחיכה , הייתה סוטרת על פני , מכנה אותי " ממזר בן ממזר" ומשלחת אותי לכל הרוחות .

את אשר יגורתי בא , אך לא כמו שתיארתי לעצמי. הגשמים העזים שהתדפקו על הבקתה יותר מחודש הכריעו את הגג ואת התקרה. בקתת העץ , שכנראה ישנה הייתה וכבר רקובה, קרסה תחתיה. פתאום באמצע היום עמדנו מריה ואני בבקתה הפעורה : חפצי הבית מעוכים והמיטה , שאיכרים רבים עיסו עליה את בשרה של מריה הזדקרה בתנועה חדה, כאילו לא נחבטה אלא זינקה כלפי מעלה. על הכסת הגדולה, שבה הייתה מריה מתרכבלת , מונחת הייתה קורה עבה.

למראה ההרס פרץ מתוכה נחשול פראי של צחוק . " תראו" , אמרה " תראו מה עשו לי השדים" . לרגע נדמה היה לי שהיא באמת ובתמים שמחה על החורבן שבא סוף סוף וגאל אותה מדיכאונה. לא עברו רגעים והצחוק קפא על שפתיה, עיניה הזדגגו והכעס התגרם בלסתותיה. ידעתי כעס זה ופחדתי מפניו.

ציפיתי שמריה תאמר לי מה לעשות . צר היה לי שהבקתה, שידעתיה כל פינותיה, מוטלת על כרעיה. משום מה התחלתי להרים את הצלחות ואת הסירים שנפלו מן המדפים, והנחתי אותם על משטח העץ ששימש להכנת הארוחות. תחילה נדמה היה לי שמריה מרוצה שאני אוסף את הכלים , אך לא עברו רגעים והיא הרימה את קולה עלי : "מה אתה עושה, ממזר . מי ביקש ממך לעשות זאת. הסתלק מכאן . שלא אראה את פרצופך" . אמרה וסטרה על פני, אך הפעם לא הסתפקה בזה, ועם קרש בידה רצה אחרי וחבטה בי.

ראיתי את הקרש וניסיתי להתרומם, אך לא יכולתי . לבסוף כסוס רתום שמרוב הצלפות עוקר עצמו מתוך הביצה , קמתי על רגלי והתחלתי לרוץ.

כבר חלפו יותר מחמישים שנה ואותו פחד עוד יצוק ברגלי. נדמה לי שאותו כלונס שהניפה עלי עוד מונף.

לא חזרתי אליה. אך יותר מהפרדה המשפילה הזאת אני זוכר את פניה שהיו משתנות פתע ומתעטפות שמחה.  שמחתה כעצבותה לא ידעו שיעור . כשהייתה מאושרת דומה הייתה לתמונת האישה שהייתה תלויה בראש מיטתה: צעירה, עטורת מחלפות  מתולתלות, לבושה שמלת קיץ תלויה על שתי כתפיות , גבוהה וחיוך נסוך על פניה . כנראה כך ביקשה לראות את עצמה או אולי ביקשה שיזכרו אותה.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

 הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט