הגרמנים הגיעו במפתיע , ברוניה , בת 15 וחצי והילד רישיו בן 9

אביהם של הנערה ברוניה, בת ה14 ורישיו בן ה9 נפטר בגטו וורשה ממחלת הטיפוס.

 אימה התאבלה קשות ולא יכלה לדאוג להם . במצב טראומטי זה הם קיבלו עזרה מפתיעה ותמיכה חומרית ונפשית מהדיירים שהתאכסנו בדירתם בגטו וורשה.

בקיץ 1942 החלו הגירושים מוורשה. הדיירים  היהודים המסורים הפכו לידידיהם הנאמנים ולקחו אותם תחת חסותם. הם צורפו למפעל גרמני כעובדים "פיקטביים"  , מה שאיפשר זכות קיום. רק לרישיו בן התשע לא הייתה זכות להתקיים. הילדים היו הראשונים להישלח למחנות המוות.

מדי פעם הגרמנים ערכו חיפושים במפעלים ולקחו איתם את הילדים למקום לא ידוע. הורי הילדים התארגנו לקראת ביקורים כאלה. כשהיו מתריעים על בואם, כל הילדים הוסתרו מייד. גם לוטה , אמו של רישיו, הייתה מודעת לסכנה ומייד הייתה מחביאה את בנה במקום מוגן.

חייו של רישיו, הילד בן התשע היו נתונים בסכנה מתמדת. פעמים רבות הצליחו להצילו, אבל לא ביום הנורא ההוא כאשר הגרמנים הגיעו במפתיע.

לוטה ואימהות אחרות לא הספיקו להסתיר את ילדיהן. הייתה מהומה רבתי וילדים נלקחו בכוח מזרועות אימותיהם, לרוב הצטרפו האמהות לילדיהן. כאשר לקחו את הילד רישיו אז גם לוטה אימו החליטה ללכת איתו.

הנערה ברוניה הצטרפה לאימה ולאחיה. לקחו אותם לכיכר המשלוחים והכניסו את כולם לרכבת . הם הגיעו למחנה המוות בטרבלינקה .

ברוניה הייתה בת חמש-עשרה וחצי. רישיו היה בן תשע וחצי.

מקור וקרדיט :

הלינה אשכנזי -אנגלהרד , היא לא ידעה את שמה, הוצאת המחברת, 2012

מלחמת הקיום של הלינה וצלינה , בנות 14, בגטו וורשה

"אנו מוכרות בשוק הפולני בוורשה  סדינים ומגבות , שמלות וחולצות, וקונות מזון כדי שלא נסבול מרעב. יוצאות וחוזרות, כמו גיבורות ופעם אחת לא הצלחנו.

שריקה רחוקה של החיילים הגרמנים פיזרה את כל האנשים . 

גם אנחנו ברחנו. נכנסו לאיזה בית, עלינו במדרגות ונכנסנו לדירה מלאה בשמיכות פוך מפוזרות. הסתתרנו מתחתן, התקפלנו והתרכבלנו זו בתוך זו. העיקר שאנו יחד, שהצלחנו לברוח.

השריקות והצעקות נשמעו מרחוק. אחר כך הם נכנסו לחצר הבית ועלו במדרגות. שמענו אותם. הם ירדו והתרחקו. חיכינו עוד שעה ארוכה עד שהשתררה דממה מוחלטת. חזרנו למפעל מעודדות . בכל זאת הצלחנו. אימא , שהייתה איתנו, אסרה עלינו לצאת לרחוב של השוק.

אחר כך עבדנו יחד וגרנו באותו חדר. יום אחד  הורו לנו להתייצב בכיכר , לשם בדיקה מי לחיים ומי למוות . את מרדת בפקודה הזו והחלטת להסתתר, ואני איתך. אימא שחויבה להישאר עם כולם , הבטיחה לי שלא תתייצב בכיכר אלא תסתתר בקרבת מקום. את ואני , שתינו, רצנו ממקום המגורים שלנו אל המפעל שעבדנו בו. שם עינייך החדות גילו את החדר המסתורי, האטום , שישמש כמחבוא. הסתתרנו בחדר האטום, מוטרדות ורעבות.

מצאנו כאן המון צנצנות ריבה מונחות על המדפים. את , צלינה לקחת צנצנת אחת ולאט לאט ליקקנו אותה.

ארבעה ימים נשארנו בכלוב המסתור הזה, יצאנו מדי פעם לראות מה קורה בחוץ. תחילה בשני הימים הראשונים , הגרמנים היו נכנסים לחצר המפעל , הסתובבו , צעקו ועזבו. אחר כך היה שקט, דממה מוחלטת. ביום חמישי , בבוקר , שמענו רעש חזק וקולת אנשים. היו אלה חברנו שחזרו לעבודה.

חיפשתי את אימא. היא לא הייתה בין החוזרים. הרבה פנים מוכרות היו חסרות. כשליש מהעובדים היו אנשים מבוגרים, אימהות עם ילדים נשלחו אל המוות. "

מקור וקרדיט :

הלינה אשכנזי -אנגלהרד , היא לא ידעה את שמה, הוצאת המחברת, 2012

מה קרה לילדה חווה (אוויצ'קה) שלזינגר בתקופת השואה ?

" הילדה אוויצ'קה הייתה בשנתיים גדולה ממני. אימא נהגה לספר לי , כי אוויצ'קה הייתה קרובה לי במיוחד, לוקחת אותי , אחיה הקטן לכל מקום שהלכה, גם לחברותיה.

בת שבע הייתה כשנפרדנו ממנה פרידת עולם.

 זכור לי כי ערב אחד סמוך לנסיעתה הגיעה גוייה לפי מראיה , גבוהת קומה לביתנו וההורים משוחחים אתה בחדר הסמוך.

עד מהרה התברר לנו כי היא נשכרה על ידי הוריי לקחת איתה את אוויצ'קה , לגנוב איתה את הגבול להונגריה ולהעבירה לבית סבי (הורי אבי ) בעיירה פרד, שהיא עתה חלק מהונגריה. התכנית הייתה להעביר את כולנו למה שנחשב באותו פרק זמן מקום מבטחים, אלא שנגזר על אוויצ'קה להיות הראשונה.

למה בחרו הורי באישה הגוייה הזו להעביר את הילדה? הייתה לה ילדה בדיוק בגילה של אוויצ'קה וקל היה להעביר אותה את הגבול בזהות של בתה.

כשנה שהתה הילדה אוויצ'קה בבית סבה וסבתה. בתקופה הזאת גרו שם גם אחותו הצעירה של אבא , רוז'יקה ואחות מבוגרת יותר, עם חמשת ילדיה.

מייד עם הגיעה לביתם של הורי אבי , הלכה בתם רוז'יקה ורשמה אותה במרשם התושבים ההונגרי.

ואז הגיעו ידיעות על החמרה במצבם של יהודי הונגריה ו"מקום המבטחים" נתפס עתה כמקום מסוכן, שיש להימלט ולמלט ממנו את כל מי שאפשר.

הוריי נתקפו פחד , חרדו לשלומה של אוויצ'קה וטיכסו עצה איך להחזיר את הילדה הביתה. הם שוב שכרו את שירותיה של אותה אישה סלובקית כדי להבריח את הילדה דרך הגבול חזרה הביתה.

באותה עת שהתה הילדה אוויצ'קה בביתם של אחת האחיות של אבי , אתל אשת ויגדר עם חמשת ילדיהם.

בני המשפחה סירבו למסור אותה לידי האישה הגוייה בטענה שהילדה כבר רשומה ברשויות  בהונגריה ויש חשש שיישאלו עליה אם היא תיעלם. "

שואל ד"ר יצחק שלזינגר בספרו : האם מישהו היה מבחין בין כל הילדים בבית שילדה אחת חסרה? האם לא הייתה זו חובה מוסרית בסיסית להחזיר את הילדה להוריה?

 

"שלוש פעמים נסעה אימא לגבול . שלוש פעמים חצתה הגוייה את הגבול. שלוש פעמים הגיעה לבית המשפחה בה הייתה הילדה איווצ'קה, מסרה את מכתבה הנרגש של אימא ובו תחינה למסור את הילדה לאישה כדי שתוכל להחזירה להוריה. אימא אף הציעה באחד ממכתביה שכל המשפחה תצטרף אלינו בסלובקיה ויחד נמצא דרך להינצל.

בפעם השלישית כבר ישבו כל בני המשפחה על עגלה בדרך לגיטו ואגשיה בהונגריה שאליו נדרשו להגיע כל יהודי הסביבה לפני שהסיעום בקרונות רכבת להובלת בהמות לאושוויץ.

אחות אבי, רוז'יקה, הבטיחה לגויה שלפני הכניסה לגיטו היא תמסור לה את הילדה. הגויה סיפרה לאחר מכן, כי צעדה בגשם שוטף בעקבות העגלה עד לשערי הגיטו והתחננה בדמעות שייתנו לה את הילדה, אך את הילדה לא קיבלה. בני המשפחה , ואוויצ'קה איתם , נעלמו מאחורי שערי הגיטו.

אוויצ'קה נלקחה לאושוויץ עם יתר בני המשפחה שבביתם שהתה. היא נשלחה ע"י מנגלה שמאלה לתאי הגזים.

תמונתה התנוססה על קיר ליד מיטות הורינו עד יום מותם."

מקור וקרדיט :

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

רקע היסטורי : איפה היה פחות גרוע ?

בשנת 1942 נראה מצב היהודים בהונגריה טוב בהרבה בהשוואה למצבם של יהודי סלובקיה. רבים מיהודי סלובקיה שהיו להם קרובים בהונגריה שלחו לשם את ילדיהם תוך הברחה בלתי חוקית של הגבול, אלא שאז נתהפכו היוצרות. גרמניה הנאצית לא הייתה מרוצה מהביצועים של ממשלת הונגריה הפשיסטית, בעיקר לא במה שנוגע ליהודים, והיא לקחה את השלטון לידיה. הנאצים ועוזריהם ההונגרים החלו בהכנות לקראת גירושם והשמדתם של כל יהודי הונגריה.

מקור וקרדיט :

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

עונת הציד בברטיסלבה והפעוט היהודי אנסטי

בשנת 1944 הגרמנים הרגיעו את היהודים בברטיסלבה , למעשה הרדימו אותם . הם הודיעו לנציגי הקהילה שהיהודים יכולים לחוג את חג הפסח שלהם ללא כל חשש, כי בזמן הקרוב לא יבוצעו גירושים. אבל בפסח הראשון  כבר הגיעו שוטרים גרמנים כדי לגרש את כל היהודים ולשלחם לאושוויץ.

אמו של הפעוט אנסטי (ארנסט , אהרון יהודה) חשה מראש בסכנה ודאגה כי אחותה וליקה תגיע לעיר כדי לקחת את אנסטי הקטן ולהביאו למקום מסתור מחוץ לברטיסלבה.הילד ודודתו הסתתרו בכפר סלובקי בשם הודלוב.

הנערה וליקה המשיכה להסתתר עם אנסטי בן השנתיים בכפר ומפעם לפעם בעת חיפושים שנערכו באיזור , היא לקחה את הפעוט אל היער הקרוב המכוסה שלג, עד יעבור זעם. כך עד תום המלחמה . בחורף הקר שפעוט עטוף בשמיכה על כתפה הייתה מסתתרת במשך ימים ביער וחוזרת בלילות למקום המסתור בכפר.

רודלוף שימונצ'יץ , מחסידי אומות העולם אשר שימש כמפקד המשטרה במחוז היה לה למגן ולעזר רב ודאג להזהיר אותה מראש כל אימת שנערכו חיפושים ע"י הגרמנים או המשטרה המקומית.

מקור וקרדיט :

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה,

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

הספר "וילו מחר שאבאס" עוסק בקורותיו של ילד בן שש המסתתר עם משפחתו בבונקר בדרום סלובקיה בשנה האחרונה.

אחת עשרה נפשות מצטופפות במשך שבעה חודשים רצופים בחלל של 7 מ"ר, שרובו תפוס בדרגש דו-קומתי. הדרגש המשמש מיטה לשלושה דורות של יהודים שתפסו מחסה מפני הנאצים ועוזריהם הפשיסטים בסלובקיה. המקום – תחנת קמח מבודדת מן הכפרים הסמוכים, שייכת לאיכר הסלובקי ליאן ליסי ולמשפחתו.  הילד ומשפחתו מתמודדים עם חיפושים חוזרים ונשנים אחרי יהודים ע"י הגרמנים וע"י המשטרה הפשיסטית הסלובקית העושה את מלאכת הגרמנים נאמנה.

המחבר ד"ר יצחק שלזינגר נולד בצ'כלוסבקיה ב1938. עלה ארצה בגיל 11. היה מרצה בכיר במחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן וכיהן גם כראש המחלקה. היה יו"ר האגודה הישראלית לאוריינות ועורך כתב העת "בלשנות עברית".

יצחק שלזינגר , בן 6 במסתור השני מחופש כילדה

המסתור הזמני בעליית הגג לא היה יכול להכיל את כל 11 היהודים. הוחלט להעביר באופן זמני חלק מבני המשפחה לבית הכפרי של בן דודו של האיכר ליסי , בארן, המתגורר בכפר סמוך. אמא אחותי ואני יצאנו ברגל בעקבות האיכר ליסי דרך השדות אל אותו כפר , מרחק של כחמישה קילומטרים. אני הייתי מחופש לילדה, לכל מקרה של היתקלות בשוטרים. ילדה בבגדי כפריים ומטפחת לראשה תעורר פחות תשומת לב לב מילד בעל חזות לא כל כך כפרית , ומה גם שתמיד נשקפה הסכנה שמא אחד מאנשי המילציות הפשיסטיות המקומיות ירצה לבדוק אם הילד נימול.

הדרך לכפר השני הייתה קשה אך שם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות.

אחי ארנסט בן העשר , שהגיע כעבור ימים אחדים , מחופש לילדה אף הוא, והצטרף למסתור בבית משפחת בארן. עד מהרה התרגלנו לתחפושות ולשמות הבדויים. בנות משפחת בארן שמחו מאד לשחק עם שלוש "החברות" החדשות שבאו להתגורר אצלן.

הכל התנהל על מי מנוחות עד ש..

עד שיום אחד נשמע פיצוץ עז. חלק מהשמשות של הבית נופצו. הידיעה פשטה בכפר הסלובקי מהר מאוד : מטוס בריטי הופל בפאתי הכפר וטייסו צנח. היה ברור לכול , כי חיפוש מבית לבית הוא רק עניין של זמן. אשתו של האיכר בארן נתקפה חרדה וברחה לקרוביה שגרו בצדו השני של הכפר. היא לא רצתה להיתפס כמסתירת יהודים בביתה.

האיכר בארן הבריח אותנו אל מחוץ לכפר והוליך אותנו אל ההר שהכפר שוכן על מורדותיו. הטיפוס לא היה קל, ההר גבוה למדיי ותלול, והאיכר בארן צעד מהר.. לבסוף הגענו לפסגת ההר שם האיכר בארן מצא לנו מקום מאחורי שיחים גבוהים, הורה לנו להישאר שם עד שיבוא לאסוף אותנו וחזר לביתו.

נשארנו לבד על ההר הגבוה, אמי ושלושת ילדיה, היה זה באוקטובר והקור והרוחות לא היטיבו עמנו. הקור הקפיא כל איבר בגופנו ומפעם לפעם צעדנו הלוך ושוב בקרחת היער הקטנה כדי לחלץ את עצמותינו וגם כדי להעביר את הזמן שנראה כאילו עמד מלכת.

לבסוף בחצות הלילה הגיע האיכר בארן כדי לאסוף אותנו חזרה למסתור בכפר.

האירוע הזה הספיק לאימא להבין כי מלאה סאת החרדות שחווינו בבית בארן והיא החליטה שהגיעה העת לחזור לבית ליסי בכפר הראשון.

כאשר חזרנו מהכפר בבוליצוב לכפר של ליסי , הבונקר שנבנה כבר היה מוכן לאיכלוס. גודלו היה כשבעה מטרים רבועים, וכמחצית מחללו תפס דרגש עץ דו-קומתי, כלומר מיטה לאחת-עשרה הנפשות שמנינו.

בפינה האחרת של הבונקר היה תנור קטן לחימום ולבישול . ארובתו התחברה לתוך התנור הגדול שהיה במטבחון שמעל הבונקר. מי שנכנס למטבחון, לא היה שם לב לכך שבתוך התנור הגדול יש כניסה של ארובה נוספת. ומי מהשכנים בסביבה הכפרית שהתבונן ממרחק אל בית הטחנה וראה עשן מיתמר מארובתו , ממילא לא יכול לדעת מאיזה תנור יוצא העשן.

פתח הכניסה לבונקר היה ברצפת העץ של המטבחון, ברצפה נוסר מלבן שלאחר הרמתו היה אפשר להשתחל לתוך הבונקר. על רצפת המטבחון פוזרה נסורת כדי להסוות את חריצי המלבן. האיכר ליסי גם הכניס כמה כלי נגרות למטבחון כדי להשלים תמונה של חדרון המשמש לתיקוני עץ.

במה העסיקו עצמם יושבי הבונקר שעות ארוכות , ימים וחודשים?

אנחנו הילדים הרבינו לצייר במחברות שקיבלנו, וכשאלה אזלו קיבלנו ספרים ישנים וציירנו בשולי דפיהם. רוב הציורים עסקו במלחמת הפרטיזנים בגרמנים. דודי , כמי שכבר התנסה מעט בהוראה, גם לימד אותי מעט לכתוב.

יום אחד לאחר פיצוץ רכבת גרמנית ע"י הפרטיזנים המקומיים היה ברור לאיכר ליסי כי יתחילו בחיפושים באיזור וכנראה גם יגיעו למשק שלו, ולכן הודיע לנו שעלינו להיזהר משנה זהירות כדי שלא נתגלה, ואכן בתוך שעות אחדות הגיעו חיילים גרמנים עם כלבי גישוש. נראה, כי עקבות הפרטיזנים הוליכו אל סביבת הטחנה בה הסתתרנו. הגרמנים חקרו את הזוג ליסי וערכו חיפושים נרחבים במבני המשק. קולות המחפשים ונביחות הכלבים הגיעו גם לאוזנינו, ומיותר לתאר את החרדה שתקפה אותנו.

הגרמנים המחפשים לא הסתפקו בחצר ובבית ליסי ונכנסו גם לבניין הטחנה שבמרתפו היה הבונקר. רצפת העץ של קומת הכניסה הייתה התקרה של הבונקר, ואנחנו פשוט חדלנו לנשום.

תפקידו של אדי ברגעים אלו היה לדחוף את ראשי ואת ראשה של אחותי אריקה לתוך כרית כדי למנוע רעש למקרה של עיטוש או שיעול. המחפשים  הגרמנים וכלביהם עברו מעל ראשינו. רק נס יכול להסביר את העובדה שהכלבים לא הריחו אותנו. הנאצים הסתלקו כלעומת שבאו משוכנעים שאין להם מה לחפש במקום הזה. עוד שעות של חרדה באו לקצן ויכולנו שוב לנשום לרווחה. יותר מכך, החדשות האלה נטעו בלבנו  תקווה שאולי מגיע קץ לסבלנו ומתקרב יום השחרור, ואכן אחרי שבועיים הגיעו הרוסים אל המשק של ליסי והחלו להשתלט על מבני המשק.

סוף סוף יצאנו מן הבונקר כעכברים היוצאים מחוריהם. הייתה זו הרגשה מוזרה. אור היום סנוור אותנו וההליכה בחוץ הייתה לנו כחלום בהקיץ. בתחילה כולנו המשכנו לדבר בלחש, כפי שהורגלנו זה חודשים בבונקר.

מקור וקרדיט :

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

היא לא ידעה את שמה

סיפור חייה האמיתי של יעל , מורה לשעבר בצפון הארץ. תיעדה : הלינה אשכנזי -אנגלהרד

באופק נראתה הרכבת נוסעת במהירות איטית . הטירטור שלה היה מאיים, מפחיד. לפתע , מאחד החלונות הקטנים של הרכבת נזרקה חבילה שהייתה עטופה בשמיכה חמה. הרכבת טרטרה עוד דקה והתרחקה. החבילה נפלה על הדשא ופתאום זזה בתנועות קטנות , איטיות , מתוכה בצבץ ראש קטן , ראש של תינוק. מסביב אפרוריות , שממה וחושך, והחבילה – שבתוכה -תינוק רדום- מתכווצת ומתנפחת בקצב סדיר.

אור ראשון מאיר את הכפר הפולני. מרחוק נראות הבקתות עם הגגונים האדומים. כפר פולני טיפוסי. כבר נשמעים קרקורי התרנגולות והכפר השקט מתעורר מתרדמת הלילה. החבילה נחה על הדשא קרוב לפסי הרכבת.

עוד רכבת מתגלגלת במהירות ואחריה עוד אחת צופרת וממהרת. הצפירה מעירה את התינוק. הוא פוקח את עיניו, הידיים הקטנות מחפשות משהו. תופסות בקבוק מלא בשתייה ומקרבות אותו לפיו. התינוק שותה מהבקבוק ושוב נרדם.

בוקר הפציע . עגלות רתומות לסוסים חולפות מרחוק הלוך ושוב . ילדים צעקניים מהכפר ממהרים לבתי ספר. גם אנטק וסטאך ממהרים לבית-הספר.

בדרכם חזרה הביתה הם שומעים בכי של תינוק ורואים לפתע תינוקת קטנה ויפה. הנערים לוקחים את החבילה הביתה לאמם מאגדה. התינוקת לא בוכה , אלא מחייכת אליה.

"ישו ! אלוהים! זאת ילדה קטנטונת וכל כך יפה, איפה מצאתם אותה ? " שאלה את הבנים.

הרהרה : "מי היא ? אולי יהודיה? אבל היא לא נראית כזו" היא פתחה את השמיכה ומצאה פתק שהיה כתוב בו " הצילו אותי!" התרגשותם הייתה עצומה.

מאגדה פנתה לבניה :

"אל תספרו דבר על התינוקת, כלום , לאף אחד. אפילו לא לאבא. אנחנו נסתיר אותה ונראה מה נעשה הלאה". הבנים הסכימו והבטיחו לשתוק. הם הבינו מה יקרה אם סודם יתגלה, איזו  סכנה אורבת להם. מאגדה האכילה את התינוקת, רחצה אותה ועטפה אותה שוב בשמיכה.

"בת כמה התינוקת" התעניינו הנערים. "קשה לדעת" הסבירה האם "היא רזה מאוד, מוזנחת ואומרת רק מילה אחת : "אימא" . היא נראית לי כבת שנה וחצי, אולי קצת יותר."

"איך נקרא לה." שאלו הבנים – "אולי בוז'נה" ( בפולנית : אלוהים נתן )" .

בכל בוקר כשאביהם הלך מהעבודה , אנטק וסטאך היו מורידים את התינוקת בוז'נה מעליית הגג שם הוסתרה למטבח למטה. מחבקים אותה, נפרדים ממנה והולכים לבית הספר. הילדה נשארה  בבית עם מאגדה, לפעמים גם לבד. היא החלה קצת ללכת, קראה למאגדה "אימא", עלתה במשקל , הסתגלה למצבה החדש.

כאשר חזרו הבנים מבית הספר היו עולים אליה לעליית הגג , משחקים איתה ומספרים לה סיפורים עד בואם של ההורים . בחושיה החדים , הבינה הפעוטה שעליה להיות טובה ושקטה.

האב יאן ניחש מה קורה בביתו, אבל התנהג כמי שאינו יודע דבר.

כעבור שנתיים התפשטו התפשטו בכפר הפולני שמועות על הקרבות העזים המתחוללים בוורשה (המרד הפולני ) והתחילו להגיע פליטים מהעיר הגדולה. 

מאגדה החליטה לנצל את המצב ושיתפה בתוכניתה את יאן. בעלה , יאן , שכבר מזמן הבין מה קורה בביתו, הסכים לתכנית. הם הפיצו שמועה בכפר שהביאו להם ילדה קטנה, יתומה מוורשה , שהוריה, קרובי משפחתם, נהרגו בהפצצות. הילדה בוז'נקה יצאה ממחבואה לחופשי, אבל אסור היה לה לדבר עם אנשים זרים. על כל שאלה עליה לענות "אינני זוכרת כלום" . 

המלחמה הסתיימה , מאגדה ויאן רצו לערוך לבתם המאומצת טקס טבילה נוצרי . הם פנו לכומר , סיפרו לו את כל הסיפור האמיתי על בוז'נקה, בתם המאומצת, וביקשו להטבילה לנצרות. הכומר הסכים והטקס נערך. הילדה בת הארבע וחצי  הייתה לנוצרייה והשתתפה בכל החגים והטקסים הנוצריים.

עשר שנים מאוחר יותר . במשפחתם של מאגדה ויאן חלו שינויים רבים. אנטק וסטאך עזבו את הבית . הם למדו באוניברסיטה בוורשה. המשק הצטמצם. יאן עבד במוסד שיתופי , והיא- בוז'נה- למדה בבית הספר ועזרה בבית לאימה , מאגדה.

יום אחד החליטה לנקות גם את עליית הגג . היו לה אי אילו זיכרונות עמומים מהמקום הזה. כאשר ניקתה את המקום מצאה בפינה איזו שמיכה ישנה , בלויה. טלטלה אותה קצת  ורצתה לנער אותה מהאבק והנה נפל ממנה פתק קטן, צהוב ומקומט. מסוקרנת הרימה אותו וקראה : "הצילו אותי!" רק זה. " מה פירוש הפתק והמילים האלו ? האם זה קשור אלי ? , היא שקעה בהרהורים. פחדה , יותר נכון התביישה, לשאול את אימה ולבקש ממנה שתסביר לה.

במשך ימים הייתה הולכת שקטה ומדוכדכת. הזיכרונות העמומים לבשו צורה ועימן עלו תמונות: עליית הגג וקור עז והשמיכה החמה. בוז'נה החליטה להתוודות אצל אותו הכומר שהטבילה בגיל מבוגר יחסית, כשהייתה כבר בת חמש. הכומר שידע את האמת עליה , סיפר לה הכול. 

בוז'נה הייתה המומה, נרגשת , מבולבלת. בכל פנייתה להוריה בבקשה להסברים הייתה מקבלת את התשובה – "שאלי את אנטק (אחיה החורג) , אולי הוא יודע משהו ? " .

הנערה נסעה לוורשה לאנטק . אבל גם הוא לא ידע הרבה . הוא רק ניחש שהוריה רצו להצילה ממות ודאי ולכן זרקו אותה מהרכבת.

"כיצד אוכל לברר מי היו הוריי ומניין באתי? "

"לכי למוסדות היהודיים . אסייע לך בכך" הציע לה אנטק. בוז'נה התרוצצה בין כל המוסדות היהודיים ומכולם קיבלה תשובה שלילית. אין להם כל מידע , וכולם יעצו לה שרק בישראל תוכל לברר, לפרסם כל מה שידוע לה, ואולי ייימצא מישהו שמכיר את המקרה ויוכל לספק לה מידע .

הנערה המתבגרת , מלאת התיסכולים , מבולבלת  ומפוחדת , לא ידעה מה לעשות. גם הפעם אנטק , אחיה וידידה הטוב שבעולם, עודד אותה וייעץ לה לנסוע לישראל ושם לחקור אודות עברה. לאחר היסוסים רבים היא מחליטה לנסוע לישראל במסגרת עליית הנוער והגיעה לקיבוץ בצפון . מיד עם בואה החליטו בקיבוץ להעניק לה שם עברי יהודי – " שמך בישראל יהיה יעל" .

יעל , כבר לא בוז'נה , המשיכה ללמוד , התאקלמה בישראל , אבל לא שכחה את ייעודה כאן – למצוא את שורשייה. היא פירסמה ברבים בכל מקום אפשרי , אולם שאלותיה לא נענו.

יעל נישאה, הקימה משפחה . רכשה מקצוע במדעי החינוך, אבל לא שכחה את עברה ועדיין אינה יודעת את זהותה ואת שמה האמיתי.

מקור וקרדיט :

הלינה אשכנזי -אנגלהרד , היא לא ידעה את שמה, הוצאת המחברת, 2012

הקפיצה מרכבת המוות , הלינה אשכנזי-אנגלהרד, בת 14

"מגיל 9 ועד שנת 1942 גרנו אמי ואני ברחוב אוגרודובה 27  בוורשה. היה לנו מזל, הקטע של הרחוב בו גרנו היה בתוך חומות הגיטו וכך נשארנו בדירתנו עד שגורשנו ממנה ביולי 1942.  היחסים ביני ובין אמי היו מיוחדים מאד. אמי, שהייתה אופטימית מטבעה ובעלת יוזמה, עודדה וחיזקה אותי וכמעט תמיד מצאה פתרון למצוקתנו.

אבל גם אני, לעתים, חזקתי את אמי ברגעי ייאוש שתקפו אותה. המאבק המתמיד לשרוד, להתגבר על רעב, מחלות, על רדיפות וייאוש, ועל ריחות המוות היה עיקש ותקיף.  ביולי 1942 עם תחילת הגרוש מוורשה,  אולצנו לעזוב את דירתנו. החל הפרק האחרון של גטו וורשה. עברנו לחיות בבית החרושת שבו גם עבדנו. הסלקציות המרובות הטרידו אותנו. דודתי רגינה ובעלה נתפסו כפר בתחילת הגרוש ובתם צלינה נשארה לבד והצטרפה אלינו. הקשר בינינו היה תמיד חזק, היא הייתה לי כאחות וחברתי האהובה. צלינה הייתה אומנית מוכשרת, חיננית, בעלת אישיות קורנת. כל תקופת הגטו האחרונה היינו יחד, תמיד יחד. באמצע פברואר 1943 אמי החלה לעבור לצד הארי, הפולני, כדי למכור בגדים ולחפש מקום בשבילנו.

היא הגיעה לכומר קתולי שהבטיח לה למצוא מקום עבורנו. צלינה הייתה לידי אתי, ולא חשתי בדידות. אמי חזרה ביום ששי עם בשורה מעודדת וביום שני לפנות בוקר פרץ המרד בגטו. נשארנו יחד כמעט שבועיים, ברחנו מבתים בוערים, נמלטנו מבונקר, קפצנו מקומה ראשונה לבית שכן, עד שהזרוע האכזרית של הגרמנים לכדה אותנו ושלחה אותנו מאומשלאגפלץ למחנה מאידנק.

מרכבת המוות קפצנו, צלינה ואני, אבל צלינה לא הצליחה להגיע לוורשה. לובשי מדים שחור הוציאו אותה מהרכבת.

בדרך לוורשה. נשארתי לבד, בודדה. הכומר הקתולי  לא אכזב, הוא הציל את חיי, נתן לי זהות שונה, פולנית. החיים בוורשה הפולנית היו קשים ביותר.

עברתי ממקום למקום, מכנסייה ומנזר לבית תמחוי לנשים מחוסרי בית ולעבודה כמשרתת. בפרוץ המרד הפולני הצטרפתי ללוחמים ולאחר הכניעה גורשתי עם הפולנים לגרמניה שבה עבדתי. לאחר השחרור חזרתי לפולין, למדתי, עבדתי והצטרפתי לתנועה ציונית, ולבסוף לאחר שנתיים בפריס, עליתי ארצה בשנת 1949."

מקור וקרדיט :

הלינה אשכנזי -אנגלהרד , היא לא ידעה את שמה, הוצאת המחברת, 2012