פרידה וטנברג : מצילת הילדים היהודים

פרידה וטנברג , 2020-1924, גיבורת הרזיסטנס היהודי בצרפת במלחמת העולם השנייה, נפטרה ממחלת הקורונה בפריז ימים אחדים לפני יום הולדתה ה-96.

פרידה פעלה ברזיסטנס היהודי בצרפת החל מראשית הכיבוש הגרמני של צרפת ב- 1940 עד שיחרור צרפת. היא פעלה במסגרת הרשתות אוז"ה, "תנועת הנוער הציוני" ו"הצבא היהודי". הכינוי המחתרתי, שלה היה תרז ורדיה Theres Verdier. היא, בין השאר , העבירה שיירות ילדים לשוויץ, סייעה בהנפקת תעודות זהות מזוייפות, העבירה כספים לצורכי המחתרת השונים וסיכנה את חייה בכל הפעילות הזו.

פרידה נולדה בפריז באפריל 1924 להורים שהגיעו לצרפת מלודג' שבפולין. פרידה, תלמידת תיכון בת 16, הצטרפה כבר באוקטובר 1940 לתא המחתרתי הגוליסטי של בית הספר ויקטור הוגו בפריז. תחילה היא הדביקה מודעות הקוראות לבני הנוער להתנגד לכובש הגרמני, פעילות מסוכנת כשלעצמה. היא גויסה ב- 1941 על ידי גב' אברבוך ופרופ' יוג'ין מינקובסקי לאוז"ה (OSE), ארגון שהתמקד בהצלת ילדים. היא הקימה וניהלה אתר של אוזה ברחוב רוזייה בפריז, אשר שימש לפעילות ילדים בשעות הפנאי שלהם, כדי שלא ישחקו ברחוב ויחשפו בכך לסכנת מעצר על ידי הגרמנים. היא גם יצרה תעודות מזוייפות יחד עם ג'וזף מיניירה Migneret מנהל בית ספר Hospitaliers-Saint-Gervais, שהיו בו הרבה תלמידים יהודיים רבים ( הוא הוכר ב- 1990 כחסיד אומות עולם) . ב- 15 ביולי 1942 פרידה עברה בהצלחה את בחינת הבגרות שבעל פה. למחרת ב- 16 ביולי אמה של פרידה Aila Wattenberg נעצרה על ידי שוטרים גרמנים בגל המעצרים הידוע לשימצה "וול ד'היב" ונשלחה למחנה המעצר דרנסי, ממנו נשלחו היהודים לאושוויץ. פרידה הצליחה לשחרר את אימה כאשר היא הביאה תעודה שהאם עובדת עבור מפעל חיוני לגרמנים. לאחר שיחרורה האם הועברה לאזור הדרומי ה"חופשי לכאורה". פרידה המשיכה בפריז בפעילות מחתרתית של הנפקת תעודות מזוייפות .. יחד עם ג'וזף מיניירה Migneret מנהל בית ספר Hospitaliers-Saint-Gervais , שהיו בו הרבה תלמידים יהודיים רבים ( הוא הוכר כחסיד אומות עולם). 

כאשר הגרמנים חיפשו אותה כדי לעוצרה היא ברחה לאזור הכיבוש האיטלקי שם היא גויסה על ידי סשה רסין (מיידנברג) , אחותם של מילה רסין ועימנואל רסין. היא עברה לגרנובל ופעלה שם במסגרת "תנועת הנוער הציוני" בפיקודו של אוטו ג'ינייבסקי (טוטו-ד"ר איתן גינת) ובהמשך בפיקודו של ג'ורג' שנק. במסגרת זו היא הובילה קבוצות ילדים לעיר אנמאס בצרפת , הגובלת בג'נבה, כדי להעבירם לשוויץ. 

בהמשך, היא נשלחה בצווים מיוחדים של מפקד "הצבא היהודי" פולונסקי ובאישור השילטונות הצבאיים בצרפת למשימות של איתור ילדים שהוחבאו אצל נוצרים, והבאתם לרשת בתי יתומים OPEJ, שהוקמו על ידי ותיקי "הצבא היהודי" בראשות לוסיין לובלן. היא עלתה לארץ-ישראל ב- 1947 והשתתפה בקרבות מלחמת השיחרור.

פרידה ווטנברג קיבלה מדליות של לוחמת ברזיסטנס מהשלטונות הצרפתיים וגם אות אביר מסדר ההצטיינות הלאומי ( Chevalier de l''ordre du mérite, carte de combattante volontaire de la résistance ). במשך שנים רבות היא פעלה כמתנדבת בממוריאל לזיכרון השואה בפריז. היא הרצתה על השואה והרזיסטנס היהודי בבתי ספר ובפורומים שונים כולל הממוריאל בפריז. היא זכתה בצרפת למעמד תיקשורתי של גיבורת רזיסטנס יהודית בשל פועלה. היא גם השתתפה במיזם החשוב של פירסום ספר ביוגרפיות של מאות ותיקי הרזיסטנס היהודי (Organization Juive de Combat, France 1940-1945, Autrement, 2002)

ב- 20 בספטמבר 2019 הוענק  לפרידה בפריז  האות  "יהודיה שהצילה יהודים בשואה" מטעם המרכז העולמי של בני ברית בירושלים והוועד להוקרת גבורתם של יהודים שהצילו יהודים בשואה.

מקור וקרדיט :

ד"ר צילה הרשקו, חוקרת בכירה במרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים; עמיתת שפיגל, במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן. מחברת הספר: ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1949-1940.

 

הילדה אליס ולרשטיין ז"ל מהעיר פראג

 

בשנת 1940 חיו בפראג 55,000 יהודים. קהילתם הייתה קהילה חברתית וכלכלית תוססת, משולבת בחייה של עיר משגשגת. נתונים סטטיסטיים עדכניים מצביעים על כך שפחות מ-2,000 יהודים חיים בפראג כיום, ובכל זאת בתי הכנסת והמבנים היהודיים שם הם מהמתויירים ביותר באירופה.

 אתם תוהים כיצד זה יכול להיות, כאשר הנאצים השמידו כמעט את כל סמלי היהדות?

נראה כי להיטלר היו תוכניות לפראג לאחר ניצחון המלחמה. הוא הורה לשלוח אלפי חפצים יהודיים לשם כדי שיוכלו להיות מאוחסנים לקראת תצוגה  ב"מוזיאון של גזע נכחד". לא היו אמורים להיות יהודים בפראג, אלא רק תזכורת גאה לכוח ולדומיננטיות הנאצית.

כמובן, קהילות אינן קיימות ללא יחידים, ולכן יש לנו את אליס ולרשטיין הקטנה. אליס והוריה, ברטה ובדריך, נשלחו תחילה לטרזין ולאחר מכן לאושוויץ ב-6 בספטמבר 1943.

המשפחה, כולל אליס בת ה-7, נרצחה שם... שלושה יהודי פראג פחות...

מקור המידע וקרדיט

 

 

 

 

הסוף המר של הילדים היהודים ההולנדים אברהם ואווה בים

 

אברהם בים נולד ב-13 ביוני 1934 בליוורדן, הולנד, למשפחה יהודית. לאחר הכיבוש הנאצי בשנת 1940 המשפחה הייתה בסכנה והוריו של אברהם, הרטוג ורוזט, החליטו להסתתר. אברהם ואחותו אווה חיו אצל משפחה נוצרית תחת שמות בדויים. שמו השני של אברהם היה בראם, כילד בזהות נוצרית  הוא יכול  היה ללכת לבית הספר ולכתוב להוריו. למרבה הצער, בתחילת 1944 נבגדו הילדים  בעקבות הלשנה של הולנדים באותו רחוב ונעצרו. הילדים אברהם ואווה גורשו לווסטרבורק ולאחר מכן לאושוויץ, שם נרצחו ב-6 במרץ 1944. אברהם היה בן 9.

הוריו, שהיו מוסתרים במקום אחר, כנראה שרדו את המלחמה.

נוח על משכבך בשלום!

מקור וקרדיט

התינוקת בשק תפוחי האדמה – צרפת, 1944

 

לוחם מחתרת צרפתי הבריח תינוקת יהודייה מנקודת ביקורת  נאצית  בעיר ליון על ידי הסתרתה בשק תפוחי אדמה שתלוי על כתפו. הוא עבר ליד שומרים חמושים, ולחש לתינוקת כל הזמן: "רק עוד צעד אחד."

היא שרדה ומעולם לא הצליחה לגלות מי היה האיש שהציל אותה והעביר אותה למשמורת אצל משפחה נוצרית.

רקע היסטורי

המצוד אחר יהודים בעיר ליון נערך ביוזמת קלאוס ברבי Klaus Barbie 1913-1991) )

במלחמת העולם השנייה, העיר ליון בצרפת שימשה מרכז חשוב לפעילות תנועת ההתנגדות הצרפתית (הרזיסטנס) נגד הכיבוש הנאצי. אחד מראשי המחתרת, ז'אן מולן, נתפס בסופו של דבר באחד מפרברי העיר. 

ליון, הממוקמת בלב צרפת, הייתה נקודת מפגש אסטרטגית עבור תנועת ההתנגדות, שפעלה נגד הכיבוש הנאצי של צרפת. העיר, השנייה בגודלה בצרפת, שימשה מרכז חשוב לארגון ולתיאום פעולות התנגדות, והייתה עדה למאבקים עזים בין המחתרת לכוחות הכיבוש. 

ז'אן מולן, דמות מפתח בתנועת ההתנגדות, פעל רבות בעיר ליון ובסביבתה. הוא ניסה לאחד את כל קבוצות ההתנגדות הצרפתיות תחת מנהיגות אחת, אך בסופו של דבר נתפס על ידי הגסטפו בפרבר של ליון. תפיסתו ועינוייו על ידי הנאצים היו מכה קשה לתנועת ההתנגדות, אך לא עצרו את פעילותה. 

הנאצי הבכיר קלאוס ברבי, "הקצב מליון", הצליח לברוח לאמריקה הלטינית ב-1951, ולהסתתר בבוליביה עד שנתפס ב-1983 והוסגר לצרפת. ב-1987 הוא נידון למאסר עולם על פשעים נגד האנושות, וישב בכלא עד שמת ב-1991 מסרטן.

 

 

לגדל את הילד היהודי ז'ק כאילו היה בנם

 

לפרנסואה וברט בוסון (François & Berthe Bousson) היתה חנות מכולת בבואסי סן-לג'ר (Boissy Saint-Léger) בפריס. ב-1938, הלל ונחה רותקובסקי, זוג יהודי מפריס, הפקידו בידיהם את הטיפול בבנם ז'ק. נחה הבריאה באותה העת ממחלת השחפת והיתה מבקרת את בנה כל יום שלישי.

ב-1941 הלל רותקובסקי נאסר ונכלא במחנה המעבר דראנסי. הוא נשאר במאסר עד לגירושו מזרחה ביוני 1942. אשתו נחה נאסרה בגל המעצרים הגדול (Vel d’Hiv) - שנערך בפריס ב-16 ביולי 1942 ונשלחה כעבור שבועיים מזרחה. לפני גירושה, הספיקה להבריח מכתב מדראנסי אל משפחת בוסון בו ביקשה מהם לגדל את ז'ק כאילו היה בנם. הבוסונים מילאו אחר הבקשה כלשונה. הם טיפלו היטב בז'ק עד סוף המלחמה ולאחר המלחמה מסרו את הילד, אשר הוריו נספו במחנות, לקרובי משפחתו בליון.

ב-27 באוגוסט 1996, יד ושם הכיר בפרנסואה וברט בוסון בתור חסידי אומות העולם.

משמאל לימין – ברט בוסון, נחה רותקובסקי, הלל רותקובסקי, פרנסואה בוסון וז'ק בזרועותיו.

 מקור המידע : יד ושם

 

 

סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין

 

רגע לפני שסוגרים עיתון / מאיה פולק

כותרת משנה: סיפורו של הנער איוון פולק שערך עיתון ילדים בגטו טרזין

איוון פולק, שנולד ב-14 באוגוסט 1929 בנאחוד שבצ'כוסלובקיה, נשלח עם הוריו לגטו טרזין ב-1942, אחד מלמעלה משנים-עשר אלף ילדים שנכלאו שם במהלך המלחמה. בטרזין הופרדו הילדים הבוגרים מהוריהם ורוכזו במגורים נפרדים. איוון, ששלח ידו בכתיבה ובאיור עוד לפני המלחמה, ערך בחדר Q609 עיתון שקיבל את השם "קמרד", "חבר". בגליון הראשון כתב, "אני מקווה שהעיתון יהיה לנו בעתיד לחבר אמיתי", וקבע את הלוגו שילווה את עשרים ושניים הגליונות שיראו אור עד ספטמבר 1944 – לב אדום גדול. הכותבים בעיתון היו הוא עצמו וחבריו לחדר, והם גם היו הקוראים של העותק היחיד. 

אחרי ששמו של איוון נכלל ברשימת הטרנספורטים למזרח, חדל העיתון להתקיים. באורח נס שרדו כל הגליונות, והם מצויים היום בארכיון בית טרזין. רות בונדי תרגמה אותם ב-1997, ואיגדה אותם לספר בשם "קראו לו חבר".

לסקירת הספר ע"י אתי סרוסי בבלוג המעולה שלה

ילדים בחצי המחיר אל אושוויץ: איך שילמו היהודים על הגירושים להשמדה

 

ילדים בחצי המחיר אל אושוויץ: איך שילמו היהודים על הגירושים להשמדה

אהוד אמיר

18 יוני 2025

השואה הייתה עניין יקר עבור הנאצים. הם נדרשו לשלם על כאלפיים רכבות שהסיעו כשלושה מיליוני יהודים ברכבות על פני כל אירופה, אל מחנות ההשמדה שהקימו בפולין הכבושה. הגסטפו, אחת המשטרות של האס-אס, שהיה ממונה על השילוחים מטעם המשטר הנאצי, נדרש לשלם לחברות הרכבות עבור ההסעות. בין החברות האלה היו דויטשה רייכסבאן הגרמנית, SNCF הצרפתית, שהסיעה להשמדה את יהודי צרפת, NS ההולנדית, שהסיעה להשמדה את יהודי הולנד, ועוד. חברות אלה דרשו תשלום על הציוד, הדלק ושכר העבודה של כוח האדם, עובדי הרכבות.

עוד נדרש הגסטפו לממן את שכרם של שומרי האס-אס ששמרו על הקרונות, את הוצאות המחיה שלהם במהלך המסעות הארוכים למזרח – וגם את כרטיסי הנסיעה שלהם בחזרה, בניגוד לכרטיסים של קורבנותיהם היהודים, שעבורם היה צורך רק בכרטיס נסיעה לכיוון אחד.

אם לפחות ארבע מאות יהודים גורשו, חל תעריף קבוצתי וניתנה לגסטפו הנחת קבוצה. בדרך כלל זה היה המצב, כי ברבים מהשילוחים, אם לא ברובם, היו אלף עד אלפיים יהודים. כשהמשלוח היה קטן יחסית וכלל פחות מארבע מאות יהודים, לפעמים דיווח הגסטפו לחברת הרכבות על מספר גבוה יותר של יהודים מכפי שגורשו בפועל, כדי לקבל "הנחת כמות".

לעתים חייבה חברת הרכבות את הגסטפו בתשלום נוסף. כך קרה כשהקרונות חזרו מהשילוח במצב גרוע. היו לכך סיבות רבות: בקרונות הבקר שבהם שולחו היהודים חסרו תנאי היגיינה בסיסיים והצואה נערמה בקרון. לפעמים שברו היהודים קרשים בדפנות הקרון במאמץ להימלט. סיפר שורד השואה יעקב קשפיצקי:

מעל למאה אנשים נדחסו ... בקרון סגור, חסר אוויר. כל אחד מנסה להידחף לאשנב הקטן. כולם מוטלים על הרצפה. גם אני נשכבתי. בקרשי הרצפה מצאתי סדק ודחפתי לתוכו את אפי כדי לנשום מעט אוויר. הסירחון בקרון היה בלתי נסבל. בארבע פינות הקרון עושים אנשים את צרכיהם... כעבור זמן מה עצרה הרכבת פתאום. לקרון נכנס אחד השומרים. התברר שנכנס כדי לשדוד. היינו צריכים לגשת אליו אחד-אחד ולהראות לו כל מה שברשותנו. הוא לקח כל מה שלא הוסתר היטב: כסף, שעונים, דברי ערך...

איך מימן המשטר הנאצי את שילוחם של מיליוני יהודים?

בגרמניה הורה הגסטפו לארגון הרשמי של הקהילה היהודית, ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה, לאסוף "תרומות" במזומן מהמגורשים בנקודת האיסוף לפני שילוחם. הגסטפו תירץ זאת בכך שהתרומות יסייעו לכסות את עלויות המחיה של היהודים ביישובים במזרח. כך ניסה הגסטפו להשיג מטרה כפולה: גם להמשיך בשוד כספם של היהודים וגם לטשטש את יעדו האמיתי של השילוח. ה"תרומות" שאסף הגסטפו הופקדו בחשבונות שהיו בשליטתו. משרד האוצר הגרמני, שגילה את האסטרטגיה, ראה בכך התחמקות מהעיקרון הבסיסי שרק הוא יכול לגבות כספים עבור הרייך ולהקצות אותם לסוכנויות לפי הצורך, אך בפועל הוא הסכים לסידור הזה.

לגסטפו לא היה תקציב ספציפי לתחבורה ואנשיו לא חפצו לבקש הצעת חוק לפיה משרד האוצר יממן את השילוחים: זה היה משאיר עקבות רבים מדי לרצח, ואולי חששו אנשי הגסטפו שכך יופקעו מהם סמכויות. לכן הם הנהיגו מדיניות של מימון עצמי: באזורים הכבושים ובמדינות ששיתפו פעולה עם הנאצים, כל רשות מקומית שבה הופקע רכוש יהודי נדרשה לשלם על השילוח.

מדינת הלוויין סלובקיה, למשל, נדרשה לשלם עבור השילוח ל"יישוב מחדש". בתמורה הובטח לה שהיהודים לא יוחזרו. בנוסף, החרים הגסטפו מהקהילה היהודית רכוש וכסף, כדי לכסות את עלויות ההסעה. דבר דומה קרה גם בשילוחים מצרפת: האס-אס השיג את הסכמתו של המפקד הצבאי הגרמני בצרפת הכבושה לכך שעלויות ההובלה על אדמת צרפת עד גבול גרמניה יכוסו על ידי תקציב הכיבוש הצבאי של צרפת – כסף שהוחרם בצרפת.

בעוד הנאצים מסיעים יהודים למותם, את מרבית מרצם השקיעו בשאלות טכניות קרות: מי ישלם על ההסעה ובאיזה מטבע. עבור הנאצים, השמדת יהודי אירופה גררה איתה שורה ארוכה של שאלות - לא שאלות מוסריות או פילוסופיות, אלא כלכליות. הסוגיה המוסרית של השילוח להשמדה נפתרה זה מכבר: יהודים לא היו בני אדם. הם היו גרועים מחיות עקב הסכנה שהיוו לגרמניה ולאנושות כולה, ולכן היו בני מוות.

אך היו מספר בעיות בתשלום: רכבות יצאו לאושוויץ מיעדים שונים ברחבי אירופה, למשל הולנד, צרפת, איטליה ויוון. רכבות אלו עברו לא רק במדינות שונות, אלא גם בכמה אזורי מטבע, והיה צריך להתחשב בכך כל פעם שרכבת חצתה גבול. בעידן שלפני גוש האירו והמטבע האחיד, היה על הגסטפו לגבות את התשלום במטבעות המקומיים – דרכמה יוונית, פרנק צרפתי, זלוטי פולני ועוד. איזה שימוש יכול היה האס-אס לעשות בדרכמות יווניות עבור כוחותיו בפולין או בגרמניה?

האס-אס קיבל מהרשויות הצבאיות ומרשויות הכיבוש במדינות השונות אשראי עבור חלק מהשילוחים, אך גם אשראי זה לא היה בלתי מוגבל. עם כל עוצמתו של האס-אס, לעתים קרה שהוא לא עמד בתשלומים על ההסעות. למשל, לאחר שילוח יהודים מאמסטרדם והאג ב-1944, התמהמה האס-אס בתשלום החשבון על ההסעה. הממונה על חברת הרכבות ההולנדית מטעם המשטר הנאצי פנה אל האס-אס ותבע את תשלום החשבון.

להמשך המאמר של אהוד אמיר באתר "יד ושם"