בית הילדים בשאמוני בתקופת השואה

  הצילום באדיבות "יד ושם" 

בית הילדים בשאמוני שבצרפת שימש כבית מקלט לילדים יהודים בתקופת השואה. משנת 1942 ועד 1944 שהו בו עשרות ילדים, שנותרו בחיים בסיום המלחמה.

בית הילדים הוקם על ידי מרינט גי (Marinette Guy) וז'ולייט וידאל (Juliette Vidal) מהעיר סנט אטיין. בימי המלחמה ניהלו השתיים בעיר מרפאת סיוע לאמהות וילדים. הן הפכו את המרפאה מרכז סיוע לארגון אוז"ה ולארגון הצלה של הצופים היהודים - "השישית" (La Sixieme), כדי ליטול חלק בהצלת יהודים.

ממחצית 1942 הפעילו השתיים בשאמוני קייטנה לילדים, נוצרים ויהודים כאחד. הוא הוסב לבית ילדים לאחר שנודע לגי ולוידאל שילדים רבים איבדו את הוריהם, אשר גורשו למחנות ההשמדה. בית הילדים עבר מצריף בשאמוני אל מלון "השלום" המקומי. סיפור הכיסוי שלו היה ששימש כבית חופש לילדים מאזורים מסוכנים.

באוקטובר 1943 נמצאו בבית הילדים 42 ילדים, מהם 37 יהודים. הילדים היו בגילאי שלוש עד 14. מרביתם הגיעו מהעיר סנט אטיין. כדי להגן עליהם הם קיבלו שמות צרפתיים והוכנו עבורם מסמכים מזויפים. חלקם למדו בבית הספר המקומי תחת שמות בדויים. בבית הילדים הוכנו גם מסמכים מזויפים שונים עבור אנשי המחתרת הצרפתית. אנשי הצוות של בית המקלט, מרביתם יהודים, טיפלו בילדים במסירות. בין השאר למדו הילדים להחליק על השלג במקום.

בין אנשי צוות הבית הייתה הגרמניה הנוצרייה קלר ברוויצקי, אשר פעילותה סייעה רבות לקיום ביטחונו של המעון ולאי חשיפתו.

גי ווידאל דאגו לכך שהילדים ישמרו על זהותם היהודית ואת ערבי שישי ציינו כיהודים, בנפרד מחבריהם הנוצרים. הם גם חגגו את החגים היהודים במידת האפשר ובחנוכה הדליקו נרות בחנוכייה מאולתרת. הילדים לא ביקרו בכנסייה ולא עסקו בפעילות הנוצרית בבית הספר, כשלמקומיים נמסר שהוריהם הם אתאיסטים.

ב-27 באוגוסט 1944 שוחררה שאמוני על ידי ארגון המאקי. כבר באביב של אותה שנה הועברו עשרה ילדים מבית הילדים לספרד ומשם עלו לארץ ישראל. לאחר השחרור הוסעו הילדים בחזרה לסנט אטיין כדי להתאחד עם הוריהם, אך רק מעטים מאלו שרדו.

בית הילדים בשאמוני פעל עד אוקטובר 1947. חמישים ילדים חיו בו. רבים מהם עלו לארץ ישראל והיתר נותרו לחיות בצרפת.

מרינט גי וז'ולייט וידאל וכן קלר ברוויצקי הוכרו - ב-1969 וב-1991 בהתאמה - כחסידות אומות העולם.

מקור המידע

בית הילדים במארקין, בלגיה

בסיום מלחמת העולם השנייה, אסף ארגון הסוכנות היהודית ילדים מרחבי אירופה, וריכז אותם בעיירה מארקין שבדרום-מזרח בלגיה, מספר קילומטרים מהעיר טורנה.

במבנה, שהיה במקורו מנזר פרנציסקני, רוכזו כ-250 ילדים מגילאי שבע עד ארבע עשרה ועברו שם הכשרה לחזרה לחיים נורמליים ולעליה לישראל.

עד קיץ 1948, עלו רוב קבוצות הילדים לישראל ופוזרו בארץ והמקום נסגר. הילדים הצעירים עברו עם חלק מהצוות לרונקיאר (צר') עד ספטמבר 1949, אז עלו ארצה באוניה "נגבה".

בית הילדים במארקין כפי שצולם בביקור שם בספטמבר 2012

הקמת בית הילדים והתפתחותו

בית הנוער נפתח בדצמבר 1945 ונוהל מתחילתו על ידי יצחק קנולר שפעל מטעם ברית החלוצים הדתיים (בח"ד). עד סוף שנת 1946 כבר היו במקום כ-100 ילדים שנאספו על ידי פלה איזבוצקי בעיקר מבלגיה וצרפת אך מיעוטם מארצות נוספות (פולין, צ'כיה, גרמניה וכו').

כבר ביולי 1946 עלתה קבוצה של כ-50 מילדי מארקין, יחד עם המדריכות שלהם, באניית המעפילים "החייל העברי" שהייתה היחידה שיצאה מבלגיה לישראל.

באוקטובר 1946, המקום קיבל הסמכה ומימון ממשרד השיקום הבלגי וזאת תוך הבנה שהילדים עוברים שם הכשרה לקראת עליה לארץ. הילדים שבו במקום כ-6 חודשים ואז נשלחו לעלות לישראל. עד סגירת המוסד ב-1948 עברו במקום 7 מחזורים של ילדים.

בשנת 2008 התקיים כנס בבית העדוּת בניר גלים ובו נאספו ילדי מרקאן יחד עם מי שהגיע מצוות המקום.

בעקבות המפגש הפיקה הטלוויזיה הבלגית את הסרט התיעודי "מאושוויץ לירושלים" .

איסוף הילדים

פלה איזבוצקי עסקה באיסוף הילדים והבאתם למוסד.

הילדים הגיעו ממקומות מסתור שונים אשר מחלקם היה קשה להוציאם. בחלק מהמקרים נטען כי הילדים הוטבלו והם קתולים לכל דבר ולכן כל זמן שאין הוכחה ברורה למות הוריהם הרי שעליהם להישאר במקומם; במקרים אחרים חשו הילדים אסירות תודה למי שהצילם ומתוך כך חשו מחויבות להישאר עם משפחתם המאמצת.

בסרט "מאושוויץ לירושלים" מספרת הגברת פלה איזבוצקי כי במקרים מסוימים הילדים "נקנו" על מנת שישוחררו ממי שהחביאם במהלך המלחמה. המטרה המוצהרת הייתה להשיב את הילדים לחיק היהדות.

אורח החיים בבית הנוער

המקום התנהל בשגרה של פנימיה במטרה לאפשר לילדים חיים נורמליים ככל האפשר כדי שיוכלו להתגבר על הזוועות וההלם בצורה משותפת.

הילדים חולקו לקבוצות גיל ולמדו בהתאם לתוכנית הלימודים של משרד החינוך הבלגי במהלך הבוקר. אחר הצהריים, למדו הילדים תחומים מקצועיים במטרה להכשירם לחיים בארץ ישראל.

הנושאים שנלמדו היו מכונאות, נגרות, סנדלרות ותפירה, לצד לימודי חקלאות שונים כמו גננות, גידולי שדה ומשק חי.

בנוסף לכך, למדו הילדים לימודי יהדות ועברית והכינו את החגים כאירוע משמעותי לכל יושבי המקום. החגים היו אירוע כה משמעותי שגם המורים הבלגים היו מצטרפים כדי לתת לילדים את תחושת המשפחה שהייתה כל כך חשובה להם.

הלינה הייתה באולמות משותפים עם הפרדה בין בנים לבנות.

החזרה ליהדות

חלק ניכר מהילדים שהסתתרו במהלך המלחמה נאלצו להיטמע כקתולים ומתוך גילם הצעיר, אימצו רבים ממנהגי הדת ואת התפיסות הקשורות בה.

הצוות בחר שלא לכפות את השינוי ובמקביל ללימודי העברית והדת, יחד עם חגיגת החגים היהודיים, אפשרו לילדים ללכת לכנסייה בימי ראשון ובכל מקרה שרצו בכך. הילדים מעידים כי לעתים הלכו לכנסייה כדי להרהר ולא דווקא כדי להתפלל.

בסרט "מאושוויץ לירושלים" מעידים הילדים כי תהליך זה אפשר להם לאט לאט להתחבר את היהדות מחדש בלי לפסול את הדת הנוצרית שבעצם סייעה להצילם במהלך המלחמה.

פאולה קוראל שהייתה מדריכה במקום מעידה "הם היו נשמות צעירות ופגועות שנקלעו למאבק פילוסופי דתי. זה היה קשה לילדים ואנחנו הבנו את זה"

הבחירה באי-כפיה אפשרה לילדים חזרה מהירה ונוחה לחיק היהדות בלי שנפגעה גישתם לדת הנוצרית שבעיני רבים אפשרה את הצלתם.

פעילות חברתית של הילדים

הילדים חולקו לקבוצות של 12 עד 15 ילדים בקבוצות גיל תואמות.

מעבר ללימודים הפורמליים וההכשרה המקצועית, עסקו הילדים בשיחות רבות בנושאים שונים.

צוות המדריכים

מעבר לצוות הניהולי שכלל את אנשי הסוכנות היהודית ונציגים וארץ ישראל, נציגים מהבריגדה היהודית שליוו את המקום וצוות מורים מקומיים מטעם משרד החינוך שעסקו בהוראת הנושאים הפורמלים.

יצחק קנולר הקים את המוסד ושימש במנהלו עד 1947

גב' פלה איזבוצקי אספה את הילדים והביאה אותם למקום

גב' ג'נין פיקארד (Jeanine Picard) שימשה כמורה לספרות וצרפתית עבור ילדי השכבה הבוגרת

יוסף ולק, ניהל את בית הילדים בשנים 1947 עד 1948

חיילים מהבריגדה היהודית שימשו כמדריכים וסייעו לילדי המקום. הרב משה קספר מספר על כך בספרו "עם הבריגדה היהודית" With the Jewish Brigade לונדון 1947 (מתוך הערך הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי)

יעקב אנטמן (הגדול) היה אחד משלושת חיילי הבריגדה שסייעו המקום ונקראו "יעקב הגדול", יעקב הקטן", ו"יעקב הבינוני"

  מקור המידע

בית הילדים בבלנקנזה

 בית הילדים בבלנקנזה הוא כינוי לאחוזה השוכנת לגדות נהר אלבה בפרבר בלנקנזה של העיר המבורג, גרמניה. האחוזה שייכת למשפחת ורבורג, והשם "בית הילדים" מתייחס לתקופה שבין 1946 ל-1948, בה היא שימשה כבית לכ-300 ילדים ניצולי שואה.

בתום מלחמת העולם השנייה תרמה משפחת ורבורג את האחוזה לארגון הג'וינט. בשנת 1947 נשלחה ראומה שוורץ (בהמשך, רעייתו של נשיא המדינה עזר ויצמן) על ידי הסוכנות היהודית, כדי לנהל את בית הילדים. הילדים, שהיו יתומים ופגועים פיזית ונפשית בעקבות המלחמה, טופלו על ידי מורים ומדריכים צעירים, לעתים שורדי המחנות בעצמם. בית הילדים נועד לשקם את בריאותם הפיזית והנפשית, והם עברו הכשרה ולמדו עברית וציונות לקראת עלייתם לארץ ישראל.

מאחוזה לבית ילדים

ב-15 באפריל 1945 פרצו כוחות הברית למחנה הריכוז בברגן בלזן ושחררו אותו מידי הנאצים. ועד זמני של הניצולים הוקם שלושה ימים לאחר מכן ובראשו עמד יוסף רוזנזפט. מיד עם הקמתו עסק הוועד בפעולות השיקום הגופני והרוחני של הניצולים. תשומת לב מיוחדת ניתנה לשיקומם של 300 ילדי המחנה, ילדים בני שנה עד 15 שהגיעו מהולנד, פולין וצ'כוסלובקיה. מספרם גדל למאות רבות ואלפים כאשר ילדים מרחבי אירופה זרמו והגיעו בדרכים שונות ומשונות למחנות העקורים בגרמניה שהיו בעיקר באזורי הכיבוש הבריטי והאמריקני.

ב-21 באוקטובר 1945 החליט הוועד המרכזי של ניצולי השואה באזור הכיבוש הבריטי, שלא להעביר את הילדים לאנגליה ולמנוע מהם גלות נוספת. הוועד ביקש מהשלטונות הבריטים שרישיונות העלייה (סרטיפיקטים) הראשונים שיונפקו יינתנו לילדים, כדי שיוכלו לעלות לארץ ישראל. בישיבה נוספת ב-15 בנובמבר נדרש הוועד למצוא בתי ילדים מחוץ לברגן בלזן. חברת הוועד ד"ר הדסה בימקו טענה שהילדים לוקים בליבם והאוויר בברגן בלזן מזיק לבריאותם. היא המליצה על בית ורבורג בבלנקנזה כמקום המתאים ביותר להבראתם.

אחוזת ורבורג בבלנקנזה שוכנת בפרבר האמיד של המבורג לגדות נהר האלבה. היא נקנתה על ידי משפחת הבנקאים בסוף המאה ה-19 ושימשה אותם כבית קיץ. עוד לפני פרוץ המלחמה הוחרמה האחוזה בידי הצבא הגרמני ושימשה למטרותיו. במהלך המלחמה, בשנת 1943, הפך הצבא הגרמני את המקום לבית חולים צבאי. בתום המלחמה הופקעה האחוזה על ידי שלטונות הכיבוש הבריטים והועברה לידי ארגון הג'וינט. באוגוסט 1945 הגיע למקום אריך ורבורג כקצין אמריקני; הוא חתם על הסכם עם ועדת ההקצבות של הג'וינט לפיו בתי המשפחה ישמשו לצורכי ילדים יהודים ניצולי השואה. באוקטובר נפגשו באחוזה נציגי הג'וינט, המשפחה והחברה הגרמנית המנהלת את המקום כדי לדון באופן אופרטיבי בצורה הנכונה לקלוט את הילדים הניצולים. הוחלט שלאחוזה יגיעו ילדים לשהות שתאפשר את החלמתם, את עיסוקם בהכשרה חקלאית ועלייתם לארץ ישראל. כמו כן, מספר הילדים הוגבל ל-175 בכל רגע נתון על מנת לאפשר להם את השיקום הטוב ביותר האפשרי ולכן סוכם שהשהות תהיה קצרה כדי לאפשר את תחלופת הילדים.

במקביל, היו לחצים נוספים על המקום מטעם ארגוני פליטים אחרים, שדרשו להשתמש במקום עבור פליטי המלחמה כולם. השלטונות המקומיים דרשו את המשך הפעלתו של בית החולים. לבסוף, היו אלו נציגי משפחת ורבורג שעמדו על כך שהאחוזה תשמש לשיקום ילדים ניצולי השואה.

בית החולים נסגר במהלך ינואר 1946 והאחוזה הועמדה לרשות הג'וינט, מוכנה לקליטת הילדים מברגן בלזן.

הגל הראשון

במהלך ינואר 1946 הגיעה לאחוזה קבוצת נערים ונערות שהשתחררו ממחנה ברגן בלזן. קבוצה זו מנתה 105 ילדים, בני 15 - 16, שמצאו אחוזה מוזנחת אך סבירה למצבם. בשהותם שם קיבלו תזונה סדירה ובריאה, למדו תולדות ארץ ישראל, שירי הארץ, ציונות, עברית וחינוך גופני. יחד עם הילדים הגיעו מברגן בלזן מדריכים ומורים מאנשי הבריגדה היהודית וארגון הג'וינט. ביניהם הייתה הגב' הולצמן שהייתה לאם הבית וחברים נוספים שהפכו לצוות החינוכי של המקום. תוך זמן קצר נודע בית הילדים כסיפור הצלחה. ועדת החקירה האנגלו אמריקאית לגביית עדויות הגיעה לבית הילדים והתרשמה מהאווירה המיוחדת בו.

המחזור הראשון שהה בבית חודשים ספורים, ובסוף מרץ 1946 עלו הילדים לארץ ישראל באוניית המעפילים "שמפוליון" והגיעו ליישובים קריית ענבים ודורות.

הגל השני

כ-60 ילדים התקבצו בבלנקנזה במהלך אפריל-מאי 1946. נערים ונערות בגיל 13 - 15 הגיעו כיחידים או קבוצות לברגן בלזן ומשם לבית הילדים. הם שהו בבית הילדים כשנה, ובאפריל 1947 הגיעו לארץ ישראל.

בתקופה זו התגבש צוות מורים, חלקם ניצולי שואה וחלקם אנשי הבריגדה היהודית. הבית נוהל בידי שליחות של הסוכנות היהודית. גובשה מערכת שיעורים מסודרת הכוללת לימודים רגילים בהתאם לגיל הילדים וגם תכנים ציוניים והתיישבותיים, שכללו עברית והיסטוריה של ארץ ישראל. עם הלימודים החלה במקום גם פעילות "ההגנה", ונערך טקס השבעה ל"הגנה" שכלל חדר חשוך, שולחן ועליו פרוש דגל כחול לבן, הנושא אקדח וספר תנ"ך.

ב-12 במאי 1947 קיבלה הקבוצה את אישורי העלייה ויצאה בדרכה להפליג לארץ ישראל על אוניית ה"פרובידנס". במכתב מ-10 במאי 1947 מספרת מנהלת הג'וינט, סילביה מרקוביץ', למשפחת ורבורג: "הילדים מלאי שמחה, כפי שבוודאי תוכלו לתאר לעצמכם. זמן רב הם חיכו ליום זה. מזה כמה שבועות הם עסוקים בהכנות לדרך והכל מוכן - מזוודה, לבוש, נעליים, מזון ולבנים, לכל בוגר וילד... אנו מאושרים לקבוע, שהודות לתנאים ולסידורים שהועמדו לרשותם בבית הילדים שבאחוזתכם, הם הבריאו בגוף ובנפש. מכל ילדינו באזור הבריטי, ילדי ורבורג הם הבריאים וטובי המראה ביותר".

הגל השלישי

החל ממרץ 1947 ועד למרץ 1948 באו ועברו את הבית כ-150 ילדים. בניגוד לשני המחזורים הקודמים, הפעם היה מספר רב של ילדים קטנים בני 4 - 5. הגדולים היו בני 13 - 14. הילדים הגיעו כבר מאורגנים במסגרות של תנועות נוער שונות, לאחר ששהו במחנות עקורים שבאזור הכיבוש האמריקני, ולכן הגיעו במצב גופני טוב יותר. בסוכנות היהודית הייתה העדפה להעביר ילדים מהאזור האמריקני לאזור הבריטי כי כך יכלו להעלותם בצורה חוקית לארץ ישראל, אולם קצב קבלת הסרטיפיקטים השתנה בתקופה זו. ממחזור ילדים זה היו שעלו בקיץ 1947, והאחרונים שבהם במרץ 1948.

תיעוד והנצחה

בשנת 1995 נערך כנס בבית הנשיא עזר ויצמן לכבודם של ילדי בלנקנזה.

בשנת 1996 תועד סיפורו של בית הילדים בספר "דובדנים על האלבה", שערך יצחק תדמור מילדי בלנקנזה. הספר מתאר את התגברות מנהלי הבית על בעיות לוגיסטיות רבות, החל מהשגת חומרי בניין, כלי כתיבה, בגדים ומזון וכלה באישורי העלייה. כמו כן הוא מביא עדויות אישיות של ילדי הבית וצוות המדריכים, קטעי יומנים, מכתבים ותמונות.

בשנת 2005 הזמינה ראומה ויצמן את ילדי בלנקנזה לחגוג עימה את יום הולדתה ה-80. בשנים 2005 ו-2006, שתי קבוצות של ילדי בלנקנזה הוזמנו על ידי האגודה לחקר תולדות היהדות בבלנקנזה לבקר בבית הילדים.

  למידע נוסף

יהודה בייליס- נער יהודי בגטו קובנה

יהודה בייליס (נולד ב-19 בפברואר 1927), יהודי שעבר את השואה כנער בגטו קובנה. פרסם את קורותיו בקובנה לפני הכיבוש הנאצי ולאחריו, בגטו קובנה, במסתור ובמחנה הריכוז דכאו בספר אוטוביוגרפי בשם יודקה, שיצא לאור בשנת 2003 בהוצאת אחוה.

ביוגרפיה

בייליס נולד ב-19 בפברואר 1927 בעיר קובנה שבליטא. אמו חנה נולדה בוורשה בירת פולין. היא למדה רפואת שיניים ועם בואה לקובנה, פתחה בה מרפאת שיניים. אביו אליעזר (בן דודו של מנחם מנדל בייליס) למד רפואה, ובפרוץ מלחמת העצמאות של ליטא (1918– 1920) התנדב לצבא וזכה לעיטור גבורה עקב כך שהגן בגופו על מפקד גדוד ליטאי.

כתוצאה מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה ליטא לידי הרוסים. בייליס היה בן 13 בזמן שנכנס הצבא האדום לליטא, והשליט בה, החל מיוני 1940, משטר סובייטי נוקשה. כתוצאה מהמהפך השלטוני, משפחתו האמידה נאלצה לוותר על כל רכושה, והוריו הפכו להיות עובדי מדינה. בתקופה זו נתקל יהודה לראשונה בחייו בגילויי אנטישמיות בוטים מצד הליטאים ואף בסימני רצח, שתהפוך בשנים מאוחרות יותר כלי שרת של מדיניות "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים באירופה. מצד שני, הוא מתאר בספרו כי ילדותו המשיכה להיות באותה עת ילדות רגילה ומאושרת.

ב-22 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את ליטא ובו ביום הותר דמם של היהודים. הגרמנים התחילו מיד בבידוד האוכלוסייה היהודית, כשהליטאים, כולל הפרטיזנים שיתפו עמם פעולה בתהליך כליאת היהודים בגטאות, בפעולות השיטור וכן במעשי הרצח בפורט התשיעי, של עשרות אלפים מיהודי העיר וקבורתם בקברי אחים. בספר מתוארים צעדי ההשפלה, ההגבלות ופעולות הרג שעשו הן הגרמנים והן הליטאים בתקופת התחלת הכיבוש הגרמני. מתוארות הרציחות, בהתחלה של חולי הנפש, הנכים, החולים ואנשים משולי החברה, ולאחר מכן של קבוצות יהודים, הן בפורט השביעי והן בפורט התשיעי.

ב-11 ביולי 1941 התפרסם צו המורה לכל יהודי קובנה, כי עליהם לעבור לגטו שהוקם ברובע ויאמפולה (גטו קובנה שכונה "סלובודקה" ביידיש). בספר מתואר תהליך בחירתו של ד"ר אלחנן אלקס לתפקיד "ראש היהודים" ב"מועצת הזקנים" (אלטסטנראט), מתוארים חיי הנוער שהתרכזו סביב תנועות הנוער.

בספר מופיעה עדות ממקור ראשון על הסלקציה הגדולה ב-28 באוקטובר 1941, שכללה גם את יהודה ומשפחתו שהובלו באותו יום לבורות הירי של הפורט התשיעי. יהודה איבד שם את הוריו האהובים ועל אף שנורה והושלך לבור גם הוא, הצליח לחלץ עצמו פצוע מתוך הבור. מאחר שהיה עדיין נער ולא ידע מה לעשות, התגנב חזרה לגטו ולמד לשרוד, אולם מאחר שהיה לבדו וללא נותן חסות כלשהו נאלץ לברוח, ומצא מחסה בבית איכרים בכפר סמוך בעזרתה של חסידת אומות העולם גניה פרמנסקאיטה (1927 - 1996). בכפר הוא בנה לעצמו מסתור מאולתר מאחורי התנור שבמטבח.

במאי 1943 געגועיו והקושי של המשפחה להסתירו אילצו אותו לחזור לגטו, אולם הוא הצליח לצאת ולהיכנס לצורך מסחר בשוק השחור. תכונה זו משכה את תשומת לבם של אנשי המחתרת, והם השתמשו בו להצלת 22 תינוקות יהודים. בייליס מתאר בספרו כיצד, בסיועו של חסיד אומות העולם, הכומר יעקובאוסקאס סטניסלובס, הצליח להבריח 22 תינוקות יהודים מהגטו למנזר בצד החופשי. על פעולה זו, קיבל יהודה שנים לאחר מכן את "עיטור ההצלה" מידיו של נשיא ליטא.

ביוני 1944 נשלח בייליס למחנה הריכוז דכאו בגרמניה. הוא הצליח לשרוד גם את מחנה העבודה לנדסברג 1 ומחנה קאופרינג 4, שהיו מסונפים למחנה הריכוז דכאו.

בתום המלחמה נותר יהודה בייליס יחיד מכל משפחתו. הוא עלה ארצה באוניית המעפילים אח"י וג'ווד, הצטרף לאצ"ל, השתתף בקרבות מלחמת העצמאות בגדוד 21 של חטיבת כרמלי, נפצע באחד הקרבות והמשיך לשרת בהתנדבות במילואים עד וכולל מלחמת לבנון הראשונה. יהודה עבד בחברת סולל בונה עד צאתו לגמלאות והקים משפחה (יש לו שתי בנות, שלושה נכדים ונין).

ספרו האוטוביוגרפי תורגם לליטאית, לאנגלית ולגרמנית. על בסיס הספר בעברית כתב ביילייס ספר נוסף בליטאית המיועד לבני נוער ליטאים הרחוקים מיהדות ומהשואה, בו ההקדמה ההיסטורית ארוכה יותר, נוספו צילומי תעודות ומסמכים בליטאית והתווספו פרקים על יהדות. בייליס מלווה משלחות נוער לפולין כאיש עדות ומוזמן כל שנה לליטא להופיע בפני תלמידים ולספר את סיפורו.

למידע נוסף

ג'ורג בורבה – ילד יהודי מטריפולי במחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה

ג'ורג' בורבה (נולד ב-12 ביולי 1944) הוא כדורגלן עבר ישראלי. שיחק במספר מועדונים, אך מזוהה יותר מכול עם הפועל תל אביב.

במהלך מלחמת העולם השנייה נמלטה משפחתו של בורבה מטריפולי שבלוב לאיטליה. משפחתו נתפסה בידיפשיסטים והועברה למחנה שבויים בקמרינו שבמרכז איטליה. בורבה נולד בעיר מצ'רטה שבמרכז המדינה, ילד חמישי מבין עשרה. הועבר למחנה פוסולי באיטליה ומשם למחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה.

כניצול שואה העיד, כי שבוע לפני שמשפחתו והוא היו אמורים להיות מוצאים להורג, שוחררו על ידי חיילים בריטיים. כאות הוקרה על כך שהאנגלים הצילו את חייו וחיי משפחתו, נקרא בשם "ג'ורג'", על שם מלךאנגליה, ג'ורג' השישי ובהיותו בן 4 עלה לישראל. אחיו, חיים בורבה, היה נהגו של שמעון פרס שנים רבות.

ככדורגלן החל לשחק בהפועל צפון תל אביב, שהייתה קבוצת בת של הפועל תל אביב, עד שהתגלה לראשונה על ידי אלי פוקס, אז מאמן הפועל ירושלים. בורבה התאמן בשורות הקבוצה תקופה קצרה, אולם בהפועל תל אביב התעקשו להחתים את הכישרון הצעיר, והוא חזר לקבוצת האם. בורבה שיחק בהפועל תל אביב בין השנים 1965 - 1972 וזכה עמה בשתי אליפויות (1966 ו-1969), גביע המדינה (1972), וכן באליפות אסיה לקבוצות בשנת 1967. בורבה כבש 45 שערים לזכות הפועל תל אביב בליגה, והוא מדורג במקום השמיני בטבלת מלך השערים של הקבוצה בכל הזמנים. לאחר שעזב את הקבוצה שיחק גם בהפועל רמת גן, ובשנת1974 זכה באליפות עם מכבי נתניה.

למידע נוסף

אביגדור אריכא , ילד יהודי בשואה

אביגדור אריכא נולד ב-1929 במשפחה יהודית דוברת גרמנית בעיר רדאוץ בדרום-בוקובינה, ברומניה. גדל בהמשך בעיר הבירה של החבל, צ'רנוביץ, הנמצאת כיום באוקראינה. אביו, חיים קרול דלוגאץ', רואה חשבון עובד מדינה, היה איש שוחר תרבות, שעמד על הכישרון שגילה בנו בן השש בתחום האמנות. משום כך נהג לקחת אותו כבר בגיל רך למוזיאונים ולגלריות לאמנות בבוקרשט, בירת רומניה.

בערך בגיל 9 התחיל הילד לצייר דיוקנאות של הסובבים אותו, בעיקר של בני המשפחה. אחרי כיבוש בוקובינה הצפונית על ידי הצבא הסובייטי בשנת 1940 חלה בשנית ומשום כך, לדבריו, כשלו התוכניות של אביו לשולחו למוסקבה ללימודי אמנות.

שנות השואה בטרנסניסטריה 1941-1944

אחרי שביולי 1941 חזרה צ'רנוביץ לידי צבאות רומניה וגרמניה, גורש באוקטובר 1941 הצייר לעתיד, אז בן 12, עם הוריו ואחותו לחבל טרנסניסטריה ששלטון אנטונסקו ייעד לחיסול האוכלוסייה היהודית של אזורי הספר ממזרח רומניה, בעיקר מבסרביה ובוקובינה הצפונית, שאוחדו מחדש עם רומניה. בחורף 1942 נפטר האב אחרי מכות קשות שקיבל מז'נדרמים רומנים בסמוך ליישוב לוצ'ינץ. דבריו האחרונים אל בנו היו:"שאף לחופש", מסר שאריכא, לפי עדותו, השתדל להפנים גם בחייו האישיים וגם בדרכו האמנותית. .

אחרי ניסיון בני המשפחה לברוח, נתפסו בעיר מוגילאו, (מוהיליב-פודילסקי), על גדות הדנייסטר, והנער נלקח לעבודות פרך בבית יציקה. על מחברת שקיבל מחייל, צייר שורה של תמונות שבהן תיעד את חיי האימה שחווה באותה תקופה: הוצאות להורג, גופות מושלכות לבור משותף, קאפו מתעלל באנשים בעת חלוקת המיים וכו'.

בדצמבר 1943 ניצל על ידי משלחת הוועדה לסיוע ליהודים, שפעלה במסווה "מרכז היהודים ברומניה" והורשתה לבוא למקום כדי לפנות, בסיוע הצלב האדום, 1400 ילדים יהודים. אריכא פונה עם תעודות של ילד אחר, שכבר נפטר, מפני ששמו לא הופיע ברשימה. ב-6 במרץ 1944 קיבל בעזרת עליית הנוער אישור להגר, תחת זהות בדויה, לארץ ישראל. ציוריו מהמחנה הגיעו גם הם בדרכים עקלקלות לרשות עליית הנוער, שפירסמה אותם בהמשך בספר. אריכא זכה לראות את המקור מחדש רק בשנת 1960.

אמו ואחותו, שאף הן שרדו, עלו גם הן לארץ ישראל. הנער נקלט בקיבוץ מעלה החמישה ועבד שם במשך חמש שנים (1944-1949) במשק ובעבודות עפר. בקיבוץ גילה קשיי הסתגלות, הרגיש מנוכר ומדוכדך, בגלל הבדלים במנטליות ובשאיפות לעומת הסובבים. הרגשתו השתפרה כעבור שנתיים כשהתקבל ללימודים בבית הספר לאמנויות בצלאל בירושלים.

בין השנים 1946- 1948 למד אריכא בבצלאל ציור באופן מסודר והיה תלמידם שלמרדכי ארדון ושל יצחק איזידור אשהיים (1891-1968), בוגרי אסכולות אמנותיות מגרמניה. בתחילת דרכו הסדורה כצייר, הרבה אריכא לעסוק ברישום, בהדפסי אבן ובאיור ספרים.

אריכא נחשב לצייר מקורי - מאות רישומיו מעידים על חיפוש עיצוב במסגרת ערכים צורניים, ועבודותיו המוקדמות נטו למופשט ובזיקה אל קבוצתאופקים חדשים.

אריכא היה בין הציירים הראשונים בארץ שפיתחו יצירה, אשר צמחה מתוך עולם צורות מופשט. ציורו מהורהר והדבר מתבטא על ידי התאמה מעמיקה של שימוש הצבעים להבעת הנושא. בציוריו יש לצבעוניות תפקיד כפול: מחד גיסא להמחיש את הגשמי ומאידך גיסא את המסתורי.

לפי המלצת אחד ממוריו עיברת את שם המשפחה: למעשה בחר בשם ארמי "אריכא" הקרוב במשמעותו לשם המשפחה הפולני "דלוגאץ'" שמובנו "ארוך".

למידע נוסף

הוא שמע את צעדי הגסטאפו לפני שהוא רואה אותם ליד הבית בו הסתתר.

פיוטר קואנשטאם , ילד יהודי בן 6 שמע את צעדי הגסטאפו לפני שהוא רואה אותם ליד הבית בו הסתתר.

באוגוסט 1942 התגורר פיוטר קואנשטאם בקרבת בית משפחת פרנק באמסטרדאם , הולנד . פיוטר נהג לשחק באותו מגרש משחקים בה שיחקה גם הילדה אנה פרנק ולעתים שיחקו ביחד . היא הייתה אמנם מבוגרת בכמה שנים מפיוטר אך מדי פעם שיחקו ביחד כי שניהם דיברו גרמנית כשפת אם. 

אוטו פרנק , אביה של אנה , הזמין את פיוטר ובני משפחתו להסתתר איתם , אך סבתו  של הילד פיוטר התנגדה . היא חיפשה דרכים להימלט מחוץ להולנד . תחושת הבטן שלה אמרה לה כי הגסטאפו יגיע לכל המקומות .

כאשר נשמעו צעדי קציני הגסטאפו הנאציים ליד ביתם באמסטרדם כבר זינקו כל בני המשפחה למנהרת מילוט ונמלטו הרחק מעבר לשכונה באסטרדם.  הם נמלטו בשקט לביתה של מעצבת אופנה הולנדית ידועה אז בשם גרדה לסטר , אשר בדרך לא דרך הבריחה אותם מחוץ להולנד. הם הוברחו לעיר מאסטריכט , משם לבלגיה , ספרד והועלו בחשאי לאונייה שהביאה אותם לארגנטינה.

 מקור