הילדה שנעלמה בגטו לודג'

הוריי, חיים ורוזה נפטאל, לפני השואה היו נשואים זה לזו והיתה להם בת, מרים. בתקופת המלחמה, הם גרו בגטו לודג׳. בשנת 1942, הנאצים תלשו בכוח את מרים הקטנה, בת השש, מידיה של אימי, למרות הבכי, קורע הלב של מרים ושל הוריי. מרים הקטנה נשלחה למחנה השמדה, כנראה לחלמנו. הוריי הופרדו זה מזו ונשלחו למחנה ההשמדה, אושוויץ. מאושוויץ הם נשלחו למחנות עבודה. אמי נלקחה למחנה עבודה שעסק בתעשיית נשק, ״קרופס״. אבי נלקח למחנה העבודה וההשמדה, ״בירקנאו״, שם, נחקק לו מספר על היד. במחנה זה עבד, עד שנישלח למחנות אחרים. הוא היה במיידנק, בדכאו והשתתף בצעדת מוות לבוכנוולד לקראת סוף המלחמה, למחנה עבודה וההשמדה בוכנוולד שבגרמניה, שם שהה עד ששוחרר מהמחנה, על ידי הצבא האמריקאי בשנת 1945, בתום המלחמה.

אחרי המלחמה, הוריי חיפשו את בתם, זה את זו ובני משפחה נוספים. לאחר שנתיים של חיפושים, הם מצאו רק זה את זו. אז גם התבררה להם האמת המרה והעצובה שרק שניהם שרדו, כל שאר בני משפחתם לא שרדו ומאומה מביתם ורכושם לא שרד. שבורים נפשית וחולים, ללא משפחה, בית ורכוש הגיעו הוריי למחנה עקורים (מחנה פליטים) בגרמניה, שוונדורף, שם  נולדתי.

לאחר קום מדינת ישראל, בשנת 1949,  הוריי ואני עלינו למדינת ישראל. 

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

ציון חסון , ילד בן 9 במחנות מעצר בלוב

"ב-1942 גירש מוסוליני יהודים למחנות מעצר בתוניסיה ובאלג'יריה, ואלה מהם שהיו בעלי אזרחות בריטית נשלחו למחנות באירופה, כמו אינסברוק באוסטריה וברגן בלזן בגרמניה. יהודים בעלי אזרחות לובית נכלאו במחנות ריכוז בטריפוליטניה, במיוחד בג'אדו, שם נכלאו סבי ובני משפחתו, וכן בערים נוספות באזור יפרן וע'ריאן, שם נכלאו סבתי ובני משפחתה.

תנאי החיים במחנות היו גרועים באופן קיצוני והביאו עמם זיהומים ומחלות ובעקבותיהם מגיפות שגרמו למותם של אנשים רבים. נוסף על התנאים הקשים במחנה, הקצינים האיטלקים לא חסכו שום צורת השפלה, דיכוי והתעללות. מדי יום נלקחו הגברים מעל גיל 18 לעבודת פרך מבוקר עד לילה. התנאים בג'אדו היו קשים במיוחד. ציון חסון ,יליד לוב,  שהיה בן תשע, מספר שרבים מבני משפחתו נרצחו במחנה. אמו היתה מייצרת בובות ומוכרת אותן לערבים דרך הגדר ובאחד הימים היא נתפסה. אחד הקצינים האיטלקים חבט בה עם לום ושבר את גבה והיא נותרה כפופה כל חייה..

אירועי המלחמה, הפרעות שנעשו ביהודי לוב על ידי ערביי המדינה ב-1945 וב-1948 וכמובן הקמתה של מדינת ישראל והלובי המתמשך לעלייה - הובילו תחילה לעלייה בלתי לגאלית לישראל ולאחר מכן, בינואר 1949, כאשר הבריטים שלטו בלוב, לעזיבה חוקית של לוב. בין 1949-1952 הגיעו לישראל כמעט כל יהודי לוב" 

מקור

אסתר , ילדה במחבוא של משפחה פולנית

מאת: אסתר צמרי

סבתא אסתר נולדה בפולין בכפר צ'חנוביץ' בשנת 1935, למשפחת חזן כילדה רביעית ואחות לשלושה בנים בוגרים. בתקופה שלפני המלחמה המשפחה חיה חיים רגילים, האבא עבד במסחר בתבואות והאמא עבדה במשק בית. בערך שסבתא הייתה בת ארבע אביה נלקח על ידי הגרמנים מהבית כשהוא בן ארבעים וחמש יחד עם עוד גברים מבוגרים, איש מהם לא חזר, אף אחד לא ידע מה עלה בגורלם.

ב1941 שמו על כל היהודים טלאי צהוב והכניסו את כל היהודים מהכפר לגטו, ובתקופה זו אחיה הגדול ניסה לברוח מהגטו עם עוד קבוצת נערים ולהצטרף לפרטיזנים אך כנראה נרצח על ידי פולנים. בתחילת האביב של 1942 בלילה אפל במיוחד החליטה המשפחה לברוח מהגטו אל כפר שהיה לא רחוק אל משפחת ביאלי הפולנית. סבתא הסתתרה אצל הפולנים תקופה ארוכה של שלוש שנים. חלק מהזמן הם התחבאו בשדות של המשפחה. באחד הימים שהסתתרו בשדה, האמא והאח הגדול הלכו לבקש אוכל וסבתא שלי ואח שלה נשארו בשדה. בהתחלה הם שמעו צרחות ואז הייתה דקה של שקט ואז פתאום היו שתי יריות, סבתא שלי ואחיה נבהלו מאוד. לאחר כמה דקות אחיה יצא לבדוק מה קרה וכשחזר אמר לה איבדנו את אמא ואחינו הגדול. סבתא שלי שעוד הייתה ילדה קטנה לא הבינה מה זה אומר לאבד את אמא. סיפור זה קרה כשלושה חודשים לפני סיום המלחמה. לאחר מכן משפחת ביאלי הכניסו את סבתא ואחיה הגדול שנשאר להתחבא בדיר חזירים.

בסיום המלחמה בשנת 1944 הגיעו המדריכים מישראל ואספו במיוחד את הילדים היתומים. סבתא והאח שנשאר החליטו לעלות לארץ ישראל בעזרת עליית הנוער בשנת 1946. סבתא הגיעה לקיבוץ מרחביה ושם אימצה אותה משפחת רייך. ב1954 התחתנה עם סבא שלי עזרא צמרי והם הקימו יחד משפחה.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

החיפוש אחרי התינוקת האבודה

מאת: איריס איוושה (סיון)

 אחותי הגדולה נולדה בוורשה עם פרוץ מלחמת עולם בשנייה ב-1939. במהלך המלחמה עם היווצרות גטו וורשה, אימא שלי, ברחה מוורשה עם  אחותי התינוקת, על מנת לא להיסגר בגטו. היא רצתה להגיע לרוסיה, שהגרמנים עדיין לא נכנסו לתוכה. המנוסה שלה הייתה דרך שדות ויערות על מנת לא להיתקל בגרמנים. הרבה פעמים הגרמנים הפציצו את דרך מנוסתה והיא הייתה חופרת בור לתוכו הכניסה את  אחותי התינוקת ונשכבה עליה, שאם ההפצצה תפגע בה אולי כך התינוקת תינצל. היא עברה את הגבול לרוסיה ולקחה רכבת לכיוון מזרח מה שיותר רחוק מהגרמנים. בתחנת הרכבת הראשונה שהרכבת נעצרה , היא ירדה לקנות חלב לתינוקת והתינוקת נשארה בקרון.  באותו הזמן מטוסים גרמנים התחילו להפציץ את התחנה, קרונות הרכבת הופרדו והיא דהרה הרחק מהתחנה עם התינוקת והתיק עם כל שהיה לאמי. אמי נשארה בתחנה ללא התינוקת וללא מסמכים!

 בכל ההיסטריה ופלישת הגרמנים לרוסיה, אף אחד לא ידע לאן הרכבת נסעה. אמי נלקחה למחנה עבודה, קולחוז, קרוב לסיביר. שם סחבו שקי תפוחי אדמה, עצים וכו׳ ועבדו עבודות פיזיות קשות, כי כל הגברים נלקחו לצבא להילחם בגרמנים. ארבע שנים עברו והמלחמה נגמרה ואמי שוחררה ממחנה העבודה והתחילה בחיפוש בתה שנעלמה באותו יום נוראי, ארבע שנים קודם, ברכבת . היא כבר הייתה בת שש! היא חזרה לתחנה בה הופרדו בקרונות וחיפשה מישהו שהיה בתחנה ארבע שנים קודם לכן בזמן ההפצצה. בסופו של דבר מצאה איש אחד שסיפר לה שהרכבת כנראה נסעה לעיר מסוימת. היא נסעה לעיר הזאת ואחרי תחקירים וחיפושים למדה שהיו כמה ילדים ותינוקות הרכבת והם נלקחו לבית היתומים של העיר.

היא הלכה לבית היתומים וסיפרה את הסיפור שלה. שם אמרו לה שהיו כמה ילדים אבל רובם מתו מרעב ומחלות אבל ילדה קטנה אחת עם עיניים מאד כחולות נתנה לאימוץ לזוג כפרי שאיבד את בנם בתחילת המלחמה והסכימו לתת לה את שמם וכתובתם. בדרך אליהם היא ראתה ילדה מדלגת והלב שלה נעצר. היא רצה לילדה ושמה את ידה על כתפה, והילדה הסתובבה ועם זוג עיניים מאד כחולות הביטה על אמי. אמי שאלה אותה מה שמה בפולנית והילדה לא הבינה ואז חזרה על השאלה ברוסית והילדה ענתה לה: ריטה, שם אחותי היה אלה ואמי שאלה איפה היא גרה והיא נתנה לה את הכתובת שהיתה לה ביד. אמי הלכה לשם וסיפרה את סיפורה. הם בתור הורים שכולים הבינו את הכאב שלה והסכימו למסור לה את הילדה. בשביל הילדה, אמי הייתה אישה זרה שלקחה אותה לארץ זרה.

אמי המשיכה לקרוא לאחותי ריטה, השם הרוסי שניתן לה בתור תינוקת על ידי הוריה המאמצים. כשהייתי בת שמונה נודע לי פעם ראשונה על שבעצם היא נולדה בשם אלה ועל כל הסיפור שקרה במלחמה ואני זאת שעמדתי על זה שנקרא לה בשמה האמיתי: אלה וכך היה. אמי עלתה איתי ועם אחותי ארצה. אחותי היתה אז כבר בת שמונה העשרה.

 לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

רות קלוגר , ילדה בת 13 בצעדת המוות

ינואר 1945 . החזית התקרבה מיום ליום ורעם תותחי הרוסים הלך והתחזק. הרעש המאיים היה כמוזיקה ערבה לאוזנינו.

לא עבדנו עוד בעבודות הכפייה : רעבנו ללחם, קפאנו מקור וחיכינו. הפסקת העבודה המפרכת הייתה ברכה, אבל קיבלנו פחות ופחות מזון.

קיווינו שהגרמנים ינטשו את המחנות ויניחו לרוסים המתקדמים להשתלט עליהם. אבל הם לא עשו כן, הם פינו אותנו במסעות רגליים הידועים בשם צעדות המוות .

עפ"י פקודות הגרמנים לקחנו שמיכות והתחלנו להתקדם לכיוון גרמניה. יצאנו לדרך בימים הראשונים של פברואר 1945 ועדיין היה קר מאוד. נגררנו בדרכים , בכפרים.

מעתה אנשי הס"ס הם שניהלו את  צעדת המוות שלנו . הם הפקיעו אסמים כדי שנוכל ללון בלילה שם. הגענו לאחר מסע מפרך לאסמים בלילה, אך אני , אמי ועוד שתי חברות התחלנו לתכנן את הבריחה. ברגעים מסוימים נוצרה מהומה במעבר מהצעדה לאסם וזו הייתה הזדמנות עבורנו .

ואז עשינו מעשה, בלילה השני ברחנו בחסות המהומה בעת שכינסו אותנו למכלאה אחרת.

ראשית הייתי צריכה להתגבר על התנגדות אמי. אמי רצתה לחכות למנת הלחם. אני התנגדתי לה במרירות , בייאוש. בלאו הכי כמעט לא נותנים לנו אוכל עוד , את מה שהם נותנים נוכל למצוא בכוחות עצמנו. עכשיו או לעולם לא , איש אינו רואה , שומרי הס"ס היו עסוקים ועייפים מן הסתם.  החלטתי , לא עוד לילה באחד האסמים האיומים האלה. הלחץ הקבוצתי עזר . אמי הססה ואז הסכימה לברוח אם כי באי-רצון.

ברחנו עוד לפי הכניסה לאסם. החווה שהיינו אמורות ללון בה בלילה ההוא שכנה במקום מוגבה קצת , ועכשיו למרות העייפות היינו מהירות וקלילות כל כך כי רצנו במורד גבעה. שביב האנרגיה האחרון שלי ניצת והיה לניצוץ אש בראשי , ואנחנו , שש נשים , ברחנו בריצה מהירה .

בדקות הבאות , כשרצנו ברחוב והתרחקנו מן האסירות הרעבות הקופאות מקור וממתינות למחסה הכפוי שלהן , עברנו את המחסום המפריד בין עולם המחנות ובין גרמניה.

התשישות המעיקה והחולשה הגופנית היו כלא היו.  פרץ עצום של אנרגיה שטף אותי.

השגנו בגדים באחד הכפרים ועשיו נראנו כמו המקומיות . המצאנו סיפור שאנו פליטות גרמניות שבורחות מן המזרח לגרמניה . גרמנית הרי הייתה שפת האם שלנו  וזה הגביר את בטחוננו. עלינו על רכבות גרמניות שהובילו  פליטים גרמנים מהמזרח . הגענו לשטראובינג , עיירה בוורית קטנה , שם מצאנו עבודה כפועלות חקלאיות במשק גרמני. תוך כדי עבודתנו הפציצו את האזור מטוסים אמריקאיים . הרגשנו שסופם של הגרמנים מתקרב.

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

רות קלוגר , ילדה בת 12 , במחנה עבודות הכפייה כריסטיאנשטט

" בגיל 12 מצאתי עצמי בין נשים מבוגרות יותר שנשלחו לעבודת פרך במחנה כריסטיאנשטט. ברישומים הופעתי כנערה בת 15 ולכן ניצלתי מהסלקציה באושוויץ. 

לא נראה לי שהנאצים הפיקו תועלת ממני . בקושי הצלחתי לסחוב פסי רכבת עבור המסילה שסללו. הועידו אותנו לעשות עבודת גברים : ביראנו את היער, חפרנו , סחבנו גזעי עצים והנחנו פסים למסילת הרכבת.

לפעמים היו השומרות שולחות כמה מאתנו לסייע לתושבי הכפר ואז היינו יושבות באיזו עליית גג וקושרות בצלים על חוט. זה היה עדיף מן האוויר הקר. הכפריים הגרמנים לטשו בנו עיניים כאילו היינו חיות בר ( אבל אני דוברת את שפתכם , רציתי לומר להם). 

לפעמים נאלצנו חברתי סוזי ואני לעבוד במחצבה. זו הייתה העבודה הקשה מכל כי שום מקום לא היה נידח וקר כל כך.

אני לא עבדתי בבית החרושת לתחמושת , בדרך כלל הייתי באוויר הפתוח , אבל סבלתי מקור ומרעב כל הזמן.

מפעם לפעם ורה חברתי הצ'כית סידרה לי לעבוד במטבח וכך הצלחתי לגנוב כמה ראשי כרוב וירקות נוספים . ורה הייתה גנבת מצרכים זריזה מאד והצילה אותי מגוויעה ברעב.

באוקטובר 1944 מלאו לי שלוש-עשרה , ומתוף דחף של בחינה עצמית מיסטית החלטתי לצום ביום כיפור לראשונה בחיי.

השבועות הראשונים של 1945 היו הקשים ביותר. המשק הגרמני סבל ממצוקה והקורבנות היו אסירי המחנות. עכשיו היה המזון מועט כל כך עד שלא יכולת לחשוב על שום דבר חוץ מאוכל. ניסיונתי להשיג שאריות אוכל במטבח הסגל לא צלחו ואיש הס"ס הכה אותי קשה."

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010

אדמונד לוביינקאר , בן 12 , בין הוצאות להורג , יערות ומחנות ריכוז

עדות משנת 1946

"נולדתי ב7 ביוני בבוריסלאב שליד לבוב לאבי ליאון ואימי אנה באקאר.

כאשר נכנסו הגרמנים (1941) הפסיקו את תלמוד התורה ופיטרו את היהודים ממקומות-עבודתם . גם אבי פוטר (הוא היה חשמלאי).

לאחר שבוע נערכו פרעות בהשתתפות האוקראינים ובהם נרצח סבי. אחר כך ערכו הגרמנים אקציה ראשונה.

באקציה השלישית נרצחו תשעה מבני משפחתי. 

במשך שתי האקציות הראשונות הוסתרתי בביתה של גוייה אחת , מכרתה של אמי, והקשבתי לכל המתרחש בחוץ.  שמעתי כיצד הגרמנים הורגים אמהות וילדים .

עברו עלי שלוש אקציות נוספות ובשישית נתפסתי בעת שהלכתי לעבודה. ניסיתי לברוח מהגרמנים בדרך למשטרה , אך הם תפסו אותי והובילו אותי למקום הריכוז של הנחטפים היהודים באולם קולנוע .

שם נדחסו מעל 1000 יהודים ללא מזון ואוכל . כולם חיכו להוצאה להורג ע"י הגרמנים.

הצלחנו כמה אנשים לפרוץ את הסורג וניסנו להימלט אך הלילה היה בהיר והמשמרות ראו אותנו והחלו לירות. חלק מהנמלטים נהרג ואני הוחזרתי למקום הריכוז באולם הקולנוע. 

כולנו חיכינו בפחד להוצאה להורג . לפתע ראיתי שיהודי אחד , ואכטל שמו מצליח לפרוץ את אחד מהקרשים במבנה . הוא הוריד אותי ועוד כמה ילדים והעביר אותנו בפירצה שנוצרה למחבוא שם הסתתרנו בכל זמן ההוצאה להורג של הקורבנות היהודים.

חזרתי אחר כך למשפחתי .

הוסתרנו כל המשפחה בבית של נוצריה , אך בגלל חשש מהלשנה של חברתה ברחנו ליער . שם חיינו כמחצית השנה.

לפתע נערך מצוד גרמני על היער. כל משפחתנו נפלה בפח ונשלחה למחנה הריכוז פלאשוב שליד קרקוב שם סבלנו קשות ממפקד המחנה אמון גאט.

אבא ואני הגענו אחרי טלטולים לדכאו ( מספרי: 148793). שם היינו כלואים חודשיים עד שהתקרב הצבא האמריקאי. הגרמנים ניסו לפנות אותנו בצעדת מוות , אך הצבא האמריקאי , שהקדים לבוא, הפתיע את הגרמנים. שוחררתי ביום 13 במאי 1945.

אני נמצא עתה עם אבא במחנה פלדאפינג בדרך לארץ-ישראל.

מקור וקרדיט :

בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.