מרים טיטלבאום (בוט), בת 7 ," נמסרתי למנזר וכך ניצלתי"

מאת: מרים טיטלבאום (בוט)

זהו הסיפור של אמי – מרים טייטלבאום. שם נעוריה היה בוט, נולדה בשנת 1934, בפולין (לפי התיאור שלה, זוהי הערכה של שנת הלידה שלה והיא איננה בטוחה בתאריך האמתי). גדלה בעיר ולדובה, בת למשפחה מאוד גדולה ואמידה של סוחרים, הרב סבא היה רב בעיירה. בזמן השואה, בהיותה ילדה צעירה, הוריה מסרו אותה למנזר. לאחר המלחמה, אנשי הפדרציה היהודית עסקו באיתור ואיסוף של כל היהודים שהצליחו לשרוד. הם פעלו על סמך עדויות של ניצולים על קרובי משפחתם של הנעדרים, לעיתים על סמך עדויות של אנשי העיירה שבו התגורר אותו אדם שחיפשו וגם אצל הגויים שהתגוררו בעיירה או בכפרים סמוכים.

את אמי הצליחו למצוא במנזר, שם היא הפכה ממרים למרייה, ומצאה מפלט חמים בחיק הנצרות. כשמצאו אותה, היא פחדה לחזור ולהיות יהודייה. בתקופה זו כל משפחתה הענפה והגדולה הושמדה. לאחר המלחמה היא ועוד ילדים שוכנו בתחנת מעבר בטירת לה-רו בצרפת, ולאחר מכן הגיעו ברכבות לארץ ישראל. היא הגיעה לארץ בשנת 1948, שלחו אותה לקיבוץ גן שמואל ושם היא הכירה את אבא שלי שהתגורר בחדרה, אף הוא ניצול שואה שנותר בחיים עם אחיו ואיבד את שאר משפחתו. הם נישאו, ונולדו להם שני ילדים, אחי הגדול ואני. אמי למדה בקורס אחיות בהדסה ירושלים.

בהמשך חייה סבלה, חוותה קשיים רבים וסבלה מנכות נפשית, בשל קורותיה בזמן השואה, ואבא שלי טיפל בה במסירות לאורך כל שנות חייו. היא נפטרה בשנת 2014.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

סיפור ההישרדות של פנחס כפיר ילד בן 12 בשואה

מאת: פנחס כפיר

ארץ לידה: קרואטיה  Croatia  

פנחס כפיר נולד ב – 19 בינואר 1932 בעיירה אילוק, במדינת קרואטיה, ששכנה על הגדה הדרומית של הנהר דנובה. המדינה הייתה שייכת לממלכת יוגוסלביה של העמים הסלביים הדרומיים, ממלכה שהייתה קיימת רק 20 שנה, בין שתי מלחמות העולם.

פיר היה "ילד חדר". הילדים היהודים היו נשלחים ל"חדר" בגיל שלוש, שם למדו קרוא וכתוב. כשהגיע פנחס לבית הספר העממי היוגוסלבי, הוא כבר ידע לכתוב שלושה סוגי כתב: הכתב הארמי, כתב רש"י והכתב המחובר.  הוא למד לדבר עברית במבטא אשכנזי, יידיש וגרמנית וכבר בגיל שבע ידע לכתוב שבעה סוגי כתב ולדבר בחמש שפות. בשנת 1941, כשהיה כפיר בן עשר, פלשו הגרמנים ליוגוסלביה ופירקו אותה. קרואטיה נפרדה מיד מהממלכה והכריזה שהיא בת ברית לגרמניה הנאצית.

המיליציה שלהם בשם אוסטשה, החלה לעשות צרות ליהודים. סימנו את הבתים במגן דוד וחייבו את היהודים לשים סרט צהוב על  הזרוע. הם פלשו לבתיהם, היכו אותם, הרסו  והשמידו. לקחו את רכושם והתעללו בהם. כאשר הגרמנים פלשו, אמו של כפיר הבינה שישנה בעיה וגילתה תושייה.

אמא של פנחס-בובי,  הייתה ילידת הונגריה. בהונגריה שלטו הפאשיסיטים, שהיו עדיין סובלניים ליהודים. היא התקשרה לקרוביה בהונגריה וביקשה מהם לדאוג לילדיה, היא האמינה ששם בניה יהיו בטוחים יותר.

פנחס מספר: "בסוף 1941, אימי מסרה אותנו, אני בן תשע ואחי ינקו בן שש, לאישה סרבית, שהבריחה אותנו דרך נהר הדנובה מהצד הקרואטי להונגריה. שם חיכה לנו בן דוד מבוגר ואסף אותנו לביתו".

חודשיים לאחר שעזבו את קרואטיה להונגריה, הגרמנים העבירו  את כל יהודי העיירה אילוק, למחנות הריכוז, ובקיץ של אותה השנה כבר לא נשארו שם יהודים. רצחו את כולם, כולל את ההורים ואת האחות שהייתה בת שנתיים.

בהונגריה הם חיו ללא ניירות ולכן נאלצו להסתתר מהשלטונות. כפיר ואחיו הופרדו ונדדו בין דודים וקרובי משפחה על מנת ששכנים ואנשים לא יחשדו. מ-1941 סוף  עד מרץ 1944, היו ללא מידע על הוריהם. רק אחר כך נודע לפנחס ולאחיו שהם נרצחו במחנה ריכוז יסנרובץ.

ב-1944 תפסו הגרמנים את השלטון בהונגריה, הדיחו את הפאשיסיטים והשתלטו  על הונגריה. אנשי המיליציה "צלב החץ" החלו לפעול. הגרמנים ידעו שיש המון פליטים המסתובבים ללא ניירות ולכן הכריזו שכל מי שלא יסגיר את הפליטים, לאחר שיתגלה, יוצא להורג. דודו של פנחס נאלץ להסגיר אותו ואת אחיו. הנאצים, שלושה חיילי S.S ושלושה אנשי גיסטפו, הגיעו ואספו את שני הילדים הקטנים, את פנחס-בובי ואת אחיו ינקו. העבירו אותם לבית סוהר הכי גדול בהונגריה, שאסיריו היו  פושעים ואכזריים. בובי מספר: "הם לא ראו אותנו כי העלמתי את עצמי" הוא מסביר: "על מנת להתמודד עם המצב העגום הייתי מתעלם ומעלים את עצמי וחי בתוך בועה".

אחר כך העבירו אותם למחנה ריכוז גרמני בתוך הונגריה ולאחר זמן מה העלו אותם לרכבת המוות לאושוויץ. בדרך לאושוויץ הרכבת נעצרה על המסילה. אנשים לבושי חליפות עמדו על המסילה מנופפים בדפים לבנים. בין האנשים עמד ראול ולנברג שהיה שגריר שוודיה בבודפשט. ולנבג הגיע לבודפשט. כשנודע לו על מצב היהודים הוא ארגן את כל אנשי השגרירות שיעבדו למען הצלת היהודים. ולנברג אירגן כמה שיותר תעודות זהות מזויפות, לכל שם שיכלו למצוא. הוא עמד על המסילה מול הרכבת והגרמנים עצרו את הרכבת. ולנברג הסביר לגרמנים, שכל הילדים מתחת לגיל 13 הם תחת חסות שוודיה. ולנברג סיפק לגרמנים, שהבירוקרטיה הייתה חשובה להם,  מסמכים, שכל הנשים והילדים שהיו ברכבת הם תחת חסות שוודיה. בדרך זו הוא הציל כ- 100,000 יהודים.

על מעורבותו זאת  הוכר ולנברג על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם. ולנברג ארגן משאיות ולקח את היהודים שהציל חזרה לגטו בודפשט, הכניס אותם לבית מוגן ואת הילדים לבית יתומים שהקים, שעליו היו דגלים של הצלב האדום השוודי, השוויצרי והבינלאומי. הכניסה  לנאצים הייתה  אסורה.

בינואר 1945 נכנס חייל הצבא האדום, עם הצלחת (כך נקראה המחסנית בצורת צלחת). זה היה יום הולדת ה – 13  בלועזית. החייל ראה אותנו רעבים מסכנים, מלאים בכינים  והלך. כולם הבינו  שנגמרה המלחמה ויצאו. אנשים וילדים רצו לחנויות להשיג אוכל, אך לא היה, כי הכל נבזז. פנחס-בובי  הלך לחפש ספרים וחזר לבית היתומים עם ספרים.

לאחר זמן מה, בן הדוד שהעביר אותם מקרואטיה לדברצן, הגיע  לבית היתומים והחזיר אותם לדברצן. שם גילו  פנחס-בובו ואחיו ינקו, שכל משפחתם  נהרגה. החיים לא שבו למסלולם. הדוד היה שבור  ולבובי היה קשה לצאת מהבועה. היה בחור גוי במבנה של הדוד שלימד אותו כדורגל ובמקום ללכת ל"חידר" הוא הלך למשחקי הקבוצה המקומית ושיחק איתו בכדור רגל.

כעבור זמן מה הגיעו  שליחי בני עקיבא ושכנעו יתומים  להעבירם  לישראל. בעבר, הדוד כעס על בנו כי בשנת 1943 הצטרף לבני עקיבא והדוד כמעט גרש אותו מהבית. הדוד האמין אז, שיש לחכות למשיח ורק אז להעלות לארץ. הדוד, שהיה שבור ויתר עלי ועל אחי ואיפשר לשליח בני עקיבא  לקחת אותנו.

הילדים שנאספו נלקחו לעיירה בשם דסק. לילדים שנאספו וחונכו במקום  קוראים "ילדי דסק ".  במקום זה הוכשרו הילדים לקראת העלייה לארץ. לימדו אותם את השפה העברית, היסטוריה של עם ישראל, מעט חקלאות ועל החלוצים שבונים את הארץ. בובי, גם שם  אהב לשחק כדור רגל ולקרא  ספרים.

פנחס מספר: "לימים  ילדי דסק גדלו ורובם משכילים ועוסקים בארץ בתפקידים חשובים."

ביולי 1946, עלו ילדי דסק וביניהם בובי ואחיו למשאית ויצאו לדרך ארוכה לכיוון ארץ ישראל. בדרך לארץ עברו טלטולים רבים. בזגרב הם שהו זמן מה. בסוף נובמבר 1946 עלה בובי יחד עם ילדי דסק לספינה בשם "כנסת ישראל", ספינה פנמית שהובילה פחם בדרך לארץ. המצב בספינה היה קשה. קור, רעב, צמא וצפיפות נוראה. השיטו את הספינה בניסיון להתחמק מהאנגלים, אבל  הספינה התגלתה והאנגלים גררו אותה לנמל חיפה. היו קרבות בין האנגלים למעפילים. היו הרוגים. המעפילים הורדו עם גז מדמיע. כל מי שנזקק הועבר לבית החולים בחיפה את כל היתר העלו על נושאת גייסות והועברו לקפריסין שם שהו  תשעה חודשים. קבוצת ילדי דסק המשיכה את שגרת חייה, כפי שהתנהלה בעיירה דסק וכמובן שגם שם שיחק פנחס-בובי רק בכדורגל.

בערב ראש השנה התבשרו העצורים בקפריסין על חמש מאות סרטיפיקטים לילדים הכוללים את ילדי דסק. ב-22 בדצמבר 1947 ילדי דסק הפליגו בספינת הוד מלכותו, מלך אנגליה מנמל פמגוסטה שבקפריסין לנמל חיפה. ילדי דסק  הועברו ל"כפר בתיה" ברעננה. הם   הגיעו ל"כפר בתיה" חצי שנה לפני קום המדינה. שם זכו למיטות נוחות, אוכל בשפע  ולחינוך. ילדי דסק חוו  שתי חוויות מרגשות: האחת, ההכרזה בעצרת האום בכ"ט בנובמבר,  והשנייה, ההכרזה על הקמת המדינה בה' באייר.

פנחס-בובי  מספר שהמשיך להשתמט מלימודיו ובעיקר לשחק כדורגל ובזכות משחקי הכדורגל יצר קשרים חברתיים עם הילדים.

להמשך סיפור החיים באתר הקשר הרב דורי

סיפור חייה של סיפורה של ברברה בירן , בת 6 , בפולין בתקופת השואה

נולדתי בפולין בוורשה בתאריך 30.5.1935. הייתי בוורשה עד גיל 4. אחד מהזיכרונות הראשונים שלי היא שאנחנו יושבים בפרוזדור ומפציצים את העיר. אבא, אמא, אני, אח של אבא שלי ואשתו עזבנו את ורשה והגענו לווילנה – שם הייתה כל המשפחה של אבי.

הגסטפו לקחו את אבא שלי כשהייתי בת 6 ועד היום לא יודעים מה קרה איתו. לא היה תאריך למות אבי ולא היה מקום קבורה ידוע. מגיל 6 לא היה לי אבא.

גורשנו לגטו לדירה בעלת 2-3 חדרים, וגרו בה כ-40 איש. כולם ישנו על מזרונים בדירה ורק לדודה של אבא שלי הייתה מיטה. יום אחד הודיעו לנו שכולם צריכים להתייצב בכיכר בגטו, ומי שלא בא ומוצאים אותו בדירה – הורגים אותו.

באותו ערב הגיעו הליטאים והתחילו לירות באוויר כאזהרה וזרזו את האנשים ללכת לכיכר. אמא שלי החליטה שהיא ואני נשאר בדירה ולא נלך לכיכר. אחרי זמן מה, הגיעו השוטרים הליטאים וחיפשו בכל הדירות במטרה למצוא יהודים. השוטרים הכו בדלתות ופרצו אל הדירה בעזרת הרובים שלהם וחיפשו יהודים שלא הלכו לכיכר. במזל גדול, הם פספסו את הדלת של הדירה שלנו.

אח של אבי שנשאר בגטו היה מהנדס בניין. הוא סיים את בית הספר להנדסה עם חבר ללימודים גוי. יום אחד, כשאמא שלי הלכה לעבודה היא לקחה אותי איתה ויצאנו משער הגטו. אחרי זמן מה היא משכה אותי חזק ואנחנו נעלמנו לסמטה בצד. הגענו לבית של המהנדס הזה והתחבאנו שם.

הזכרון היחיד שיש לי מגטו ורשה הוא האנשים שנראים כמו שלדים מתים ברחובות שמכסים אותם בעיתונים. אני גם זוכרת שאמא שלי הכינה לי סנדוויץ׳ ופתאום אחד השלדים הבין שיש לי אוכל והוא גנב לי אותו מהכיס, ואכל את הסנדוויץ׳ עם הנייר.

אחרי שהבנו מה באמת קורה בגטו, ברחנו משם והלכנו לעיירה מחוץ לורשה מפני שאמא שלי גדלה בורשה ולא רצינו שאף אחד יזהה אותנו. בעיירה הזו אמא שלי לימדה אותי מספרי לימוד שהיו לנו ושיחקתי עם ילדים.

כשהייתי בת 10 אמא שלי הכניסה אותי לבית ספר של נזירות בכיתה ה׳, כך שאסור היה לי לומר שאני יהודייה. לא ידעתי מה זה להיות יהודי, אבל ידעתי שזה משהו שלילי, שצריך להסתיר. הרבה אנשים מוילנה ממשפחתו של אבא שלי הגיעו ללודג׳ ודוד שלי קיבל אישור לחזור לפולין אחרי שגורש לרוסיה. מאוד נהנתי בלימודים בבית הספר אבל היה לי קשה עם ההסתרה של היהדות שלי.

כמו בכל בית ספר נוצרי, מגיע זמן שבו כל התלמידות הולכות לוידוי הראשון שלהם בכנסייה. וידוי זה מלווה בטקס גדול ומפואר, בו כל התלמידות הולכות עם שמלות לבנות יפות. כל הבנות בבית הספר שלי הלכו לוידוי ואני גם רציתי ללכת כי לא רציתי להישאר בחוץ, אבל אמא שלי אמרה לי שאני יהודייה ושהיא לא מרשה לי ללכת לוידוי. היא סיפרה למנהל בית הספר שאני חולה ושטקס כזה יכביד עליי. אני מאוד כעסתי. שוב הייתה הרגשה שלהיות יהודי זה דבר מכביד, שלילי ומעיק. עוד פעם הייתי צריכה להסתיר את העובדה שאני יהודייה.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

סיפור חייה של אימיליה, ילדות בגטו בלוב במלחמת העולם השנייה

    בצילום הפתיחה : מחנה ג’אדו בלוב

מאת: אימיליה ארבל

ארץ לידה: לוב

סבתי אימיליה נולדה בטוברוק שבלוב בשנת 1937 בת לגזלה ושלום דדוש ז”ל.

השהות בטוברוק הייתה זמנית מכיון שהמשפחה עברה במהרה לדרנה. במלחמת העולם השנייה הגרמנים הגיעו גם לדרנה, הם אספו את כל היהודים תוך 24 שעות למחנה ריכוז במשאיות של חיילים.

סבתי יחד עם בני משפחתה שהו בגטו ג’אדו כשנה ושבעה חודשים. הם חיו בגטו באיום מוות מתמיד. נוסף על כך סבתי סיפרה לי שאביה ז”ל לפעמים היה יורד לשער המחנה לישוב ערבי ששכן שם כאשר הוא לקח מתחת למעילו הגדול את סבתי ותכשיט של אשתו. לאחר מכן הוא היה עושה עם המקומיים סחר חליפין, הוא היה נותן להם תכשיט ובתמורה לכך הם היו מביאים לו אוכל.

במשך התקופה בגטו מתו אנשים רבים, ממגפה קשה, מסבל ומחיים קשים. אביה של סבתי מת ממגפה, היא ואביה היו מאוד קשורים אחד לשני ומותו גרם לטראומה גדולה במשפחה.

במחנה הגרמנים גזרו להם את השער. כדי שלא יספרו לסבתא שלי את השיער, אבא שלה הסתיר לה את השיער עם מטפחת על הראש. יום אחד השערות בצבצו מהמטפחת ואז בכוח גזרו לה את השיער. משום שזזה המכונה ופגעה לה בראשה, עד היום יש לה צלקת.

כך זה נמשך במשך שנתיים. לקראת סיום המלחמה למזלם הטוב הגיעו אליהם אנגלים ועזרו להם לצאת מהגטו. כשנגמרה המלחמה בשנת 1945, האנגלים נתנו להם ממתקים ועוגיות והחזירו אותם לביתם. הם חזרו לבית ריק והיו צריכים להתפרנס בכוחות עצמם (האב מת בגטו). אמה עבדה בתפירה וגם הבן הגדול. סבתי עדיין לא יכלה לעבוד (הייתה ילדה) ולכן רק עזרה לאימה בעבודות הבית. “זה היה נס גדול” סבתא אמרה כשסיפרה לי את הסיפור.

את קום המדינה זוכרת סבתי בתור יום שמח עם ריקודים ושירים כל הלילה. בהיות סבתי בת 12, בשנת 1952, לאחר קום המדינה הם החלו להתכונן לעלייתם ארצה. הם עברו מדרנה לבנגזי ומבנגזי לטריפולי שם עשו דרכון ובדיקות. בטריפולי התעכבו מ1949 עד 1952 עקב בעיות של אחיה של סבתי בן ה17(יהודה) שהיתה לו מחלת ריאות .

העלייה לארץ, כשסבתא הייתה בת 16 (בשנת 1952) נעשתה מטריפולי לחיפה. “זה היה יום גדול בחיי” היא אמרה, זה היה יום מאוד שמח. במיוחד כשראו את נמל חיפה באופק מהאונייה. עם ההגעה לארץ הם נקלטו בשער העלייה שם שהו במשך חודשיים. משם העבירו אותם למעברה ברמת ישי למשך שנתיים. הם גרו שם בצריפים בתנאים קשים, לא היו להם שירותים, מים וביוב.

בשנת 1953 עברו לגור במגדל העמק.

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

ראו גם : שואת יהודי לוב – ויקיפדיה

 ג’אדו – ויקיפדיה

חוויות השואה של הילדה מלכה ( צלינה) בלומנפלד , בת 7 , בעיר יאסי שברומניה

 מלכה (צלינה) שטיינפלד (בלומנפלד ), בת 7 , השואה שלי בעיר יאסי

מאת: מלכה (צלינה) שטיינפלד (בלומנפלד )

ארץ לידה: רומניה

מלכה (צלינה) שטיינפלד לבית בלומנפלד נולדה בתאריך 02.02.1935 בעיר יאסי שברומניה, להימדה לבית גרינברג ולחיים לבית קופל. שם המשפחה בלומנפלד הגיע כאשר הוריה של מלכה שילמו לגוי בכדי שילך למשרד הפנים הרומני וירשום את מלכה תחת שמו הרומני ולא תחת קופל שהיה שם יהודי.

כשהייתה בת 5 פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הגיעו לרומניה והתחילו הפוגרומים.

מלכה לא הבינה למה דודתי ובעלה יחד עם סבתא שלה הגיעו לגור אצלה בבית כי היה חשדות שמשהו יכול לקרות, הגיעו על מנת להיות ביחד כל המשפחה עד לרגיעה הבאה. בלי להבין שום דבר למה הם גרו בבית, פרץ הפוגרום.

ביתה של  הילדה מלכה היה במרחק של 500 מטר על ההר ולידו נמצא בית הקברות היהודי, מרחוק ניתן היה לראות קבוצה גדולה של אנשים הולכת בכביש לכיוון בית הקברות היהודי.

בהתחלה מראה זה גרם לבלבול רב ולחוסר ידיעה של מה הולך לקרות, בחצר ביתה היו לה שכנים בשם "נדלר" והיה להם בן רופא אשר ששירת בצבא כרופא בדרגת קפטן (סרן), כשהוא ראה את האנשים מתקדמים לכיוון בית הקברות הוא לבש את מדי הצבא שלו. הוא הולך ונעמד  בשער החצר בבגדי הקצין. כשקבוצת האנשים הגיעה קרוב לבית הגיעו הליגיונרים הרומנים שכונו הליגיונרים בחולצה הירוקה והגרמנים וד"ר נדלר עומד בשער של הבית ולא נותן להם להכנס, הם תפסו את הרופא בחוזקה והתחילו להרביץ לו ולמשוך אותו בכוח מהחצר. באותו זמן נכנסו הרבה חוליגנים לחצר, הוציאו את כולם יחד עם כל השיירה, הוציאו מהחצר 11 גברים (משפחות) מהם אך ורק אבא שלי חזר.

בדרך הביאו אותנו למרכז העיר, ליד חצר המשטרה הראשית (קסטורה) שם הפרידו בין נשים ילדים וגברים, הגברים הוכנסו לחצר ואת הנשים והילדים שלחו הביתה.

בחצר הקסטורה שם נמצאו הגברים, ובכניסה לשער הקסטורה חיכו להם מספר חוליגנים עם מוטות ברזל או עץ והכו את כולם מכל כיוון. אבא שלי ראה מה קורה והוא הגן על ראשו באמצעות היד שלו.

מרוב זוב דם אף אחד לא הצליח לזהות מי זה מי. בחצר הייתה מוכנה מכונת ירייה וירו מימין ומשמאל, אבי הצליח לברוח והסתתר בתוך בית קולנוע בחדר מכונות שהיה קרוב לקסטורה, שם הסתתר מתחת מיטה שהייתה מונחת בחדר ובכל זאת הם מצאו אותו וגררו אותו לקבוצה שבחצר. בחצר הזו היה הרבה מכות, דם ורצח בגלל מכונת הירייה.

הרצח הזה התמשך שעות מיום עד לילה, בדרך זו הביאו את האנשים שנשארו בחיים לכיוון תחנת הרכבת הראשית, שם העלו אותם לרכבות מסחריות שמעבירים בהם פרות. אחרי יומיים נסיעה ברכבת עצרו אותה והורידו את המתים שלא שרדו את הנסיעה. אם רצו לשתות היו נעמדים על הגופות ומוציאים מטפחת מחוץ לחלון קטן שהיה בדופן הרכבת וכשהיה גשם היו מוצצים את המטפחת על מנת שתכנס כמות מינימאלית של נוזלים לגוף. הנסיעה התמשכה 11 ימים בהם אבי לא שתה ולא אכל כלום.

מכל הרכבת שהיו בה 120-130 איש נשארו רק אבי ובן של שכנים שהיה בן 13 אך היה מאוד גדול ורחב וחשבו שהוא גם גבר, הודות לאבי הוא נשאר בחיים, בזכות זה שאבי היה עורם את הגופות בכדי שיוכל להגיע לחלון הקטן שהיה קרוב לתקרה.

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת, תכנית הקשר הרב דורי

פרקי הישרדות בשואה : שני ילדים אחים מסתתרים במנזר בבלגיה

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006

  אהרון גד- ארמאנד ג'וזף

משה גד- מוריס רנה

אהרון : במשפחת האיכרים אליה הועברתי בתחילה,  לא היה חסר לי כלום, היו ילדים נוספים במשפחה וגם ילדי שכנים, וכולנו שיחקנו יחד.  הייתי הולך עם המשפחה למיסה בכנסייה, אך בפעם הראשונה לא ידעתי כי צריך להסיר את הכובע, דבר שעלול היה להסגיר אותי. כנראה אם המשפחה הייתה זו אשר הסירה לי אותו.

הייתי בכפר הבלגי מספר חודשים ומשם הועברתי למנזר. המעבר מהכפר למנזר אינו זכור לי כמשהו טראומטי. הייתי מספיק בוגר ( בן 10 ) כדי להבין שזה הכרח על מנת להסתתר מהגרמנים. כנראה גם לא נקשרתי רגשית למשפחה בכפר. אינני זוכר את שמות בני המשפחה, גם לא ניסיתי לאתר ולשחזר. היום אני שואל את עצמי מדוע. אינני יודע לתת על כך תשובה. בקשר למנזר אני זוכר הכל. כי שם נשארתי עוד שנה וחצי לאחר המלחמה. עד אשר הגיעו לקחת אותנו. חשוב לציין כי לא ניסו להחזיק אותנו בכוח במנזר.

לא ידעתי על הימצאותם של ילדים יהודים אחרים במנזר . כל ילד הסתיר מן הסתם את יהדותו. רק בדיעבד ידעתי כי היו שם עוד כעשרה ילדים יהודים. הרחצה הייתה במקלחות משותפות עם תאים פרטיים, מתוך הצניעות הדתית. באחד המקרים, מישהו מהילדים רצה לעזור לי. הנזירה, מתוך נקיטת אמצעי זהירות , ואולי גם צניעות, התערבה ולא נתנה לו. "כל אחד בעצמו" , כך אמרה. מאוחר יותר נודע לי כי הייתה בכך כוונת זהירות פן תיחשף העובדה שאני נימול. אם המנזר והנזירה מרי האחראית  על אגף הבנים , ידעו את דבר היותי ילד יהודי. הנזירה מרי קיבלה את אות חסידי אומות העולם.

הערת המראיינת : חנה עזר-אוליצקי

"אהרון מזכיר את המגמה של הצלת יהודים בבלגיה, ובעיקר הצלת ילדים יהודים. מי שהיה אחראית על כך הייתה המלכה האם, אשר גם הוכרה כחסידת אומות העולם. אנחנו משוחחים על העובדה שבמנזרים לא כל הנזירות ידעו על יהדותם של ילדים ומנסים להבין זאת. ראשית , עדיף היה שפחות אנשים ידעו. כמו כן, עדיף היה שהן לא תדענה, על מנת שהן לא תצטרכנה לשקר במקרה של חקירה. היה גם חשש שבין אנשי הכמורה או אנשי דת אחרים יהיו כאלה  אשר יסגירו יהודים לגרמנים מתוך אמונה שזו הדרך הנכונה מבחינת הנצרות, אם לא יצליחו להביא את אותם היהודים להאמין בישו.

אהרון מספר כי המנזרים שימשו גם בתי יתומים  לילדים, בתנאי פנימייה. הוא אומר כי למד בבית ספר , שיחק וטייל כמו כל הילדים . השנים הללו זכורות לו כשנים לא טובות, אבל גם לא רעות. הן היו קשות , אך הוא מעיד על עצמו כי היה ילד שמח ותלמיד טוב. רצה להיות קתולי. שירת ליד המזבח בטקסי המיזה בכנסייה ואת לחם הקודש קיבל כמו כולם. אך עיקרי הדת הנוצרית היו , שרק מי שהוטבל רשאי לקבל את לחם הקודש, לכן במנזר לא קיבל , גם כאשר שירת ליד המזבח. עובדה זו לא החשידה אותו , כי היה לכך סיפור כיסוי מתאים.

 "הסיפור היה כי הורי נדרו נדר שעד שובם מן המלחמה אני אמנע מלקבל את לחם הקודש . היו שאלות , אך ההסבר התקבל  במנזר למרות שזה  היה די קיצוני. בתנאים מסוימים זה מתקבל , כי אין אפשרות שילד יפר נדר של הוריו. אגב, היו גם הורים גויים שנעדרו מחיי הילדים בזמן המלחמה. את סיפור הכיסוי "תפרו" הכומר האחראי בכנסיית  יוחנן המטביל , אליה השתייך המנזר , והנזירה מרי האחראית על הילדים. אני זוכר כי דיברתי עם הנזירה על רצוני להיות קתולי וללמוד בסמינר לכמורה."אחרי המלחמה , כאשר הוריך יחזרו , אתה תדבר איתם , תשכנע אותם ותעשה מה שהם יחליטו, " אלה היו דבריה של הנזירה. זו הייתה האידיאולוגיה של המסדר הזה. לא כופים על אף אחד להמיר את דתו. "

 הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי:

אני רואה התחשבות בתשובתה של הנזירה. היא לא סגרה את הדלת בפניו, ונתנה מקום ראוי להורים.

"הייתי שובב כמו כולם ,  כולל מעשי קונדס. בלימודים הייתי בסדר בדרך כלל. למרות שכל הזמן הייתי צריך לזכור שאני מוסתר מפני הגרמנים, זכרתי את אמא ואבא היטב. התגעגעתי מאוד. אני יודע שבכיתי. לא הרבה, אבל בכיתי. הייתה לי ציפייה לשובם. עד השלב בו סיפרו לי שהם לא יחזרו.

יום אחד , אחרי המלחמה, הנזירה מרי סיפרה לי כי אבא מת. מתברר כי הגיע אדם אשר היה עם אבא באושוויץ וחזר משם. הוא ידע כנראה על מקום המסתור שלנו, באמצעות הארגון היהודי שהוקם בבלגיה כדי לטפל בניצולים ולחפש ילדים שהוסתרו.

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

אהרון מתקשה לדבר. דמעות חונקות את גרונו. שתיקה ארוכה. אני שואלת אם רצונו לעשות הפסקה . הוא נושם עמוקות . בולע דמעות , מוחה אותן מעיניו  וממשיך בקול חנוק.

"אבי ביקש מאותו אדם כי ינסה למצוא אותנו במנזר, ולמסור לנו "שנהיה יהודים טובים" . זו הייתה צוואתו.

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

המילים הנשמעות בחלל החדר בקולו החנוק והשקט של אהרון ממחישות את הרגע . הוא מאוד נרגש . לוגם מים ואומר כי חשוב לו לומר את הדברים כפי שהם .

"אני זוכר כי מיד לאחר שהנזירה סיפרה לי ישבתי בחוץ, בחצר המנזר על ספסל. לבד , בוכה.... הנזירה לא באה לנחם אותי, וטוב שכך, למרות שבאותו רגע לא הבנתי ורציתי כתף. אבל אין! לא היה אף אחד!! הייתי לבד ! אולי זה היה מכוון על ידי האחראים, לאפשר לי להוציא את הכאב. בכיתי, קיללתי את אלוהים, ושאלתי למה הוא עשה לי את זה! אפילו ילדים לא היו בסביבה , אולי כי הדבר היה בשעת הערב.

רק שנים מאוחר יותר יכולתי להבין ולהעריך את גדלות הנפש של הנזירה ואת יכולתה לטפל בנו. אם יש משהו שאני מצר עליו , זה שלא פגשתי אותה מאז שעזבתי את המנזר. הייתה הזדמנות אחת שבה הייתי בחו"ל ויצרתי קשר עם המנזר. הנזירה מרי הייתה בתשעה ימי תפילות ושתיקה , והנוהג הוא שאין מפריעים בזאת, אלא במקרה חירום. נשאלתי האם זה דחוף , היססתי ועניתי לא! כי לא העזתי להיות גורם מפריע. אילו ידעתי כי זו ההזדמנות האחרונה... אך היא נפטרה.

 הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי

שוב שתיקה ארוכה . אהרון הוא זה שמבקש להמשיך . מחכה לשאלתי.

האם אתה זוכר את עצמך חושב על משה אחיך?

בכפר שאלתי על אחי. במנזר שוב שאלתי. כעבור חצי שעה בערך הביאו אותו. הוא לא זיהה אותי כי היה קטן כאשר נפרדנו. זיהיתי אותו מייד ואני זוכר ששאלתי את עצמי , איך זה שהוא לא זיהה אותי.. מכאן הסקתי שהוא איננו זוכר כלום. 

מאותה סיבה גם לא סיפרתי לו מה שנודע לי בקשר לאבא. מה הטעם לספר לילד שלא זכר מציאות שבה קיימים אמא ואבא? ! פתאום ליפול עליו עם סיפור שהם אינם? מה הוא יבין ?  הוא כלל לא שאל , כי לא ידע שיש דבר כזה שקוראים לו הורים. אם היה שואל התכוונתי לומר כי הם נלקחו לעבודה. רק בשלב מאוחר יותר סיפרתי לו על כך שאבא ואמא אינם עוד.

שאלת המראיינת :

הרגשת אחריות ביחס אליו?  היה לך קשה עם זה? זה היה עול עבורך?

זה היה בהחלט עול כבד מאוד קשה. למרות שהוא היה מטופל ומוגן במנזר, הרגשתי אחריות של אח בכור. תמיד הייתי עם מבט והקשבה אם לא מציקים לו. הוא היה בא לספר לי מה קורה איתו. אולם ראיתי בזה רק את החיובי. רציתי שהוא יהיה באותו מקום יחד איתי. זה הקל עלי את הדאגה לגביו.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי

אהרון מדבר על משה אחיו . לדעתו, ייתכן כי משה חווה דברים יותר קשים ממנו עצמו, כי ילד קטן בן שלוש , אשר מוצא עצמו פתאום בין אנשים זרים , בלי שהוא מבין מה קורה ,זה חמור וקשה יותר לילד בן עשר, שבכל זאת יכול לקבל הסבר כלשהו. אבל הילד הקטן, הוא אומר , לא מבין ומבטא זאת בדרכים אחרות , של אי שקט , אגרסיביות .

 משה: יש לי תמונות מעורפלות. אחת הבעיות שלי , אשר מלוות אותי כל החיים , עד היום , אינני יודע מהי חוויה של ילד עם הורים. ברור לי כי זה יצר אצלי ניתוק גמור מבחינה רגשית. אני יכול להבין , אך לא יכול להרגיש. ניסיתי , אך לא זוכר כלום,כלום.

משה : אני רוצה לספר משהו אשר שייך לדברים שדיברנו עליהם קודם. אני זוכר מצב שבו כעסו עלי במנזר בגלל משהו שעשיתי ולא אפשרו לי לקרוא לאהרון. הוא ניסה להיכנס על מנת לעזור לי אך לא קיבל רשות. אני זוכר שכעסתי מאוד אך אהרון לא זוכר זאת. סיפור נוסף . הייתי כנראה פרחח לא קטן . יום אחד נחתכתי מזכוכית של בקבוק אשר שברתי בכוונה. החתך היה רציני. מה שהטריד אותי ביותר היה , פן אהרון יידע. היה לי חשוב לא להדאיג אותו ואכן הוא לא ידע על כך עד אשר חגגו לו את יום הולדתו השבעים.

הערת המראיינת  חנה עזר-אוליצקי

 "מובן שאנו צוחקים . זוהי הקלה קטנה בתוך המועקה הכבדה "

אהרון : בפברואר 1946 , גופים יהודים טיפלו בהוצאת ילדים מהמנזרים, ממשפחות וממקומות מסתור. שתי קרובות משפחה , בנות דוד אשר זכרתי אותן , מבוגרות בעשר שנים ומעלה מאתנו, ידעו כי אנחנו במנזר והן טיפלו בכך. לא הייתה שום בעיה מצד המנזר לשחרר ילדים.

 בתוך שבועיים הועברנו אל בנות הדוד, ומשם למוסד דתי של עליית-הנוער.

לאט לאט התחלנו לחזור ליהדות.

בספטמבר 1949 הגענו לחיפה , קיבל אותנו דוד , אח של אמא, שידעתי על קיומו. היינו אצלו שבוע ימים. לאחר מכן נשלחנו , כל אחד עם בני גילו. אני לקיבוץ עין הנציב , ומשה לכפר הרוא"ה. הפרידה בארץ לא הייתה בעיה. ביקרנו זה אצל זה.

שאלת המראיינת : הייתה לך משפחה מאמצת בקיבוץ ? הרגשת שווה בין הילדים-נערים?

בקיבוץ עין הנציב קיבלו אותנו יפה מאד  אך באותו זמן לא היו משפחות מאמצות במובן שאנו מכירים, זה התפתח אחר כך. היה לנו מדריך נפלא שגם הוא היה עולה חדש-ישן, והוא היה נפלא אל כולם. היה אבא לכולם. הרגשתי והרגשנו שייכים , כמו כולם . הייתי הכי מבוגר ואחרי שנה היה עלי להחליט האם אני נשאר עם הקבוצה אשר עשוייה הייתה ללכת כקבוצה לנח"ל, או שאני הולך לבדי לצבא , לחיל הקשר . מאחר שהוחלט שהקבוצה איננה הולכת כקבוצה לנח"ל, התגייסתי מייד עם קבלת צו הגיוס. בכך תם פרק הקיבוץ עבורי.

אהרון מספר כי במהלך השירות הצבאי הסיר מעליו בהדרגה את קיום מצוות הדת. הכיר את רחל והם נישאו ב1957. נולדו להם שלושה ילדים ומשפחתה של אשתו הפכה להיות עבורו למשפחה , והוא הפך להיות עבורם , בן . אהרון ורחל חיים ברמת גן ולהם שישה נכדים.

ב1985 השתחרר אהרון מהצבא ( חיל הקשר) בדרגת סגן אלוף, הוא שירת בצבא שלושים שנה.

רחל , רעייתו  מספרת כי חבר של אהרון סיפר על תקופת היותם במנזר . שניהם לא ידעו אחד על יהדותו של השני. פעם מתוך שינה , שמע החבר את אהרון שואל באידיש , בקול בוכים " אמא איפה את" הוא העיר אותו ואמר, "אני יודע שאתה יהודי" . רחל מספרת זאת כהוכחה לכך שהיה כאב עז אשר בא לידי ביטוי , גם אם לא בצורה ישירה ולמרות שאהרון מילא תפקיד של גיבור.

משה : עד בר המצווה הייתי בכפר הרוא"ה . בהמשך התנתקתי מהדת. לאחר כפר הרוא"ה עברתי אל קרובים-רחוקים  ברמלה. הם היו חשוכי ילדים ורצו לאמץ אותי, אך אז לא ידעתי זאת. עברתי איתם לביתם החדש בחלון והייתי אצלם כשנתיים. אולם הצורך שלי להיות עם קבוצת הילדים היה חזק יותר. רציתי להצטרף לחברת ילדים ישראליים בקיבוץ . ילדים, זו משפחה עבורי . זה מה שהכרתי . הגעתי לחברת נוער באשדות יעקב ושהיתי שם בין השנים 1956-1961. לאחר מכן התגייסתי לשרות הצבאי.

משה למד בסמינר לוינסקי הוראה, עסק בהוראה ביפו ועבר לדימונה לנהל בית ספר.

משה התגרש. יש לו בן ובת .

 בדצמבר 2004, כ10 חודשים לאחר הראיון , נפטר משה לאחר מחלה קשה .

יהיה זכרו ברוך.

מקור וקרדיט :

חנה עזר-אוליצקי . רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ,הוצאת גוונים , 2006