אזיקי רגליים בהם נכבל הנער שמעון סרברניק במחנה ההשמדה חלמנו

שמעון סרברניק נולד בשנת 1930 בלודז' שבפולין לדוד ולאה. עם הכיבוש הנאצי והקמת גטו לודז' גורשו בני המשפחה לגטו. בשנת 1943 נתפסו שמעון ואביו כשהיו בדרכם לבית הכנסת שבגטו/ האב ניסה להתנגד ונורה במקום. שמעון הצליח לחמוק אך נשלח מספר חודשים לאחר מכן למחנה ההשמדה חלמנו.

עם הגיעם למחנה נכבלו רגליהם של האסירים באזיקים והם נשלחו לעבודה בפינוי הריסות המבצר שהיה במקום. המגורשים שהגיעו בטרנספורטים הבאים למחנה חלמנו הוכנסו למשאיות גז ונרצחו.

מרבית האסירים שהגיעו עם שמעון סרברניק למחנה חלמנו נרצחו כעבור מספר ימים והוחלפו על ידי אסירים חדשים. סרברניק הצליח לעבור סלקציה אחר סלקציה וניצל בין השאר הודות לאיש האס-אס ולטר בורמייסטר שחיבב אותו והגן עליו. תחת פיקודו בורמייסטר עבד שמעון בעקירת שיני זהב מהנרצחים ובמיון חפציהם. באחד הימים, כאשר עסק במיון חפצי יהודים שנשלחו למחנה, מצא תצלומים משפחתיים שלו, וכך הבין שאמו הגיעה אף היא לחלמנו ונרצחה.

עם התקרבות הצבא האדום החליטו הגרמנים לחסל את המחנה ולהשמיד את הראיות לפשעיהם. מספר ימים לפני כיבוש האזור ע"י הצבא האדום הוצאו כל האסירים להורג ביריית אקדח בעורפם. שמעון נורה ונפצע. במהומה שנוצרה הצליח להוריד את האזיקים מרגל אחת ולברוח לכפר סמוך שם הסתתר בדיר חזירים.

הגרמנים הבחינו שנמלט אסיר, יצאו לחפש אחריו והבטיחו פרס כספי למי שימצא ויסגיר אותו.

 סרברניק הפצוע פנה לאחד האיכרים שהכיר וביקש עזרה, אך האיש חשש להסתירו ודיווח לראש הכפר על כך שהאסיר שהגרמנים מחפשים נמצא. ראש הכפר חשש מתגובת הרוסים המתקרבים והורה לא להסגיר את הנמלט. סרברניק הסתתר עד הגעת חיילי הצבא האדום וניצל.

בשנת 1948 עלו שמעון ואשתו חוה לארץ ישראל והתיישבו בנס ציונה.

בשנת 1978 הגיע סרברניק לחלמנו במסגרת צילומי הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. הוא נכנס לבית האיכר שאצלו הסתתר וקיבל ממנו את האזיקים.

סרברניק העיד במשפט אייכמן ובמשפטים נגד מפקדי מחנה חלמנו. לקראת פתיחת המוזיאון לתולדות השואה בשנת 2005 תרם את האזיקים ליד ושם.

מקור וקרדיט :
אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת שמעון סרברניק, נס ציונה, ישראל

0

סיפור ההישרדות של ארנולד קלבס , בן ה11 בתקופת השואה

 

מאת: קרני אלדד

ארנולד קלבס פותח את הדלת ומתנצל שלא שמע את הדפיקה. הוא היה עסוק בנגרות. בן 92, נראה מצוין, עצמאי לחלוטין, רהוט וצלול. רק לאחרונה חגג יום הולדת, אבל מבחינתו החגיגה האמיתית היא ב־5 במאי, היום שבו שוחרר לפני 80 שנה ממחנה בירקנאו עם שורדים אחרים על ידי הצבא האמריקני. השנה הוא נרגש במיוחד, לקראת חזרתו בפעם הראשונה למקום שבו כמעט הסתיימו חייו.

קלבס נולד בליטא, וכשפרצה המלחמה היה בן שמונה. אמו ואחותו שרדו, אביו לא. ב־1944 הופרדו הנשים והגברים, שבועות מספר לאחר מכן הוא הופרד מאביו. ברגע הפרידה הסופית לחש לו אביו את כתובת משפחתו בארה"ב, ואותה הוא צרב בזיכרונו.

בגטו קובנה הבין ארנולד הצעיר שאין משמעות לחיי היהודים. הוא ראה מהחלון איך חייל גרמני יורה למוות ברופא יהודי רק כי לא הסיר את כובעו מספיק מהר. הוריו חפרו לו מסתור צר מתחת לקרשי הרצפה, שם הסתתר כשהגיעו הנאצים לבצע עוד אקציה. כך ניצל בפעם הראשונה.

"בגטו הרגשתי מה זה ייאוש. היו שם 30 אלף יהודים, ויום אחד הנאצים לקחו 10 אלף וירו בהם. זה היה נס שלא לקחו אותנו. היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שירצחו אותנו". כעבור שנתיים החל המסע למחנות הריכוז, 11 במספר. כל אחד היה איום בדרכו, אך מחנה הריכוז גונסקירכן (Wels II) האוסטרי היה הנורא מכולם. "לא היה סדר, המקום היה זרוע גופות שלא פונו. לא האכילו אותנו, רק נתנו לנו למות".

לבירקנאו הוא הגיע עם 128 ילדים נוספים מליטא. הקבוצה הובלה על ידי נער בן 16, שלימד אותם להתנהג כמו בחורים חזקים וקשוחים כדי לשרוד. זה מה ששכנע את קציני האס.אס להשאירם בחיים ולא לשלוח אותם מיידית למשרפות. שבועות לאחר מכן עברו הבנים סלקציה על ידי ד"ר מנגלה, ששלח 75 מהם למשרפות. הוא תחקר את ארנולד, ומשום מה נתן לו להמשיך לחיות. באותו הערב הביט הילד בארובות הקרמטוריום, וידע שהעשן העולה מהן הוא גופות חבריו.

איך שורדים את האבל על מותם של הקרובים אליך, אני שואלת אותו. "לא חושבים על זה. הרעב היה כל כך נורא, שכל מה שחשבתי היה איך להשיג עוד פרוסת לחם. הגוף משתלט על המוח. אתה כבר לא חושב כמו אדם, אלא כמו חיה".

דבר נוסף שעזר לו לא לשקוע בייאוש היה חבריו. היתה ביניהם ערבות נדירה, שלא פעם הצילה את חייהם. "למשל, באחת מצעדות המוות הלכנו ארבעה ימים וארבעה לילות ללא הפסק, בלי אוכל או מים. בשלב מסוים הייתי כה מותש, שהם שילבו ידיים וסחבו אותי. או כשהורו לנו לשכב על השלג ונרדמתי מייד, וכשהודיעו לקום לא התעוררתי. החברים שלי הרימו אותי וסחבו אותי". רק 25 מחבריו שרדו את הזוועות.

בסופה של הצעדה הזו הועלו השורדים על קרונות בקר, ללא שירותים, אוכל או מים. כך הם נסעו שבוע, כשארנולד מגרד קרח מדפנות הקרונות כדי לשתות. בעלות הברית הפציצו בטעות את הרכבת ויהודים רבים נהרגו. הרכבת עצרה במטהאוזן, וארנולד הופרד מחבריו, שלנו באוהל סמוך.

"רציתי להיות איתם. יצאתי מהאוהל, ואז ראיתי קצין אס.אס. ברחתי ממנו בחזרה לאוהל, והוא ניסה לירות בי והחמיץ. יהודים מהאוהל החביאו אותי תחת שמיכה והוא לא מצא אותי. באותו הלילה בעלות הברית הפציצו את האוהל הסמוך, שאליו ניסיתי לברוח, ורבים נהרגו.

"כשהמלחמה הסתיימה, יצאתי מהיער ולא ידעתי לאן ללכת. הבנתי שאם הצבא האמריקני נוסע ימינה, זה אומר שהם עדיין נלחמים בגרמנים, אז הלכתי לכיוון השני. ביקשתי מהם אוכל, והם זרקו לי שוקולד, אז נהייתי חולה מאוד. היינו קבוצה קטנה של חברים ששרדו. בעלי חווה אוסטרית קטנה נתנו לנו אוכל ומקום לישון. למחרת פגשנו חיילים אמריקנים, ששמו אותנו בצריפים של החיילים הגרמנים שברחו".

בהמשך הוא חבר לבריגדה היהודית. "קשה לתאר איך הרגשתי כשראיתי חייל יהודי עם מגן דוד ורובה. הם רקדו איתנו הורה מסביב למדורה, שמרו עלינו כאילו היינו הילדים שלהם. הם שמו אותנו בבית יתומים בדרום איטליה, ויום אחד הגיעה לשם עיתונאית מתל אביב שראיינה אותי. דרך הכתבה הזאת אמא שלי מצאה אותי והגיעה אלי. כשראיתי אותה רצנו זה אל זה. היא שוחררה יחד עם אחותי. בינתיים אחותי התאהבה בחייל מהבריגדה, והם עלו ארצה אחרי ששוחרר".

לאחר נישואי אמו בשנית עברה המשפחה לארה"ב, לאותה כתובת שלחש לו אביו. "לא רציתי ללכת. רציתי להיות עם החברים שלי ששרדו איתי, ולעלות לארץ. תמיד הייתי ציוני, ובילדות למדנו עברית. אבל לא שאלו אותי".

הוא גדל, למד רפואת שיניים ונישא לגרמנייה שהתגיירה בשבילו. נולדו להם שני ילדים, ולאחר שאשתו נספתה בתאונת דרכים הוא עלה ארצה.

"בכל יום עולות בי תמונות: אני רואה את אבא שלי עומד מולי ונותן לי את הכתובת באמריקה. אני רואה את מנגלה שולח את החברים שלי למוות. אבל אני לא שוקע בזה, כי אני עובר לחשוב על הילדים שלי, על החיים שלי, על המזל שיש לי ועל העובדה שהיום אני בירושלים. במבט לאחור, כשאני מסתכל על כל צירופי המקרים שבזכותם שרדתי, אני מאמין שהקדוש ברוך הוא עזר לי. למה לי ולא לחבריי המדהימים? אין לי תשובה לזה. במחנות עצמם לא חשבתי למה אני שורד ואיפה אלוהים. רק רציתי לשרוד עוד יום".

מקור וקרדיט : קרני אלדד , עיתון "ישראל היום"

בלומה צימבלר , ילדה בת 11 בבונקר המסתור בעיר צ'נסטחובה

 

בלומה צימבלר , בת 10 עם פרוץ המלחמה

נולדתי ב18 באוגוסט 1929 בעיר צ'נסטחובה לאבי אברהם ואמי סאלה . אבי היה בעל מאפייה. ב22 בנובמבר התחיל הגירוש מעירנו . הוא התנהל לפי הרחובות וארך שבועיים. הרחוב שבו גרנו היה האחרון והרבה עבר עלינו כי מלאי המזון שלנו אזל וברחובות היו אוקראינים שסייעו בגירוש היהודים.

הרעב היה נורא, אבל נורא יותר הפחד שבעוד יומיים יבוא גם תורו של הרחוב שלנו. אחותי הייתה בת 17 והאל בן 19. הכנו בנוקר המיועד לזקנים ולילדים . אחותי ואחי לא רצו להיחנק בבונקר המסתור . סבורים היו שהם צעירים ומוכשרים לעבודה, וברגע האחרון נפרדו מאתנו ורצו למקום האקציה. ישבנו בבונקר המסתור והיינו 40 זקנים וילדים. לא פעם קרבו הגרמנים אך לא מצאו אותנו.

אחרי שבועיים , כאשר לא הייתה לנו כל ידיעה על הנעשב בחוץ, החלטנו לצאת מהבונקר. אני עם הורי ואחי הקטן יצאנו בין הראשונים ובדרך פגשנו אדם אחד שעבד אצל הגרמנים. הוא הראה לנו את הדרך לגטו. ההליכה הייתה מסוכנת , כל הזמן דרכנו על גוויות ופחדנו מאד .

בגטו מצאנו עוד 5,000 יהודים, שהיו יוצאים לעבודות שונות אצל הגרמנים, אבל ילדים כבר לא היו שם. לכן , נאלצנו אני ואחי להתחבא. ההורים הלכו מדי יום וחקרו לגורלם של האח והאחות ולשווא , כי הם היו מזמן בטרבלינקה .

ב4 בינואר 1943 היה זה יום מלא צער ויגון . לפתע החלה בסמטאות הגטו ריצה מבוהלת ובקעו צעקות . החלה אקציה אכזרית. הרעימו יריות ובני אדם החלו בורחים לכל עבר כאשר הם מנסים להימלט מפני המוות. כמעט כולם הוכנסו לקרונות והוסעו לטרבלינקה , ביניהם גם אמא ואחי הקטן.

אני נשלחתי למחנה ריכוז ועבדתי בבית חרושת לתחמושת . הייתי אז בת 14 וחיי קשים מנשוא . יתומה ועזובה מכל חייבת הייתי לדאוג לעצמי. וכשבא יום השחרור ועזבתי את המחנה לא ידעתי להיכן אלך, עד שנכנסתי לקיבוץ הניצולים בפולין ועתה ברור לי שעתידי בארץ ישראל.

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

---

מאמר קודם

הניה שטרנבליץ , בת 10 במסתור בין כפרים ויערות באזור לובלין

 

הניה שטרנבליץ , בת 10 עם פרוץ המלחמה

מסתתרת עם הוריה בכפר פולני באזור לובלין .

בשלב מסוים אחד הפולנים מסגיר את האמא שלה לידי הגרמנים . היא נותרה במסתור אחר עם אבא ואח אחד.

"היינו מתחבאים אצל איכרים שונים בכפר וגם הרבה ביערות בפחד מתמיד, שמא ישגיח בנו מישהו ושמא ייתקלו הרועים הפולנים בעקבותינו . בלילה יצאנו להשיג קצת מזון עד שהתארגנו הכנופיות המקומיות שמטרתן הייתה להשמיד את היהודים המסתתרים" .

"פעם יצא אבא להשיג לחם והשיגו אותו הכנופיות הפולניות וירו אחריו . הם פצעו אותו ועינו אותו . וכך נשארתי עם אחי ללא כל אמצעים. אחי הצטרף לפרטיזנים ואני בהמלצתה של פולנייה אחת נתקבלתי למנזר . "

החיים במנזר : מעל לכל שררה בו במנזר האנטישמיות . היינו שם מאה ילדות וביניהן 4 יהודיות . שתיים ידענו זו על זו . היינו הרבה בכנסייה והלכנו לבית ספר ואחרי כן הרבה תפילות נוצריות . גערו בנו הרבה וגם היחס לא היה טוב . כך חייתי עד יום השחרור .

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0

פרידה ר. בת 14 באקציה האכזרית של הס.ס

 

פרידה רוססה , בת 15  ( בת 8 עם פרוץ המלחמה) 

בגיל 14 נשלחה פרידה רוססה לעבוד בעבודות כפייה עבור הגרמנים בפולין . 

"העבודה הייתה מפרכת והיה עלי לעבור 6 ק"מ עד למקום הריכוז . הלכתי שם עם בת דודתי . פסענו במהירות כדי להספיק למיפקד ולחסוך מעצמנו מכות אגרוף מידי המשגיח הגרמני, שהיה מזרז אותנו לעבודה מבלי לשים לב לאלה שאפסו כוחותיהם . על גבינו סחבנו כל מיני צינורות  להעמקת הנהר והם עשויים חוטי ברזל שקרעו את בשרנו בהשאירם פצעי דם. 

העבודה הייתה מפרכת כרגיל. לפתע נפנו המבטים לעבר הכביש שעליו הסתנו דמויות גברים . הבחנו מייד באנשי ס.ס. 

לבבותינו הלמו ביתר שאת  והגברנו את מאמצי העבודה והם "אדוני החיים והמוות" ניצב על הגדה . ידיהם משולבות  והלעיגו  לנו בחיוך זדוני אגב שיחת רכים של אנשי הס.ס.  ובינתיים אפסו כוחותינו . הידיים אדמו, הגידים התנפחו ומהגדה של הנהר הגיעו קריאות הבוז שלהם בגרמנית : "פרפלוכטה באנדה" . 

ציווה אחד מהם שנתייצב מייד תוך שתי דקות  בשורה. מסרנו את כלי העבודה ונעמדנו אחוזות חרדה: מה יקרה עתה? רבות מחשבות  בלב ובעיניים יושב הפחד. הלכנו . בדרך   עברנו על פני  צריפי המגורים שלנו וראינו שהם עתה מרוקנים מכל . הביאו אותנו לנקודת הגירוש. 

 מחזה אימים נגלה  לעינינו . לכל מלוא העין המוני אנשים .  להט השמש הציק לא מעט. הפה הצרוב השתוקק לטיפת מים . עיני תעו על פני ההמון. לפתע נתקל מבטי במטפחת . כן , הכרתי: היו אלה הורי . מייד קרבתי אליהם ורעדתי מפחד  איש הס.ס. שיכבדני באלת הגומי העבה, והנה  על ידי נתרחש משהו שהרעיד את לבי : איש ס.ס מכה באכזריות אישה אחת שהחזיקה בזרועותיה ילד בן שנתיים . בעוון זה שקמה מהקרקע ( פקדו עלינו לשבת) . את הילד אחז ברגלו והטילו לארץ ובקושי הצילו אותו מידיו, אך מהאם לא הרפה.  חבט , בעט, השתולל עד שדמה החל שותת . תחילה בקילוח דם דק ואחר כך בזרם שוטף. האדמה הצרובה משרב ספגה בתאוותנות את דם הקורבן היהודי. לא עמד בה באישה לבה וגוועה.  והגרמני , איש הס.ס. הסתלק גאה על מעשה גבורתו.

 הסתכלתי בילד ולבי המה לו : יתום וביתר שאת התרפקתי על אמי. בינתיים הדהדו יריות, שרקו הקליעים. כמה עשרות מביננו נפגעו ונפלו, אין לשער כלל את המהומה שקמה. 

 אלך לא די בכך . למרבה הזוועה שיסו בנו הגרמנים את כלביהם שהסתערו, סחבו וקרעו את הבגדים. זעקותיהם ובכיותיהם של אימהות וילדים קרעו שחקים. 

והם , אדוני המצב , אנשים בלי לב ונשמה הציצו מבעד לריסים שלהם  בבני אדם אחוזי ייאוש , וחסרי מגן. רק אחרי שתאוות  הרצח שבהם באה על סיפוקה , החליטו להפסיק . ואז  רק החלה האקציה בה אבדו לי הורי היקרים. את הורי לא ראיתי יותר. 

 ואני נשלחתי למחנה ריכוז בשם גאברסטודורף, שם קידמו את פניניו  להקות של משגיחות. גילחו את שערנו ונכנסנו לחיים המחנה. מיום ליום קשה יותר . החיים חיי רעב ומכות. עבדנו בבית חרושת 12 שעות  ביממה  עבודה מפרכת, וכל תנועה שלא הפיקה את רצון המשגיחות גרמה למטר קללות , מכות ובעיטות. צריך היה להשגיח בשבע עיניים על המכונה, שכל הנולים  יסתובבו כראוי,  וידיהן היגעות של היהודיות השחילו את הנולים האפורים השחל והשחל בלי סוף. 

הגיע החורף הקשה שהציק לנו מאד. לא היו לנו נעליים וגרביים והרגליים שלנו התנפחו בקור. המשגיחות הגרמניות  האכזריות היו עטופות במעילי פרווה וצחקו לאידנו. קל היה להן לצחוק והצריפים לא הוסקו , העובדות היהודיות החלו לחלות  , ומי שלא  יצאה לעבודה  נרשמה למשלוח של חולים ונשלחה  אל הבלתי ידוע . 

הגרמנים גם גייסו אותנו  לחפירות מגן במחנה ולעבודות חפירה קשות.  הרוח נשבה בעוז וחדרה לעצמות, ואנו נעולות קבקבים על עץ הוכרחנו לפסוע במצעד אחר המשגיחות . הן חבטו ,צווחו. הרגליים שלנו היו קפואות ופצועות . 

ובכל זאת זכינו  לצאת בסוף מעבדות לחרות. הגרמנים שחשו בקצם הקרוב הניחו מטעני נפץ מתחת לצריפים שלונו , אך הודות לצ'כים נשארנו בחיים. 

כך עברו עלי ימי האימים של הכיבוש הגרמני וניצלתי למזלי מידי המרצחים. 

מקור :  בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית, 

חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0

הבריחה של גניה שטולזאפט , בת 13 מאקציית הילדים בגטו לודז'

 

גניה שטולזאפט , בת 10 עם פרוץ המלחמה

נולדתי ב3 לאפריל בעיירה קובאל לאבי יעקב ואמי ציריל מבית פרידמן. אבי עסק בבריכות דגים ומצבנו היה טוב. עם פרוץ המלחמה הייתי בת 10 וסיימתי שלוש כיתות בית ספר עממי. מייד נטלו מאתנו את אחי וגיסי . נשארנו משפחה בת 8 נפשות .

אחרי מחצית השנה הובלנו לגטו לודז' , שם החלו גירושים ונטלו את אחותי ושני ילדיה , אך הצלחנו להבריח את אחד הילדים והוא היה אתנו.

רעבים וקפואים שכבנו במיטות וכבר התפללנו, שייקראו לנו לטרנספורט המוות. מכיוון שביקשנו , לא נקראנו . בינתיים עברו כמה חודשים ושוב החלה אקציה נגד הילדים בגטו לודז' , והילדים נלקחו למשרפות . אני וילדתה של אחותי בת שלוש , התחבאנו תחת הארון. באה המשטרה היהודית ואסרה את אבא ואמא . אז התייצבתי מרצוני עם בת אחותי . הורי שוחררו בעקבות כך. אנו נשארנו בבית-המתים , כאשר הובלנו משם תפסתי בידה של בת-אחותי ונמלטתי במהירות בסמטאות . תארו לכם את השמחה בבית בשעה שחזרנו .

עברו שלושה חודשים ומזוננו היחידי היה עשבי השדה שהייתי מביאה בחירוף נפש. אחותי הייתה מבשלת אותם בסיר .

אמא ואבא כלו כוחותיהם וילדתה של אחותי שתקה ולא דיברה כלל. . מדי פעם שאלה מתי תקבל כבר חתיכת קולורבי. אמרנו לה : עוד מעט , יומנו לא היה יום ולילנו לא היה לילה.

והנה אחותי חלתה ולא היה לנו במה להאכילה . התנפחה כולה ומתה. הצטערה אמי צער רב והיא גם התנפחה ומתה מרעב. וכך נשארנו ארבע נפשות . אחותי השנייה עבדה מחמש עד תשע בערב, וגם אני עבדתי בין 7 לשעה 12. כאשר חזרתי מהעבודה הקשה עשיתי את כל עבודות הבית, כיבסתי , רחצתי את הילד ועוד.

כך עברה עלינו שנה בגטו לודז' עד היום בו חוסל הגטו ונשלחנו כולנו לאושוויץ.

משבאנו לשם נלקח אבא למשרפה ואני ואחותי והילדה הלכנו לסלקציה. נטלו את אחותי ובתה למשרפה, וכך נשארתי לבדי, ללא קרוב וגואל .

הובלתי לחדר רחצה שם גזזו את שערותי ונתנו לי בגדי מחנה אושוויץ.

מאז החלו החיים הקשים . כל היום הריצו אותנו בחמישיות , חמישים איש קיבלו סיר מרק אחד בלי כף. לא עבר יום בלא מכות וסלקציות למשרפה. מכל אחת מאתנו נטלו דם בשביל עירויים לחיילי החזית הגרמנים, וכך עברו עלי כמה חודשים.

מאושוויץ נשלחנו בקרון בהמות , בלי לחם ואוויר , במשך חמש יממות לעיר המבורג בגרמניה. שם עבדנו שנה שלמה וכל מזוננו היה פרוסת לחם ליום, בערב מעט קולורבי ומים ..

לתוך הצריפים שבהם גרנו חדר הגשם ואנו קפאנו .

משם נשלחנו למחנה ברגן בלזן . אין בכוחי לתאר ולספר מה שראו שם עיני. בכל אשר פנינו -גוויות . רעב . בערב הכניסו אותנו הגרמנים 500 איש לצריף צר. נתנו לנו סיר אוכל ואמרו שניטול רק כף אחד לאיש. התנפלו כולם על הסיר ושפכו את הכל ארצה. וכך מדי יום ביומו אוכלים היינו את מנתנו מרצפת האדמה בצריף.

מי שתייה לא קיבלנו, והכינים שרצו עלינו. עם בוא הלילה עמדנו כולנו בגלל חוסר מקום . והנה עברו עלינו שלושה שבועות בברגן בלזן עד ששוחררנו על ידי האנגלים .

נערך מיפקד ע"י הבריטים וקיבלנו קופסה של שימורי בשר חזיר לכל שישה אנשים . אכלנו וחלינו כולנו בטיפוס בהרות וכולירע .

לאחר שהבראתי מצאתי שני אחים שלי אשר לא האמנתי שהם בחיים ואנו מאושרים להיות ביחד.

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית,
חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

ההישרדות הבלתי אפשרית של מארק שניידרמן , בן 14 במחנה אושוויץ ובמחנות העבודה בגרמניה

 

עדות שנמסרה בשנת 1946 ותועדה אז  ע"י בנימין טננבוים (טנא) :

מארק שניידרמן , בן 16 ( בן 9 עם פרוץ המלחמה)

כאשר הביאו אותי למחנה מיידנק לבדי אחרי אובדן משפחתי בגטו וארשה , הייתי ילד שנותר לבד. לא מיררתי בבכי, כי לא היה לי די מרץ לכך. השתדלתי לשמור על כבודי, כבוד האדם והיהודי , כי כל מה שהיה אנושי ניטל ממני. הייתי מספר , אוטומט שפעל לפי תקנון המחנה, שעיקר תכליתו הייתה השמדתנו השיטתית בגוף ובנפש.

במחנה ההשמדה מיידנק למדתי מהר לשאת את הסבל, המכות , עבודת הפרך . הימים הראשונים היו כסיוט , כשהפרידו בחדר הרחצה את מחצית הגברים , לא האמנתי שאכן הולכים הם למות בתא הגזים. הייתה זו הסלקציה הראשונה שעברה עלי במחנה. לימים בשהותי באושוויץ , כאשר הסלקציות נעשו לחם חוק , ידעתי כבר שבמצב רוחו וניד-אצבעו של ה"הלגארטארצט" ( רופא -המחנה) היו תלויים חיינו, ובשעה שספגתי מלקות בעוון זה שהפלתי שק מלח בן 100 קילו שצרב את רגלי היחפות , ידעתי מה צפוי לי אם אכשל שוב . אכן יש ללמוד את הכול" …..

בבלוק ה15 במחנה מיידנק זכינו להכשרה וליווי ע"י ה"בלוקאלסטה" , הממונים עליו אנשי הס.ס נטו לו חסד ואמון . הוא היה  יהודי , ספר במקצועו שבוי משנת 1939 ושמו צימרמן . הוא קרא לנו מורדים ( היינו הטרנספורט שהגיע מייד אחרי גטו ורשה ). בידיו הופקדה המשימה להרגיל אותנו לחיי מחנה ההסגר . הרגילו אותנו לעבור את הלילות הארוכים שהיינו נדרשים לעמוד ערומים במיפקד. לימדנו אותנו כיצד להחזיק מעמד לאחר המלקות.

אחרי שלושה חודשים נשארנו מתי-מעט מפלוגה בת מאתיים וחמישים איש שהגיעה למיידנק. . בכל מיפקד ערב אנוסים היינו להסתכל  בעינויי האסירים שנתלו בעוון של מה-בכך , בידיהם או ברגליהם.

האכזריות שראיתי חורגת הרבה מעבר להשגה אנושית , קשה היה לראות רצח ילדים לעיני אימהותיהם או השלכתם חיים לבורות גדולים, שמהם עלה עמוד-אש השמיימה .

אחר כך הועברתי לאושוויץ . היא הייתה מכונת תופת, שכל גלגליה , ואף הזעירים ביותר , הונעו בדייקנות של מנגנון אדיר.

הייתי מסומן שם במספר סידורי 129595 , המספר עודנו טבוע בזרועי השמאלית.

בנס הועברתי אחר כך מאושוויץ לא לכבשן המשרפה כי אם לגרמניה, ובה עברתי דרך מחנות ריכוז שונים כגון אוראנייבורג ( מפעלי היינקל) , סאכסנהאוזן , אורדוף בהרי-הסלעים של טורינגה, גרמניה לבסוף נוסטאן בסאכסוניה , תחנה אחרונה והקשה ביותר .

מה המקור ממנו שאבנו כוח להחזיק מעמד , לשאת בכל עוצמת הסבל? כשעמדנו ימים תמימים , ערומים , בקור של 40 מעלות מתחת לאפס, במיפקדים במחנה בסאכסנהאוזן בגרמניה, או כאשר הרמנו מקוש 18 שעות בלי מנוח על פני סלעים וחזרנו עם לילה קילומטרים ארוכים למחנה על מנת להשכים שוב בשעה 3 בלילה לעבודה – האמנו אז שעת החירות קרובה. היא הייתה משאת הנפש הגדולה ולאורה היינו איך-שהוא מחזיקים מעמד

ובסוף היום ההוא הגיע לאחר החודשים הארוכים שנפלנו בידי בני-אדם- חיות טרף אחוזות טירוף. אז הגיע חודש מאי והשמש שוב האירה. אבל אנחנו החוזרים לפולין לא מצאנו שם עם שובנו לעיר מולדתנו אפילו איש אחד מיקירנו…

מקור : בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

עדויות ילדים מהשואה שנאספו על-ידי בנימין טננבוים (טנא) חבר קיבוץ איילון. טנא ביקר בפולין ב-1946 ובראותו את חורבן יהדות פולין החליט לתעד את קורות הילדים בשואה. הוא עבר בין בתי ילדים של התנועות החלוציות וב-17 מחנות עקורים בגרמניה. כל העדויות נפתחות בכותרת "אוטוביוגרפיה". 865 עמודים בכתב יד ומכונת כתיבה בפולנית, יידיש ועברית, 

חלק מהעדויות פורסמו בספרו של טנא – "אחד מעיר ושניים ממשפחה", שראה אור בהוצאת ספריית הפועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, 1947.

0