דלג לתוכן הראשי

החיפוש אחרי התינוקת האבודה



מאתאיריס איוושה (סיון)

 אחותי הגדולה נולדה בוורשה עם פרוץ מלחמת עולם בשנייה ב-1939. במהלך המלחמה עם היווצרות גטו וורשה, אימא שלי, ברחה מוורשה עם  אחותי התינוקת, על מנת לא להיסגר בגטו. היא רצתה להגיע לרוסיה, שהגרמנים עדיין לא נכנסו לתוכה. המנוסה שלה הייתה דרך שדות ויערות על מנת לא להיתקל בגרמנים. הרבה פעמים הגרמנים הפציצו את דרך מנוסתה והיא הייתה חופרת בור לתוכו הכניסה את  אחותי התינוקת ונשכבה עליה, שאם ההפצצה תפגע בה אולי כך התינוקת תינצל. היא עברה את הגבול לרוסיה ולקחה רכבת לכיוון מזרח מה שיותר רחוק מהגרמנים. בתחנת הרכבת הראשונה שהרכבת נעצרה , היא ירדה לקנות חלב לתינוקת והתינוקת נשארה בקרון.  באותו הזמן מטוסים גרמנים התחילו להפציץ את התחנה, קרונות הרכבת הופרדו והיא דהרה הרחק מהתחנה עם התינוקת והתיק עם כל שהיה לאמי. אמי נשארה בתחנה ללא התינוקת וללא מסמכים!

 בכל ההיסטריה ופלישת הגרמנים לרוסיה, אף אחד לא ידע לאן הרכבת נסעה. אמי נלקחה למחנה עבודה, קולחוז, קרוב לסיביר. שם סחבו שקי תפוחי אדמה, עצים וכו׳ ועבדו עבודות פיזיות קשות, כי כל הגברים נלקחו לצבא להילחם בגרמנים. ארבע שנים עברו והמלחמה נגמרה ואמי שוחררה ממחנה העבודה והתחילה בחיפוש בתה שנעלמה באותו יום נוראי, ארבע שנים קודם, ברכבת . היא כבר הייתה בת שש! היא חזרה לתחנה בה הופרדו בקרונות וחיפשה מישהו שהיה בתחנה ארבע שנים קודם לכן בזמן ההפצצה. בסופו של דבר מצאה איש אחד שסיפר לה שהרכבת כנראה נסעה לעיר מסוימת. היא נסעה לעיר הזאת ואחרי תחקירים וחיפושים למדה שהיו כמה ילדים ותינוקות הרכבת והם נלקחו לבית היתומים של העיר.
היא הלכה לבית היתומים וסיפרה את הסיפור שלה. שם אמרו לה שהיו כמה ילדים אבל רובם מתו מרעב ומחלות אבל ילדה קטנה אחת עם עיניים מאד כחולות נתנה לאימוץ לזוג כפרי שאיבד את בנם בתחילת המלחמה והסכימו לתת לה את שמם וכתובתם. בדרך אליהם היא ראתה ילדה מדלגת והלב שלה נעצר. היא רצה לילדה ושמה את ידה על כתפה, והילדה הסתובבה ועם זוג עיניים מאד כחולות הביטה על אמי. אמי שאלה אותה מה שמה בפולנית והילדה לא הבינה ואז חזרה על השאלה ברוסית והילדה ענתה לה: ריטה, שם אחותי היה אלה ואמי שאלה איפה היא גרה והיא נתנה לה את הכתובת שהיתה לה ביד. אמי הלכה לשם וסיפרה את סיפורה. הם בתור הורים שכולים הבינו את הכאב שלה והסכימו למסור לה את הילדה. בשביל הילדה, אמי הייתה אישה זרה שלקחה אותה לארץ זרה.
אמי המשיכה לקרוא לאחותי ריטה, השם הרוסי שניתן לה בתור תינוקת על ידי הוריה המאמצים. כשהייתי בת שמונה נודע לי פעם ראשונה על שבעצם היא נולדה בשם אלה ועל כל הסיפור שקרה במלחמה ואני זאת שעמדתי על זה שנקרא לה בשמה האמיתי: אלה וכך היה. אמי עלתה איתי ועם אחותי ארצה. אחותי היתה אז כבר בת שמונה העשרה.

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

איטה טייץ , בת 10 לבד ביער אחר בורות ההריגה

עדות משנת 1946
נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ'ין הסמוכה לוילנה. אבי היה מנהל חשבונות. בת שש נכנסתי לבית ספר "תרבות" . כשעברתי לכיתה ד' בשנת 1941 , פרצה המלחמה ואז נסתיימו בשבילי חיי המשפחה השלווים והתחילו חיים מלאי סבל ויגון . בו ביום הפציצו מטוסים גרמניים את עיירתנו ויהודים רבים ניספו בשעת ההפצצה. למזלנו , משפחתי יצאה לכפר להסתתר מההפצצות.
כאשר חזרנו לעיירה ראינו את היגון של היהודים שבני משפחותיהם נהרגו בהפצצת הגרמנים  . כאשר הגיעו לעיירה החיילים הגרמנים הם הסתייעו בליטאים על מנת לפרוץ לבתי היהודים בלילות. היו מכים ומענים . עם בוקר היינו שומעים את מעללי הלילה : זה נרצח, זה עונה..
האקציה הגדולה התחילה אחרי כמה חודשים כאשר ליטאים הודיעו לנו להופיע מייד לבית הכנסת ומשם נשלח לגטו וילנה. אבא היה חיוור כמת . אמר לנו שנתלבש והוסיף שבשום פנים ואופן לא נלך לבית הכנסת.
ובינתיים נתמלאה דירתנו גויים שהחלו שולחים יד בחפצינו. אבא ניצב כמאובן : מה לעשות? לאן לפנות : לא יכולנו לצאת יחדיו מהבית ,  כי הליטאים ניצבו ברחובות וגירשו לתוך בית הכנסת . להישאר בבית עצמו כבר היה בלתי אפשרי. 

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…