דלג לתוכן הראשי

רות קלוגר , ילדה בת 13 בצעדת המוות



ינואר 1945 . החזית התקרבה מיום ליום ורעם תותחי הרוסים הלך והתחזק. הרעש המאיים היה כמוזיקה ערבה לאוזנינו.

לא עבדנו עוד בעבודות הכפייה : רעבנו ללחם, קפאנו מקור וחיכינו. הפסקת העבודה המפרכת הייתה ברכה, אבל קיבלנו פחות ופחות מזון.

קיווינו שהגרמנים ינטשו את המחנות ויניחו לרוסים המתקדמים להשתלט עליהם. אבל הם לא עשו כן, הם פינו אותנו במסעות רגליים הידועים בשם צעדות המוות .

עפ"י פקודות הגרמנים לקחנו שמיכות והתחלנו להתקדם לכיוון גרמניה. יצאנו לדרך בימים הראשונים של פברואר 1945 ועדיין היה קר מאוד. נגררנו בדרכים , בכפרים.

מעתה אנשי הס"ס הם שניהלו את  צעדת המוות שלנו . הם הפקיעו אסמים כדי שנוכל ללון בלילה שם. הגענו לאחר מסע מפרך לאסמים בלילה, אך אני , אמי ועוד שתי חברות התחלנו לתכנן את הבריחה. ברגעים מסוימים נוצרה מהומה במעבר מהצעדה לאסם וזו הייתה הזדמנות עבורנו .

ואז עשינו מעשה, בלילה השני ברחנו בחסות המהומה בעת שכינסו אותנו למכלאה אחרת.

ראשית הייתי צריכה להתגבר על התנגדות אמי. אמי רצתה לחכות למנת הלחם. אני התנגדתי לה במרירות , בייאוש. בלאו הכי כמעט לא נותנים לנו אוכל עוד , את מה שהם נותנים נוכל למצוא בכוחות עצמנו. עכשיו או לעולם לא , איש אינו רואה , שומרי הס"ס היו עסוקים ועייפים מן הסתם.  החלטתי , לא עוד לילה באחד האסמים האיומים האלה. הלחץ הקבוצתי עזר . אמי הססה ואז הסכימה לברוח אם כי באי-רצון.

ברחנו עוד לפי הכניסה לאסם. החווה שהיינו אמורות ללון בה בלילה ההוא שכנה במקום מוגבה קצת , ועכשיו למרות העייפות היינו מהירות וקלילות כל כך כי רצנו במורד גבעה. שביב האנרגיה האחרון שלי ניצת והיה לניצוץ אש בראשי , ואנחנו , שש נשים , ברחנו בריצה מהירה .

בדקות הבאות , כשרצנו ברחוב והתרחקנו מן האסירות הרעבות הקופאות מקור וממתינות למחסה הכפוי שלהן , עברנו את המחסום המפריד בין עולם המחנות ובין גרמניה.

התשישות המעיקה והחולשה הגופנית היו כלא היו.  פרץ עצום של אנרגיה שטף אותי.

השגנו בגדים באחד הכפרים ועשיו נראנו כמו המקומיות . המצאנו סיפור שאנו פליטות גרמניות שבורחות מן המזרח לגרמניה . גרמנית הרי הייתה שפת האם שלנו  וזה הגביר את בטחוננו. עלינו על רכבות גרמניות שהובילו  פליטים גרמנים מהמזרח . הגענו לשטראובינג , עיירה בוורית קטנה , שם מצאנו עבודה כפועלות חקלאיות במשק גרמני. תוך כדי עבודתנו הפציצו את האזור מטוסים אמריקאיים . הרגשנו שסופם של הגרמנים מתקרב.

מקור :

רות קלוגר , נופי זיכרון , יד ושם , 2010


תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

הילד יוסי פלד , מסתתר אצל משפחה נוצרית בבלגיה

יוסי פלד נולד בבלגיה בשם יוסי מנדלביץ'. נולד בבלגיה בשם יוסף (ג'פקה) מנדלביץ' לשיינע ויענקל מנדלביץ'. בזמן מלחמת העולם השנייה נמסר עם אחיותיו למשפחה נוצרית מאמצת, שעִמה שהה עד גיל 8. אביו נספה באושוויץ. לאחר המלחמה חזרה אמו אל המשפחה הנוצרית לקחת אותם, ובעזרת הבריגדה היהודית הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בקיבוץ נגבה. בשיחה עם דרור גלוברמן ל"אנשים", מספר פלד על הזיכרונות כילד יהודי בתקופת השואה: "היו מחביאים אותי במרתף", ומודה: "במרתף הזה חוויתי את הפחד הכי גדול בחיי". מכל משפחתו, רק אימו שרדה את המחנות, אבל את המפגש איתה פלד מתאר כטראומה: "בגיל שמונה, וללא הכנה מוקדמת הודיעו לי כי הוריי הנוצריים אינם ההורים האמיתיים שלי".

בראיון למעריב, 4 למאי 2016  :
"זאת טראומה שמלווה אותי כל ימי חיי”, משחזר השר לשעבר ואלוף (במיל’) יוסי פלד. “בגיל חצי שנה נמסרתי לידי משפחה נוצרית בבלגיה. היו לי הורים טובים, מספיק אוכל וגם צעצועים, מה שאפשר לי להיות ילד מאושר. ביום בהיר אחד, כששיחקתי בגינה מאחורי הבית הכפרי שלנו, בשכונה של אנטוורפן, האבא הנוצרי …

ילדי לנה קיכלר: שמעון הלר שהפך לטייס קרב בחיל האוויר הישראלי

סא"ל הלר שמעון

בשואה נולדתי בקרקוב, ב 12.10.36 למשפחה לא דתית. אבי גמר את האוניברסיטה המפורסמת של קרקוב "יגלונסקה" ועבד כעורך דין. אני הייתי בן יחיד. את מלחמת העולם השנייה שרדתי במזל ובעזרת אנשים אצילי נפש. כאשר המצב החמיר לקח אותי דודי (שהיה פולני ונשוי לאחות אבי) אליהם לדירה בפראגה – וורשה. שם שהיתי חודשים אחדים, בתנאים מגבילים מאוד- איסור על תנועה וכל רעש במהלך היום בדירה, עד שובו של הדוד בערב. מכרה של הדוד , אשה ליטאית צעירה ואצילת נפש בשם לידיה פלייטס הקדישה את חייה לי והצילה אותי. כשנתיים חיינו בכפר נידח 43 ק"מ מקרקוב. אני תחת זהות בדויה ועם שיער צבוע לבלונד, כל זאת בסיכון חייה, גם לאחר שהכסף עבור אחזקתי הפסיק להגיע.

הורי לא שרדו את המלחמה.
בסוף המלחמה החזירה אותי לידיה פלייטס ליהדות ומסרה אותי למוסד יהודי בוורשה. ושוב למזלי, עוד אישה אצילת נפש, ניצולת שואה בעצמה, ששמה לנה קיכלר לקחה אותי למוסד לילדים ניצולים. בגלל מצב בריאותי הירוד נשלחתי למוסד הבראה ב"זקופנה". התנכלויות אנטישמיות שלוו בירי על בית היתומים אלצו את לנה לברוח מפולין.
תקומה 
לנה קיכלר הצליחה…

ילדים בשואה שהפכו להיות טייסי קרב בחיל האוויר : רס"ן אומשוויף צבי ז''ל

רס"ן אומשוויף צבי ז''ל


בשואה  מ-1939 עד 1943 המשפחה גרה בגטו בלבוב. ב-1943 הועברה למחנה הריכוז אשוויץ ונרשמה כאסירים פוליטיים. צבי היה ילד בן 6 כאשר קועקע על ידו המספר 103796. אביו, ברנרד, יחד עם עוד מדען, חקרו את החיסון כנגד מחלת הטיפוס. כנראה שזו הסיבה להגנה מסוימת לה זכתה המשפחה. ב-1945 עם שחרור המחנה, הוא צעד יחד עם אמו ב"צעדת המוות". אביו הוצא כנראה להורג. כשהגיע לברלין, אמו נפטרה מטיפוס, הועבר ע"י ידידת אמו ד"ר אנה וייס, למנזר בסלובקיה, בו שהה עד סוף 1947 יחד עם עוד יתומים יהודים.
תקומה
ב-1947 אותר על-ידי דודו דולק עמישב ועלה ארצה דרך צרפת. התגורר עם דודו מספר שנים ואז אומץ על-ידי משפחת ארנון בקיבוץ עין המפרץ. עלייתו ארצה הייתה בלתי ליגאלית, הוא התחזה לבן נוסף של אישה עם ילד ששרדו את השואה. צבי גדל והתחנך במוסד החינוכי המשותף לעין המפרץ ולכפר מסריק. היה ספורטאי מחונן וזכה באליפויות קרב 5 ובקפיצה למרחק. שיחק עם נבחרת ישראל בכדור-עף.
בשחקים
התגייס לחיל האוויר לאחר שירות בחיל המודיעין.  ב-1958 הצטרף לקורס טיס מספר 31 אותו סיים במגמת קרב ב-1960. בביה"ס…