הוריי, חיים
ורוזה נפטאל, לפני השואה היו נשואים זה לזו והיתה להם בת, מרים. בתקופת המלחמה, הם
גרו בגטו לודג׳. בשנת 1942, הנאצים תלשו בכוח את מרים הקטנה, בת השש, מידיה של
אימי, למרות הבכי, קורע הלב של מרים ושל הוריי. מרים הקטנה נשלחה למחנה השמדה,
כנראה לחלמנו. הוריי הופרדו זה מזו ונשלחו למחנה ההשמדה, אושוויץ. מאושוויץ הם
נשלחו למחנות עבודה. אמי נלקחה למחנה עבודה שעסק בתעשיית נשק, ״קרופס״. אבי נלקח
למחנה העבודה וההשמדה, ״בירקנאו״, שם, נחקק לו מספר על היד. במחנה זה עבד, עד
שנישלח למחנות אחרים. הוא היה במיידנק, בדכאו והשתתף בצעדת מוות לבוכנוולד
לקראת סוף המלחמה, למחנה עבודה וההשמדה בוכנוולד שבגרמניה, שם שהה עד ששוחרר
מהמחנה, על ידי הצבא האמריקאי בשנת 1945, בתום המלחמה.
אחרי המלחמה,
הוריי חיפשו את בתם, זה את זו ובני משפחה נוספים. לאחר שנתיים של חיפושים, הם מצאו
רק זה את זו. אז גם התבררה להם האמת המרה והעצובה שרק שניהם שרדו, כל שאר בני
משפחתם לא שרדו ומאומה מביתם ורכושם לא שרד. שבורים נפשית וחולים, ללא משפחה, בית
ורכוש הגיעו הוריי למחנה עקורים (מחנה פליטים) בגרמניה, שוונדורף, שם נולדתי.
לאחר קום
מדינת ישראל, בשנת 1949, הוריי ואני עלינו למדינת ישראל.
תמונה קורעת לב.מצד אחד האהבה של האם והילדה ןמאידך ההמשך הנורא.
השבמחק