עדות משנת 1946
נולדתי ב10 באפריל בסקירניביצה לאבי בן-ציון
ואמי לאה. למדתי ב"תרבות" בכיתה א' ואז פרצה המלחמה. הגרמנים נכנסו
לעיירה.
המצב הורע מיום ליום . בתי ספר נסגרו.
בתים נהרסו . הושחתו ספרים וספרי תורה. הציתו את בית הכנסת.
עברנו לקולושקי , וגם שם זכינו להתעללות
מצד הגרמנים , ושם נפטרה אמי מעוגמת נפש.
ב28 באוקטובר 1943 , בלילה ברחנו מהגיטו
לכפר. זמן ממושך התגוללנו אבא , אחותי הקטנה ואני בכפרים. סבלנו רעב וקור . כך
עברו עלינו כמה חודשים לא קלים.
שוב ברחנו . אבא הלך בראש ואני ואחותי
אחריו . פתאום התקרבו שני "שייגצים" צעירים ואחזו באבי. אני ואחותי
מיהרנו להתחבא בקמה. שמענו את אבא מתחנן שירפו ממנו והם לא שמו לב לדבריו . ניסה
אבא לברוח , אך עמדו לו כוחותיו מימים-עברו. "השייגצים" השיגו אותו ,
גררו אותו לנחל , שם דקרו אותו בסכינים והשליכו את גופתו לתוך המים.
כך נשארתי עם אחותי – שני יתומים . לא יכולנו
אפילו לגשת ולהסתכל בגווית אבא, כי שם היתה משטרה. הסתתרתי עם אחותי בתוך גורן אחת
ובכינו.. ופתאום בא אלינו יהודי אחד כמלאך משמים ואמר שלא יעזבנו. הביא אותנו
לקברו של אבא והתעלפנו שנינו, אני ואחותי.
והיהודי הוביל אותנו לפרטיזנים ליד
פולאבה. בראשם עמד יהודי ששמו ז'ולקובסקי. היו שם 150 פרטיזנים יהודים והרבה
פולנים ורוסים. ואני אז ילד בן 11 , הלכתי עם מוקשים ופוצצתי פסי-רכבת. פעם הלכנו
בקבוצה לפוצץ בית-סוהר ביופרקוב-טריבונאלסקי. הגענו , ירינו בגרמנים , פוצצנו את
החומות ושחררנו את כל האסירים. למחרת
הגיעו חמש מכוניות עם ז'אנדארמים שניסו לרדוף אחרינו. המפקד שלנו חזר במהירות חזרה
למעבה היער וגייס את כל כוחות הפרטיזנים שהנחילו מפלה ניצחת לגרמנים.
היה זה כמה חודשים לפני השחרור. עם
השחרור גדולה הייתה השמחה ואף העצב והצער על אבינו שנפל חמישה חודשים לפני היום
הגדול.
אספו אותנו לבית הילדים שנוסד בלודז' וכל
חלומי לבוא לארצנו לארץ-ישראל.
מקור וקרדיט :
בנימין טננבוים. אחד מעיר ושניים
ממשפחה, הוצאת ספריית הפועלים, 1947.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה