שלום רב, שמי ולדי ברנוב, תלמיד כיתה ז'1 בחטיבה הצומחת, חולון. השנה אנו משתתפים בתוכנית הקשר הרב דורי ואני רוצה לספר את סיפור ההיסטוריה של המשפחה שלי. ישבתי יחד עם סבתא שלי, גרצקיס ראיסה וממנה שמעתי את הסיפורים. סבתא שלי נולדה בעיר אומן שבאוקראינה בתאריך 23 במאי 1937.
סבתא
ראיסה מספרת על ילדותה במלחמת העולם השנייה
"אני
לא זוכרת הרבה מתקופה הילדות שלי, במיוחד לא את השנים הראשונות. אבל אני כן זוכרת
טוב את הימים הקשים שעברנו בזמן המלחמה
– מלחמת העולם השנייה ....
אנחנו,
היהודים, היינו בפחד. הסתתרנו בבית כמו חברים, לא בכינו, לא ביקשנו
אוכל. ביום אחד – בבת אחת אנו הילדים – הפכנו למבוגרים. זה היה בהתחלה,
בתחילת המלחמה, אחר כך סגרו אותנו בגטו. מסביב לגטו הייתה גדר חשמלית עם זרם
חשמלי. כל מי שהתקרב לגדר ונגע בה – מת.
כך
חיינו עד שנת 1943.
אני
לא מבינה איך נשארנו בחיים? בלי אוכל, עם מעט מים, בלי בגדים חמים בחורף.
אנשים רבים מתו בשנים אלו. לנו היה מזל – נשארנו בחיים. אנשים טובים הבריחו
אותנו מהגטו. אבל עד 1945 חיינו כמו במחתרת – כאילו לא היינו קיימים. לא ראו
אותנו, לא שמעו עלינו.
בשנת
1945 התחלתי ללמוד בכיתה א'. היה מאוד קשה – לא היו מחברות ולא עפרונות, גם לא
לכולם היו ספרים, אבל הייתי חרוצה ולמדתי טוב. סיימתי 10 שנות לימוד עם ציונים
טובים.
בשנת
1956 התקבלתי ללימודים גבוהים – הייתי מאושרת. הכרתי גם בחור נחמד והתחתנתי אתו. הייתי
בחורה יפה, אינטליגנטית, והיו לי הרבה מחזרים. בעלי היה רופא. חיינו טוב, היו לנו
יחסים טובים, חברותיים והוא גם היה אבא טוב. נולדו לנו שני ילדים. האושר שלנו לא
נמשך הרבה זמן – בשנת 1968 בעלי נהרג בתאונת דרכים. עולמי חרב עליי. רק בזכות
הילדים תפקדתי – הם הצילו אותי.
העלייה
לישראל
עלינו
לישראל בשנת 1998. כשהגענו לארץ – היה קשה. כולם סבלו, אבל המדינה עזרה. הלכנו
ללמוד עברית באולפן, קיבלנו כסף לדירה וגרנו כולם יחד. עבדתי קצת, אבל לא במקצוע
שלי – כי לא ידעתי עברית טוב. לאט לאט התרגלנו לתרבות, לאוכל ולאנשים.
היום,
אני פנסיונרית, עוזרת לגדל נכדים. מרגישים בבית – מרגישים שזה המקום בשבילנו."
מקור
וקרדיט: אתר הקשר הרב-דורי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה