במרוצת השנים הפכו כלבי הנאצים לחלק בלתי
נפרד מייצוגי השואה. כלבי הנאצים אומנו לזהות, לרדוף ולהרוג יהודים, ובמקרים רבים
עשו מלאכתם נאמנה. ניצולים רבים נשאו עימם את הזיכרונות הטראומתיים הללו, שהשפיעו
במידה רבה על יחסי אדם־כלב בישראל.
אולם בשנים האחרונות מתגלה צד עלום וחשוב
לא פחות של תפקיד הכלבים בשואה; יותר ויותר משפחות משתפות את סיפורם של יקיריהן
שניצלו על ידי כלבים – לעיתים כלבים של קצינים נאצים.
תמי בר יוסף, כלבנית במקצועה, חקרה רבים
מהסיפורים הללו, ומקדישה את זמנה ואת מרצה כדי לתעדם.
חנה
רוז'נסקי 19312015-
סיפורה של חנה רוז'נסקי, ילידת
צ'כוסלובקיה, מדהים לא פחות. בכתבה על חנה ששודרה
בטלוויזיה הצ'כית בשנת 2006, היא סיפרה: "אני אוהבת מאוד בעלי חיים. כשמפקד
הגטו, מילר, עבר עם כלבו – נהגתי ללטף את הכלב. למרות שהייתי אומללה, הרי הם יכלו
לירות בי, כי איך אני, יהודייה, מעזה לגעת בכלב של קצין אס.אס? אבל הכלב נהנה מזה,
ומפקד המחנה תמיד העמיד פנים שהוא לא רואה. אני לא חששתי לחיים שלי, מכיוון שמילר
אף פעם לא הרביץ לי ולא צעק עליי – אולי הוא חשש שהכלב שלו לא יתלהב מזה".
נכדתה של חנה, מיכל רוז'נסקי, מספרת:
"אבא של חנה, שהיה ממוצא אוסטרי, עבד כפקיד אצל הקצין מילר בזכות שליטתו
בגרמנית. בהמשך עברו חנה והוריה לרשימת שינדלר; אולי בזכות האבא שעבד עם מילר,
ואולי בזכות הכלב שחנה ליטפה".
בהמשך תעבור חנה למחנה אושוויץ, תפגוש את
מנגלה בסלקציה, ותינצל בעור שיניה. לאחר שעלתה ארצה גידלה חנה רועה גרמני, שדמה
להפליא לכלבו של הקצין. היא נפטרה בשנת 2015 והלווייתה התקיימה ביום השואה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה