אורי ואחיו דני באקציית הילדה בגטו קובנה

בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך ז"ל , יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה  חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941

אורי חנוך (2015-1928) הציל את חייו של אחיו דני בגטו קובנה כשסירב להסגיר את מקום המסתור שלו ואת חייהם של רבים אחרים, כשזייף עבורם אישורי עבודה.

ימים ספורים לפני פלישת הגרמנים לליטא הגשים אורי חלום, ויצא למחנה קיץ של תנועת הנוער הסובייטית. מיד לאחר הפלישה הופרדו הילדים היהודים מחבריהם, ונכלאו בבית כנסת בעיירה סמוכה יחד עם יהודי המקום. גורלם של הכלואים נגזר למוות, אבל הילדים ניצלו בזכות קשרי אביו של אחד מהם עם נציג הצלב האדום, שהסכים לחלץ אותם מציפורני הליטאים. אורי הוחזר לקובנה, שם ביצעו התושבים המקומיים פוגרומים ולינצ'ים ביהודים. גם אל בית משפחת חנוך הגיעו הפורעים, אך את הדלת פתחה העוזרת הליטאית ואמרה: "את היהודים שלי כבר הרגו, עכשו אני בעלת הבית, ואני גרה פה עם הבת שלי. איזה מזל יש לי שהשאירו לנו דירה יפה". הפורעים השתכנעו והסתלקו. אם המשפחה נלכדה כשהסירה באומץ את הטלאי הצהוב, וחמקה אל השוק כדי להשיג מזון. היא נשלחה אל הפורט התשיעי, שפירושו היה מוות. את חייה הציל איש ס"א, עובד משרד העבודה בגטו, שם שימש אורי כשליח. בעלית הגג של אותו משרד  החביא אורי את דני בעת אקצית הילדים, מתוך הנחה ששם הגרמנים לא יעלו בדעתם לחפש. דווקא עלה בדעתם, ודני שברח מהם ניצל בזכות יהודי שהסתיר אותו מרודפיו (חברו של אורי, שהסתיר את אמו ואת אחותו באותו מקום, מעולם לא סלח לעצמו על שהתגלו שם על ידי המחפשים. כאילו אפשר היה לדעת מהו הדבר הנכון לעשותו). גם בקאופרינג ניצלו חייו של אורי לאחר שכבר נואש מהם. מדוכא ומותש ביקש להשתחרר מהעבודה, בקשה שמשמעותה מוות, אבל יהודי שהכיר אותו עוד מהגטו, הצליח להעביר אותו מן העבודה המפרכת והמסוכנת בבנית בונקרים לעבודה משרדית.

מקור וקרדיט: סיפור שלא סיפרתי / אורי חנוך, יהודית חנוך

את אמו ואביו לא הצליח להציל. סיפור חייו של ניצול השואה שהיה לתעשיין מצליח בארץ

סיפורו מתחיל ב-1941, כשהיה בן 13 ונשלח עם משפחתו לגטו. חנוך זכה שם לתנאים משופרים בזכות עבודתו כשליח של משרד העבודה הגרמני. את הגישה שלו למידע ולמסמכים הוא ניצל לטובת פעילות מחתרתית. תוך סיכון חיים גנב תעודות עבודה בעזרתן הצליחו יהודים לברוח מהגטו.

בזמן אקציית הילדים הציל את חיי אחיו דני בן התשע. "הגרמנים התחילו להתרוצץ ולחטוף את הילדים. הלכו מבית לבית", נזכר. אחד מאנשי הס"ס תפס את אחיו. חנוך חשב בלבו: "זה הסוף שלו", אך אז אחיו הצליח להימלט. "הוא רוצה לחיות, המסכן. הוא קרע את היד, וטס החוצה", סיפר חנוך. איש הס"ס שלף את אקדחו וירה, אך לא פגע.

חנוך נדרש להסגיר את אחיו, אך מילא פיו מים. הוא זכר את הבטחתו לאמו כי ישמור על אחיו הקטן. "אני צריך להסתכל לה בעיניים ולהגיד לה שמסרתי אותו? בזה לא הייתי עומד", אמר. בתגובה, הוא הופשט והוכה מכות רצח. "הדם פרץ מכל הצדדים. זה היה נורא ואיום עד שהתעלפתי", סיפר. "1,300 ילדים הם אספו באותו לילה. אז בדיוק אחי היה חסר להם? שתקתי. לא יודע איך. אבל עובדה", סיפר.

ביולי 1944 פונה הגטו. המעטים שנותרו בו אחרי האקציות הועברו ברכבות לגרמניה. זה היה גם גורלה של משפחת חנוך - אביו שרגא, אמו פרידה, אחותו מרים ואחיו דני. "הצטרפנו למאות יהודים. הצעידו אותנו אל הלא נודע. עייפים, מושפלים, מדוכאים, מפוחדים, אחרי שלוש שנים בגטו. יהודים, שעד עכשיו המזל הסביר להם פנים, מפני שנשארו אחרי כל הסלקציות והאקציות, צועדים כעת ברחובות קובנה. עוברים על ידי הבתים שלהם, בתי הספר שלהם, ומובלים למקום לא נודע", תיאר.

המשפחה הועלתה על רכבת. התחנה הראשונה היתה מחנה שטוטהוף בפולין. היתה זו הפעם האחרונה בה חנוך ראה את אחותו ואמו. "אמרו 'נשים וילדים  לרדת'. אולי זה היה הרגע הקשה ביותר מאז התחלת המלחמה. ידענו שאנחנו צריכים להיפרד", סיפר.

חנוך, אחיו ואביהם נשלחו למחנה הריכוז קאופרינג, שהיה אחד ממחנות החוץ של דכאו בגרמניה, שם עסק בעבודות כפייה בבית חרושת למטוסים. אביו ואחיו פונו בהמשך לאושוויץ, שם נרצח האב.

מקור וקרדיט : לסקירה המלאה של עופר אדרת בעיתון "הארץ"

ראו גם :

 "הממשל הגרמני לא הסתפק בהעסקתם של היהודים בבתי המלאכה בתוך הגטו, והחליט לשלוח יהודים לעבודות כפייה מחוצה לו. בפברואר 1942 דרשו הגרמנים להעמיד לרשותם 500 יהודים לצורך העברתם לעבודת כפייה בגטו ריגה שבלטוויה (Latvia). יהודי קובנה ניסו לחמוק מגירוש לעבודת כפייה זו, ומשום שלא התייצבו מועמדים במספר הדרוש, לכדו הגרמנים והליטאים כ-380 מיהודי הגטו, ובהם 140 נשים, והעבירו אותם לריגה. ב-20-22 באוקטובר צורפו אליהם עוד כ-370 גברים. משלוחי עובדים הועברו גם למחנות עבודה כגון מחנה פַּלמון (Palemonas), ובגטו נותרו באותה העת כ-16,000 יהודים. לאחר העברת הגטו לשליטת הס"ס מונה ס"ס שטורמפירר וילהלם גֶקה (Goecke) לנהלו, ועל-פי הוראתו רוכזו בסוף אוקטובר 1943 כ-2,700 יהודים בשדה התעופה, ושם בוצעה סלקציה שבעקבותיה נשלחו הבלתי כשירים לעבודה אל מחנה הריכוז והמוות אושוויץ-בירקנאו (Auschwitz-Birkenau). בסוף נובמבר ובחודש דצמבר 1943 הועברו בין 5,000 ל-6,000 יהודים למחנות אלקסוט (Aleksotas), שַנץ (Sanciai), אֶז'רליס (Ezerelis), ולמחנות נוספים באזור. בגטו נותרו כ-8,000 איש, שטחו צומצם ופרוור סלובודקה לא נכלל עוד בתחומו.

בני הקהילה היהודית המצומצמת שנותרה מתוך הקהילה המפוארת של קובנה הבינו כי החטיפות והשילוחים הם הרמז המובהק שהגרמנים כבר החליטו לחסל כליל את הגטו. היהודים החלו להכין מקומות מסתור — מלינות, כפי שכונו בפיהם הבונקרים שחפרו. רוב המסתורים נחפרו מתחת לבתים, ובתוכם נאגרו מזון ומים בכמות מספקת לשהייה ממושכת בהם.

סכנה מיוחדת ארבה לילדים היהודים שעדיין נשארו בחיים בגטו. ב-27 במרס 1944 עצרה משטרת הביטחון הגרמנית (סיפ"ו) את כל השוטרים היהודים והעבירה אותם לפוֹרְט התשיעי, כאמצעי לחץ לקבל מהם מידע על מיקום המלינות בגטו. 40 שוטרים שסירבו להסגיר את בני עמם עונו קשות ואחר כך נורו למוות. השוטרים המעטים שמסרו מידע לגרמנים הוחזרו לגטו. עוד באותו יום החלה אקציית הילדים. לגטו נכנסו כלי רכב, והתושבים נקראו בכריזה למסור את ילדיהם. הילדים האומללים החלו להתרוצץ ולחפש מסתור, אך לאחר מצוד אכזר נלכדו וגורשו מהגטו כ-1,000 ילדים. הוריהם, שחלקם עדיין נמצאו במקומות עבודתם, לא יכלו לא להגן עליהם ולא להיפרד מהם. גם למחרת, ב-28 במרס, נמשכה אקציית הילדים, ורק 200 ילדים שהוסתרו היטב נותרו בחיים, וביניהם אורי, ששעות ארוכות לא ידע מה עלה בגורלו של אחיו דני. הזוועה של ציד הילדים והזקנים הסתיימה באקורד מסוכן: פיזור מועצת הזקנים, הגוף שהיה אמון על הקשר עם השלטונות הגרמניים והצליח במידת מה להנהיג סדר בחיי הגטו ולדאוג ליושביו למזון ולעבודה. גם המשטרה היהודית פורקה, ובמקומה הוקם שירות הסדרנים היהודים. את ד"ר אלחנן אלקס מינו הגרמנים לזקן היהודים (Lagerelteste), תפקיד שהיה נהוג במחנות הריכוז, וגטו קובנה נהפך למחנה הריכוז קובנה (Koncentrzionlager Kovno).

בינתיים, עוד בספטמבר 1943, יצרה המחתרת של גטו קובנה קשר ישיר עם תנועת הפרטיזנים הליטאים, בניסיון להקים בסיס פרטיזני ביער אוגוסטוב (Augustow), השוכן במרחק של 160 קילומטרים מקובנה. כ-100 צעירים יצאו לשם, אך בדרך נתפסו מחציתם ונרצחו, והנותרים שבו לגטו. מקרה אחר של התנגדות אירע בפוֹרְט התשיעי. 65 יהודים, חלקם חברי המחתרת, וכן קבוצה של שבויי מלחמה סובייטים, צֻוו לשרוף את גופות הנרצחים ולהעלים כל סימן למעשים שהתרחשו במקום. ב-24 בדצמבר 1943 נמלטו כל חברי הקבוצה, הסתננו לתוך הגטו והסתתרו בו, בהסכמתם של השוטרים היהודים. 

ראו גם :

משפחת חנוך | גורלן של משפחות יהודיות ב-1944 | יד ושם - Yad ...

לסקירה המלאה של ציפי לוין

אורי חנוך ז"ל : רקע ביוגראפי

אורי חנוך נולד למשפחה ציונית ולמד בבית ספר עברי בקובנה. כנער היה חניך בתנועת בית"ר. ב-1941, בגיל 13, נכנס עם משפחתו לגטו קובנה ועבד במשרד גרמני. הצטרף למחתרת בגטו וסיכן את חייו כשגנב אישורי עבודה, בעזרתם איפשר ליהודים לברוח מהגטו. בעת אקציה שנערכה בגטו, החביא חנוך את אחיו בן התשע ובכך הציל את חייו. הוא לא גילה היכן מסתתר האח גם כשהוכה על ידי הגרמנים עד עילפון^[1]. הוריו, סביו ואחותו נספו במחנות.

חנוך גורש לדכאו בטרנספורט באפריל 1945. כשהרכבת הופצצה נמלט ליערות, שם נמצא לאחר מספר ימים על ידי כוחות בעלות הברית. שלושה חודשים לאחרהמלחמה מצא את אחיו. האח דניאל חנוך תועד לפני מספר שנים בסרט "פיצה באושוויץ".

בעדותו ב"יד ושם" אמר חנוך על הגרמנים "על שגזלתם מאתנו את היכולת להרגיש, לאהוב, לבכות, לצחוק - על כך לא אסלח לכם".

לאחר המלחמה עבד חנוך כמחנך בגרמניה ובאיטליה, עד שעלה לארץ ישראל בשנת 1946 באוניית המעפילים "וג'ווד" והצטרף כחבר לקיבוץ אלונים.

ב-1948 הצטרף לפלמ"ח לגדוד הרביעי והשתתף בשחרור ירושלים מהמצור. הוא המשיך לשרת כקצין בצה"ל עד 1951.

במשך עשור עבד בחברות תעשייה שונות. ב-1961 הפך ליזם והקים את מפעל הפלסטיק "פולייר".

"סיפורים שלא סיפרה לי סבתא". הבנתי שהסיפורים של סבתא שלי, הסתומים, הקצרים,  הם כמו מדרשים. שמותר לי לקחת משפט ולברוא ממנו עולם. התיישבתי לכתוב. כתבתי כמו דרשנית.

שדות נפרסו לי. גגות. אנשים, חלומות, כעסים, אהבות. סיטואציות. יכולתי להעניק זכר לקהילה שלמה שנכחדה.

במהלך  הכתיבה, יצאתי לתחקיר מעמיק של התקופה. בין היתר נפגשתי עם אשה שסבתא שלי הצילה אותה ואת אמא שלה. היא היתה ילדה קטנה וזכרה מעט. זכרה את  התיש שהשתולל. את בעל הבית האכזר ואת השרף שלעסו להפיג את הרעב. סיפרה על היום העצוב של סוף המלחמה ואיך  הן הגיעו למשרד של הועד היהודי. כל אחד רשם על 'צ'טלך', (פתק קטן, ביידיש)  את השמות של אהוביו אותם הוא מחפש. בתקווה קלושה שימצא אותם.

מכל שנות המלחמה, התמונה הזאת היא התמונה הכי חזקה שנצרבה בזיכרונה: קיר העץ של צריף הועד מלא באלפיצ'טלך.  ואת הרעש. רעש הפתקים המנופפים ברוח בשתיקה.

לסקירה המלאה של  הילה טימור אשור