פרופ' מוטי רביד ניצל בזכות תושיית הוריו.
לאורך שנות המלחמה - קצין גסטפו שבר את עצמותיו, הוא הסתתר מתחת לטנק גרמני, ורק
בדרך נס לא מת. הילד שלא למד במסגרת חינוכית בילדותו, הצליח להפוך לבכיר בעולם
הרפואה, וידליק משואה בערב יום השואה.
ראש
המרכז הרפואי "מעייני הישועה" בבני ברק, פרופסור מוטי רביד, היה בסך הכל
בן שלוש כשהגרמנים פלשו לאדמת פולין בשנת 1939. הילד הצנום שעלה עם שני הוריו לארץ
ישראל מעט לפני קום המדינה, לא דיבר על זוועות המלחמה. אפילו בנותיו ידעו רק חלקים
מהסיפור. בשנת 2008 הכל השתנה כשבמהלך מפגש עם חברים קרובים, החליט לפתוח בפניהם
דלת לעברו. "הייתה אווירה מתאימה וזה היה בשבילי גילוי שאני מסוגל לדבר וזה
לא הורס אותי", סיפר בריאיון לוואלה! NEWS.
עם
זאת, הוא מקפיד לספר את שעבר כצופה מהצד. "ברגע שאני חווה את המציאות, הלילות
מתמלאים בסיוטים, חוסר שינה ואני לא מרגיש טוב. גם שנים אחרי, חלק גדול מהמראות
הקשים עדיין אצלי בראש".
רביד, 82,
נולד ביאליסטוק שבפולין למשפחה מקושרת ורבת אמצעים. אמו הייתה סטודנטית לרפואה
ואביו סטודנט למשפטים כשהכירו, ומשפחתו ניהלה מפעל לייצור חרס לציפוי תנורים.
"הורי היו אנשים מאוד משכילים, אבל גם מאוד אמיצים", סיפר. חיי הרווחה
נקטעו באחת כשפרצה המלחמה.
בזכות רדיו
קטן שהחזיקה המשפחה, הם נותרו מעודכנים, והשכילו להימלט בזמן מבית המשפחה
ביאליסטוק אל העיר לבוב בדרום פולין. "אבא שלי ידע כל הזמן מה קורה בחזית.
הוא גם ידע מה קורה באושוויץ בזמן שאחרים לא ידעו, וידע על מחנות הריכוז בשלב מאוד
מוקדם".
הם השתכנו
באזור יהודי שלימים הפך להיות גטו. כשהיה בן חמש, האקציות החלו. הם הסתתרו במרתף
בגטו ודרך החלון צר ראה את שהתרחש. "שמעתי את רעש היריות, ראיתי את הילדים
שנזרקים אל בטן המשאיות של הנאצים, ראיתי את הגרירה בכוח של משפחות שלמות מבתיהם,
וראיתי אסופות של גוויות בפינת הרחובות", שיחזר. ומידי אקציה, הסצנות הקשות
היו חוזרות על עצמן. "המשאיות, היריות, המגפיים, שעות על גבי שעות, יום ולילה".
ככל שהתקדמו ימי המלחמה, הגטו התרוקן מיושביו,
והוריו החלו לגבש תכנית מילוט. "אבא שלי תכנן להימלט אל בית קברות שהיה מחוץ
ללבוב ולהסתתר שם כמה ימים". בני המשפחה החלו לאגור ציוד ומזון, ולחכות
לעיתוי המתאים. "כשהגרמנים התחילו לסגור את האזור אני זוכר שאבא אמר לי 'אם
אנחנו לא יוצאים עכשיו - לא נוכל לצאת'".
"ואז מישהו צעק ראוס"
המשפחה אזרה
אומץ ונמלטה. "ברחנו דרך אחת מתעלות הביוב, ובמהלך הבריחה, מישהו שהכיר את
אבא שלי הזהיר אותו שהגרמנים הכינו שם מערב, אז הסתלקנו בצורה בלתי מתוכננת לאזור
אחר. פתאום צצו שני חיילים גרמנים שירו לעברו והתחלנו לרוץ".
בעודם בשטח
במנוסה, נתקלו לפתע בטנק גרמני. בדיעבד, הוריו הבינו שנכנסו לתוך שטח אימונים של
הצבא הגרמני, "תוך כדי ריצה החלקנו מתחת לטנק, שכבנו והתחבאנו שם. הוריי חשבו
שאם זה שטח לא פעיל, בלילה יתאפשר להמשיך בבריחה. אלא שפתאום זיהינו מגפיים
שמקיפות את הטנק, ואז מישהו צעק 'ראוסססס'. יצאנו החוצה מתחת לטנק, עמדנו שלושתנו
כשמסבבינו קבוצה של חיילים גרמנים שלא יודעים מה לעשות אתנו".
בשטח הצבאי
התאמנו קצינים נאצים יחד עם חיילים אוקראינים, שקיבלו הוראה להסגיר את המשפחה
לגסטפו. בינתיים, החיילים הכו את בני המשפחה, בהם גם את רביד. בדרך לגסטפו, השתנו
התכניות. החיילים העמידו אותם בפינת הרחוב של הגטו, בכיכר השילוחים. המשפחה, החלה
להבין שהסוף מתקרב. הם נפרדו אחד מהשנייה, וקיבלו החלטה - כל אחד ינסה להציל את
עצמו. אביו של רביד בורח מהמקום, והוא נותר לבד עם אמו, שנשלחו על חשמלית אל עבר
מחנה העבודה ינובסקה.
"בזמן שהחשמלית עשתה את אחד מסיבוביה, קפצנו
ממנה ונמלטנו לתוך איזו דלת, זה היה כל כך מהר שלא הספיקו אפילו לירות עלינו, אף
אחד לא שם לב", סיפר על אומץ ליבה של אמו. בחודשים שיבואו יחד עם בנה הקטן
היא תצליח פעם אחר פעם להימלט מגזר הדין הצפוי, ותצליח, פעם אחר פעם, להציל את
שרידי משפחתה הקטנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה