"עם תחילת המלחמה השכנים ייעצו
להורים שלי להימלט מזרחה", מספר אהרון בלסקי, היום בן 93, מביתו שבפלורידה. "אבל מכיוון שלא כל האחים
היו אז בבית, ההורים סירבו. הם לא יכלו להעלות על הדעת בריחה שתשאיר חלק מילדיהם מאחור.
כשהגיעו היחידות הראשונות של הגרמנים, שניים מאחיי הבוגרים, אלכסנדר זיסל (שנקרא בפי
כל זוס) ועשהאל, החליטו להסתתר ביערות".
טוביה, האח הבכור לבית בלסקי, אימץ זהות מזויפת וניסה תחילה להתחבא מהגרמנים
בעיר לידא. יתר בני המשפחה
אולצו לעבור אל הגטו של נובוגרודק. במשך זמן מסוים האחים המסתתרים בחוץ עוד יכלו לשמור
על הקשר עם יושבי הגטו. אלא שבדומה להתנהלותם ביתר המקומות, הגרמנים לא המתינו הרבה,
ובתוך כמה חודשים עברו מהרג אקראי של יהודים להשמדה טוטאלית. את מה שקרה אז, אהרון
גם עכשיו, כעבור כמעט שמונה עשורים, לא יכול לתאר בלי דמעות: "בדצמבר 1941
התחילו לרצוח את תושבי הגטו בשיטתיות. היו כאלה שנורו, והיו אחרים שנקברו בעודם חיים.
בגל הזה הגרמנים רצחו כ־5,000 יהודים, ובהם את ההורים שלנו, שלושה מן האחים הקטנים
ואת אשתו של זוס יחד עם בתם התינוקת".
אהרון היה אז בן 13. מהאימה הנוראית שחווה, כשהיה עד לרצח של קרוביו, איבד את
יכולת הדיבור ונשאר אילם במשך שנתיים. למרות זאת עלה בידו לברוח אל היער, שם התאחד עם טוביה, זוס ועשהאל. את החורף הראשון
העבירו האחים בבריחה מתמדת. הם ישנו באסמים של כפריים מקומיים, לפעמים התפצלו והתאחדו
שוב. טוביה הצליח להיכנס אל הגטו של לידא ולהוציא משם כמה מבני משפחתו. לדברי אהרון,
בעת הזו הוקם המחנה הראשון של החבורה במעמקי היערות: "חיפשנו עוד קרובי משפחה,
וכך נאספו ביער בצ'קוביצקי קרוב ל־20 איש. מאחורי האחים שלי הרגשתי כמו מאחורי חומת
מגן בצורה.
אבל הסכנה ארבה בכל צעד. היה עלינו להסתתר הן מפני הגרמנים, והן מפני המשטרה שהורכבה מן התושבים המקומייםא וסייעה בידי הגרמנים".
בשלב הזה היה ברור שההישרדות מחייבת השגת
נשק, וההזדמנות לכך הגיעה אחרי שהאחים בלסקי נתקלו בחבורה של חיילי הצבא האדום,
שגם היא שוטטה ביער עמוק בעורף הגרמני. יחד הם התנפלו על ביתו של שוטר מקומי
והצליחו לתפוס אותו ואת הנשק שהיה אצלו. השוטר הוצא להורג בשל שיתוף הפעולה עם
הנאצים, והארסנל הקטן שלו אִפשר לאחים בלסקי להרגיש מוגנים יותר.
כשהחבורה התבססה ביער, אהרון קיבל מאחיו
הגדולים רובה. "הרובה היה ארוך ממני", הוא נזכר, "אבל הם לימדו
אותי כיצד יש להשתמש בו. ובכל זאת, המשימה הראשונה שלי לא הצריכה שימוש בנשק.
הייתי צריך להתגנב אל הגטאות בסביבה, כדי לקרוא ליהודים שנכלאו בהם לברוח אל היער,
כל עוד אפשר, ולהצטרף אלינו. לא ענדתי את הטלאי הצהוב, ובנוסף הייתי מאוד קטן, ועל
כן יכולתי להגיע ולהשתחל לכל מקום".
אהרון ושליחים נוספים שהתגנבו אל הגטאות
הצליחו במשימת השכנוע. כמות היהודים שהצטרפו אל מחנה בלסקי ביער דמתה תחילה
לטפטוף, אך עם הזמן הטפטוף נהיה לזרם בריחה של ממש, עד שהתקבצו במחנה ביער
נאליבוקה, יער עבות, סבוך ומלא ביצות טובעניות, לא פחות מ־1,200 מיהודי הסביבה.
בערך 70% מתוכם היו נשים, ילדים וקשישים. בניגוד ליחידות הפרטיזנים הקלאסיות,
שפעלו בשטחי הכיבוש הנאצי, האחים בלסקי קיבלו אליהם כל יהודי - חמוש או נטול נשק,
צעיר או זקן, בריא או חולה - בלי לחשב את מידת "יעילותו" להישרדות ביער
או את ערכו כלוחם. טוביה, שהיה למפקד הקבוצה, ביטא זאת במילים פשוטות וברורות:
"עדיף בעיניי להציל יהודייה זקנה אחת מלהרוג עשרה חיילים גרמנים". שמה
של יחידתו יצא למרחוק, ואפילו יחידות פרטיזנים אחרות (שבהן שררו לא אחת רוחות
אנטישמיות) היו שולחים אל יחידת בלסקי יהודים, שהסתובבו ביערות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה