חייה של אנג'לה אורוס ריכט הם היסטוריה חיה

 

מאת : Nourit Braun  , שלהבת עד- 🔥 Passinghonor    

ב-21 בדצמבר 1944, בתוך אושוויץ II-בירקנאו, נולדה תינוקת יהודייה הונגרית במקום שנועד אך ורק למוות. שמה אנג'לה אורוס ריכט

אמה גורשה מהונגריה בחודש השלישי להריונה - מצב שמשמעותו הוצאה להורג ודאית אם יתגלה. נשים בהריון נשלחו ישירות לתאי הגזים.

אז אמה עשתה את הבלתי נתפס.

היא הסתירה את הריונה, הרעיבה את עצמה כדי לשמור על גופה קטן, תוך סיכון במכות, סלקציות ומוות בכל יום - כי גילוי התוצאה היה ששניהם יירצחו.

כנגד כל הסיכויים, אנג'לה נולדה בחיים בתוך המחנה.

חמישה שבועות בלבד לאחר מכן, ב-27 בינואר 1945, שוחררה אושוויץ על ידי הכוחות הסובייטיים.

אנג'לה שרדה, עדה חיה

כיום, אנג'לה אורוס ריכט חיה בקנדה.

היא אחת האנשים הבודדים שנולדו אי פעם באושוויץ ושרדו.

השבוע היא בת 81.

חייה עומדים כהוכחה חיה ל:

• אומץ לב של אם

• הישרדות כנגד כוונה להשמיד

• זיכרון שמביס מחיקה

אנג'לה בילתה את חייה בדיבור פומבי על לידתה, אומץ ליבה של אמה והמציאות של אושוויץ - כך שההכחשה לעולם לא תנצח

השואה אינה היסטוריה עתיקה.

זוהי זיכרון חי.

ככל שמספר הניצולים הולך ופוחת מדי שנה, כל עדות חיה הופכת לקדושה.

קיומה של אנג'לה לבדו סותר את מנגנון רצח העם שניסה - ונכשל - למחוק אותה עוד לפני שנשמה את נשימתה הראשונה.

מקור וקרדיט :

שלהבת עד 🔥   Passinghonor   

קישור לפוסט המקורי של  Nourit Braun

 

 

כיצד ניצלה גוטיה פיש ( שמוקלר) בת 14 מהאקציה הגדולה בגטו קובנה בשנת 1941

 

חלק א' : אודות הספר

 סיימתי לקרוא את ספר זיכרונותיה המרתק של ד"ר גוטיה פיש ( רופאה פסיכיאטרית בכירה בישראל לאחר עלייתה ארצה  מווילנה בשנת 1972 )  שהייתה נערה בגטו קובנה , ליטא בתקופת השואה .

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

חלק ב' - על הספר :

סיפור חיה של גוטיה שמוקלר , בת 14 מגטו קובנה.  לאחר שניצלה  מהאקציה הגדולה , בגיל 14 הוריה מצליחים להבריח אותה מגטו קובנה עם תעודות לידה מזויפות כנוצרייה . בסיוע רשת של כמה נשים ליטאיות  שהבריחו  ילדות מגטו קובנה היא נקלטת כעוזרת בית בבית של משפחה ליטאית נוצרית. אבי המשפחה הליטאית השותף לסוד מלמד אותה את התפילות הנוצריות והיא מגיעה לכנסייה המקומית מדי פעם ומתחזה היטב כנערה ליטאית נוצרית .  בעקבות הלשנה של אחד השכנים היא נעצרת ע"י הגסטאפו , עוברת חקירות קשות , מכחישה שהיא יהודייה וגם לא מסגירה את נשות הרשת הליטאיות שהבריחו ילדות מהגטו . היא מדקלמת היטב  בפני חוקרי המשטרה הנאצית את התפילות הנוצריות ומצליחה בסופו של דבר לשכנע את חוקרי המשטרה הנאצית שהיא אכן נערה נוצרייה . לאחר המעצר  והחקירות הקשות היא חוזרת למשפחה הליטאית וממשיכה לעבוד שם  כעוזרת בית בזהות נוצרית וכך שרדה את תקופת השואה . הוריה  נלקחו באותה  תקופה מגטו קובנה למחנות ההשמדה ושם נרצחו .

לאחר השואה , חברת משפחה של ההורים ששרדה  , דואגת לה והיא עוברת לגור אצלה בבית . היא לומדת רפואה באוניברסיטת וילנה  והייתה לרופאה פסיכיאטרית מצליחה בווילנה .  בשנת  1954 נישאה לדוד פיש , והקימה משפחה.  ב1972 עולה לישראל עם משפחתה .  קודם שיצאה  לגמלאות , שירתה הד"ר גוטיה כסגן  הפסיכיאטר הראשי  בתל אביב .

 גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

 חלק ג' : מתוך ספר זיכרונותיה המרתק של גוטיה פיש  על האקציה הגדולה  באוקטובר 1941 בגטו קובנה :

" כאשר הגענו לכיכר המרכזית בגטו קובנה , עמדו אלפי יהודים מול החיילים והשוטרים הגרמנים. בראש כל משפחה עמד אבי המשפחה, ואחריו, בטור עורפי שאר בני המשפחה, אף שהגענו  במקום בשש בבוקר , כפי שנצטווינו, נקפו שלוש שעות שבהן לא קרה דבר . סתם עמדנו וחיכנו , רועדים מצינת הבוקר, שלוש שעות עמדנו והמתנו , למה , לא ידענו. חיכינו  שמשהו יקרה. את השקט  של המבוגרים הפר בכי הילדים , הבכי  הגובר של הילדים  הגביר את תחושת המצוקה.

בתשע בבוקר התחילה האקציה. סמל האס.אס הלמוט ראוקה  עמד במרכז הכיכר ואנחנו צעדנו  לעברו קבוצות -קבוצות  להתייצב בפניו כדי שירוץ  את דיננו. הוא סימן בידיו , משלח  את מקצתנו ימינה, ומקצתנו שמאלה. לא הבנו את משמעותה של הסלקציה . רק ראינו כיצד הוא מפריד בין משפחות . בהינף יד הוא עמד שם , שיכור מעוצמת הכוח ופקד " רכטס" , "לינקס, "רכטס ", "לינקס" . האנשים הלכו בשקט , לא יודעים לאן הם הולכים. כאשר אנשים לא צייתו  מיד, צווח עליהם ראוקה "ימינה, כלבים מצורעים שכמוכם" .

כתב אברהם חורי ביומנו:  " זקנים וחולים , משפחות מטופלות בילדים , נשים בודדות  וכל מי שמראהו החיצוני  לא הרשים אותו כבעל יכולת  עבודה- כל אלה הופנו לצד ימין, שם נפלו הישר לידיהם של השוטרים הגרמנים והליטאים"  (אברהםתורי , גטו יום יום , יומן ומסמכים מגטו קובנה , הוצאת מוסד ביאליק)

 "הגיע תורנו , עמדנו מול סמל האס. אס הלמוט ראוקה, מסתכלים עליו , והוא מסתכל עלינו לחסד או לשבט, אנחנו בידיו . לא הבנתי מה קורה , לא העזתי  לחשוב  מה יקרה. הפחד אחז בנו, ולא הרפה. גם ביננו  הפריד סמל האס אס ראוקה. הוא ציווה על אמא ועל אבא ללכת  שמאלה. סבא אברהם , סבא פסח, אשתו סימה ואני  נצטווינו  לפנות ימינה. שני מסלולי  הליכה הוליכו אל מחוץ לכיכר, כל אחד  בכיוון הנגדי. נכנסנו למסלול הימני. משני צדדיו ניצבו שוטרים יהודים. "

"ואז קרה דבר מופלא, עוד אירוע מאותם אירועים  חריגים  שחרצו את גורלי במהלך השואה . רגעים אחדים  לאחר  שנכנסנו למסלול ההליכה, התנפל עלי שוטר  בשם  וילנצ'וק בלא סיבה, בלא שעשיתי משהו  לעורר את רוגזו. הוא סטר לי ובעט בי, נפלתי המומה. חשבתי לעצמי הנה תחילת הסוף, ואז הוא  העמיד אותי על רגליי, דחף אותי  בגסות ואמר לי "תרוצי  מהר לשביל השני " . וילנצ'וק  היה חבר של אבא, שכן שלנו , רק מאוחר יותר הבנתי את פשר התנהגותו. "

" רצתי , ברחתי לעבר הצד השמאלי של הכיכר , לא הבנתי  מה קורה. התרוצצתי  אנה ואנה , מחפשת את ההורים שלי ,"

לאחר חמש שעות מצליחה לבסוף  גוטיה שמוקלר , בת ה14 למצוא את הוריה ולהתאחד שוב איתם .

" האקציה הנוראה נמשכה ונמשכה כאילו  אין לה סוף .  אחר הצהריים  היפנה  סמל האס. אס ראוקה יותר ויותר אנשים ימינה, אל מסלול המוות . בשש בערב הושלמה המכסה. עשרת אלפים איש בגטו קובנה נשלחו למוות, תמה המשימה."

"רק מאוחר  יותר הבנתי  שבזכותו של וילנצ'וק נחלצתי ממסלול  המוות. כל מי שהופנו ימינה, הועבר  לגטו הקטן  בגטו קובנה. הם ניסו להתמקם בדירות הריקות של הגטו, למצוא מזון, לנחם זה את זה, חשבו שאולי , אולי יינתן להם לנהל חיי גטו חדשים. "

"אבל למחרת ראינו  קבוצות קבוצות  מובלות מן הגטו הקטן  לכיוון הפורט  התשיעי. עד השעות  המאוחרות של הלילה שמענו יריות .כל מי שהלכו  במסלול  הימני נלקחו בסופו של דבר לפורטים, נורו ונהרגו . הניצולים  המעטים  העידו  אחר כך שהפשיטו את כולם, הכניסו אותם לבורות  וירו בהם. רק 10 ניצלו. בין הניצולים  היו מי שמצאו מחסה מתחת לגוויות , התחזו למתים , וכעבור יום יומיים  חזרו בחשאי לגטו. הייתה זו האקציה הנוראה ביותר בכל ההיסטוריה של הגטו, עד שהועלה באש . "

גוטיה שמוקלר , בת  14 והוריה חזרו לביתם בגטו הגדול בקובנה.

סמל האס. אס  ראוקה מצא מקלט לאחר המלחמה בקנדה, אך נעצר והוסגר לגרמניה ב1983, כמה חודשים  לאחר שהוסגר מת בבית הכלא בפרנקפורט, עוד לפני שנפתח משפטו .

מקור :

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן], [ישראל]: ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

ראו גם :  טבח יהודי קובנה , 29 באוקטובר 1941 , קישור לויקיפדיה בעברית )

כיצד שרדה רבקה גרבר (פוליטנסקי) את אקציית הילדים בגטו קובנה ?

 

חלק א' : רקע

אקציית הילדים בגטו קובנה, במיוחד זו שהתרחשה במרץ 1944, הייתה אירוע טראומטי שבו נחטפו ונרצחו כ-1,300 ילדים (כמעט כל הילדים ששרדו אז  בגטו קובנה), כשהם נורים בפורט התשיעי או נשלחים לאושוויץ, כ-1,300 ילדים נחטפו בכוח מידי הוריהם בגטו קובנה , שחלקם התחבאו, אך נתפסו. הצעקות וההתנגדות של ההורים בגטו היו קורעות לב.

חלק ב' : מתוך ספרה של גוטיה פיש

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן],  ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

"פלוגות  של אנשי הגסטפו , מתוגברות בחיילים ליטאים ובשבויי מלחמה אוקראינים , פשטו על הבתים בגטו , שלפו ילדים  ממיטות חמות , חטפו ילדים מידי הוריהם היכו אותם והשליכו אותם ככלבים למשאיות . "

"הגטו התמלא צעקות , יללות בכי, אבל ניידות המשטרה סבבו בחוצות גטו קובנה משמיעות מוסיקה קולנית ברמקולים, להחריש  את זעקות הילדים והאימהות . כלבים התרוצצו מבית לבית , במקומות המסתור ובחצרות , תרים אחרי הטרף האנושי. "

אימהות התחננו " אל תיקחו את הילדים !" , אבל הגרמנים התעלמו  באכזריות מכך . אימהות  שהתנגדו להתנתק מן הילדים  או שניסו  להוציא אותם מהמשאיות הושלכו בכוח לאחור, או שנורו במקום . ילדים ניסו לברוח ונורו .

בראש המבצע עמד ברונו קיטל, אחד מן האחראים לחיסול גטאות ורשה.

הגרמנים אילצו את השוטרים היהודים לחשוף מקומות מסתור של ילדים. מי שסירבו  הועברו לפורט התשיעי ונורו למוות .

כותבת  ד"ר  גוטיה פיש בספר זיכרונותיה : "במפגש של ילדי הגטו לשעבר שנערך בשפיים  שמעתי מחברתי רבקה גרבר- היום פוליטנסקי, רופאת ילדים- כיצד שרדה את האקציה. ההורים לא היו בבית , והיא נשארה לבד, כשראתה את  השוטרים הגרמנים והליטאים מתקרבים , היא נכנסה לשכנים וביקשה להסתתר במחבוא שבו הסתירו את ילדיהם, אבל הילדים בכו בהיסטריה, והיא חששה שייחשפו . רבקה חזרה אפוא לביתה, לבשה את בגדי אמה , התאפרה ונעלה נעלי עקב, ואכן , הגרמנים האמינו לה כשאמרה שהיא בת 16 , וכך ניצלו חייה. "

לאחר האקציה של הילדים, תכפו המשלוחים למחנות הריכוז. גטו קובנה התרוקן .

 גוטיה שמוקלר (פיש), בת 14 הצליחה להימלט מגטו קובנה לפני אקציית הילדים ומצאה מסתור בזהות נוצרית בדויה אצל  משפחה ליטאית. 

מקור :

גוטיה פיש, אני סטאסיה [כפי שסופר לגיל סדן],  ג. פיש, הוצאה עצמית ,  2005

סיפור החיים של אניטה שפירא כפעוטה בתקופת השואה

 

אניטה שפירא, שנולדה ב–1940 בוורשה, הושארה כפעוטה במנזר פולני במלחמת העולם השנייה, הוריה נספו בשואה והיא נאספה על ידי משפחה אחרת שעלתה עמה לישראל. 

מתוך הספר המרתק:   אניטה שפירא , "ככה  זה היה ": סיפור חיים  , הוצאת עם עובד , 2022 .

 "מה מסוגלת לזכור ילדה בת שנתיים וחצי ? היא לא זכרה הרבה דברים .

נותרו תמונות מעטות שנחרטו בזיכרונה . הזיכרון הראשון שלה היה של סבתא שרוחצת אותה באמבט קטן עשוי מעץ שניצב על שולחן, ומעליו נורת חשמל חשופה . האם זו הייתה סבתא באמת או אולי שכנה ? אין את מי לשאול .

הזיכרון השני היה חציית החומה של הגטו : לילה . היא בזרועות אימא פליציה . חומה של לבנים אדומות ומעליהן שברי זכוכית ופס תיל דוקרני .

מעברה השני של החומה מסתובב מישהו מפחיד ופנס בידו . היא אמרה משהו, ואז אמרה לה אימא : "ששש ! " והיא נרדמה . כשהתעוררה כבר היה בוקר, והיא נמצאה במקום שנראה כמו כיתה, בביתן מעץ, ואימא, שאת פניה איננה זוכרת והיא כמו צללית, דוחפת ומעודדת אותה להתקרב לאישה ולילדות שהיו שם . האִם נפרדה ממנה בנשיקה ? בחיבוק ? לא זוכרת . כשנעשתה בעצמה אם לילדה, הייתה עוקבת אחריה וחושבת : כך אני נראיתי כשאימא נפרדה ממני . האם אני הייתי מסוגלת להיפרד מילדתי ? אילו עוצמת ייאוש וודאות של כיליון, אילו כוחות נפש נדרשו למעשה הזה ? ! הזיכרון הזה עבר גם לדור השלישי : בִּתה גם היא עקבה אחרי בִּתה הפעוטה וחשבה, מה עובר בראשה של ילדה כזאת שמיום למחרתו מנותקת מאימה ? היא לא זכרה .
אין בסיפור המעשה פרטים יוצאי דופן, לא סיפורי זוועות ולא סיפורי
גבורה : סיפור נדוש שכמותו היו אלפים בזמן ההוא . ילדה יהודייה שגדלה  בגטו ושבגיל שנתיים ומשהו השאירה אותה אימא במנזר . היא לא זכרה סבל מיוחד . אולי היה רעב – היא זכרה לטובה שפעם אחת קיבלה תפוח אדמה שבושל בקליפתו והיה רך .

 זה היה מעדן . אבל כולם רעבו . אולי לא היו בגדים להחלפה . גם זה ייתכן – בשיחה עם ילדה שאיתה התיידדה היא הבטיחה לעשות לה שמלה מפרחים . אך לא היה זה מחנה הסגר והיא לא חוותה סבל גופני או השפלה . הייתה הפרֵדה מאימא והייתה תמונת עתיד שכנראה אימא פליציה עמלה להחדיר לה לזיכרון : אבא ( שהתגייס לצבא הפולני ונסוג עימו לרוסיה ) עתיד לחזור אחרי המלחמה ולקחת אותה .

כתם לידה על כתפה הימנית קיבל משמעות חשובה : זה כדי שאבא יוכל לזהות אותה . האם אבא ידע שהיא נולדה ושיש לה כתם לידה ? לא יודעת .

כשהייתה בת 18 נודע לה שהוריה נישאו בשנות השלושים ולא נולדו
להם ילדים אחרים . אביה, בולק לאכר, היה עורך דין, וככל האקדמאים קיבל דרגת קצונה בצבא הפולני ונסוג יחד עימו מזרחה עם התקדמות הגרמנים .
בדרכם מזרחה הם עברו בווהלין, בעיירות שמהן באו גם ההורים המאמצים  רוזה ובנו . פליציה הייתה אמורה לבוא בעקבותיו . הגבול על נהר הבוג, שחצץ בין שטח הכיבוש הגרמני לזה הרוסי, עדיין היה עביר . אך אז התברר שפליציה בהיריון, והיה זה היריון יקר מכדי לסכן אותו בנדודים . אביה של אניטה בולק ניסה לשוב לוורשה, נתפס בגבול בידי הצבא האדום ונשלח לעבודת כפייה במכרות, ולא שב ממנה . או אולי נתפס בידי הגרמנים ? לא יודעת . אך האם  פליציה לא ידעה על כך . אולי היא כתבה לו שנולדה להם בת ויש לה כתם על הכתף ? עדיין לא הייתה מלחמה בין ברית המועצות לגרמניה .

מה עלה בגורלה של אמא של אניטה,   פליציה ? לפי אחת הגרסאות, בדרכה חזרה מן המנזר באוטווצק לוורשה היא זוהתה כיהודייה בתחנת הרכבת ונורתה במקום . היה קל לזהות אותה : היא הייתה כהה ובעלת יופי יהודי ספרדי, אולי הוכחה לכך שיהודים מספרד הגיעו גם לפולין . מוטב למות כך מאשר בטרבלינקה.

מימיה במנזר אניטה  זכרה את ריח הקטורת, שלא אהבה, ובייחוד לא סבלה את רקיקי לחם הקודש שהיו קשים לבליעה . היא לא זכרה חום או איבה . זה היה זמן ניטרלי, בין הזמנים . זמן ששורדים בו.
היא זכרה נדודים של חניכות המנזר ממקום למקום בשל ההפצצות . אולי היו אלה בסך הכול מעברים בין שני מנזרים ? ילד אינו יודע להעריך מרחקים .

ויום אחד באו אנשים ולקחו אותה מהמנזר . איש לא אמר לה מה ומי המציאות הייתה נוזלית מאוד, והיא הייתה המושא של סיפור המעשה, לא יוצרת שלו . היא לא זכרה את האנשים אך התרשמה מאוד מהעצים שברחוב שולי הדרך, ככל שהמכונית התקדמה בנסיעה . אלה היו חיילים יהודים בצבא הפולני, שאספו ילדים יהודים והביאו אותם לבית יתומים של הג'וינט או של ארגון יהודי אחר . ושוב חזר המחזה של שינה והתעוררות למציאות חדשה . היא נרדמה במכונית והתעוררה בבית היתומים . כשהתעוררה, אחד המדריכים חייך אליה ואמר לה דבר-מה שהשתמע ממנו שהיא יהודייה, והיא מיהרה להכחיש בתוקף את הקביעה הזאת : "לא לא, אני לא ! " ואז הוא אמר לה במאור פנים : "אל תדאגי, כאן כולנו יהודים . לא צריך לפחד יותר" . אך הייתה חרדה באוויר : אנשים התלחשו שילדים יהודים מבית היתומים הוכו בידי נערים פולנים . והייתה תחושה שזה עוד לא נגמר .

יום אחד באה למקום אישה צעירה ולקחה אותה מבית היתומים . מי היא הייתה ? אולי חברה של  האם פליציה שהשביעה אותה לקחת את ילדתה אליה לאחר המלחמה, עד שאבא יחזור ? האם הייתה יהודייה ? האם הייתה פולנייה ? לילדה בת החמש ( אולי קצת פחות ) לא ניתן שום הסבר . היא קיבלה את תהפוכות המציאות בהשלמה, בציפייה לסוף המסע . בדרך מבית היתומים הן עברו על פני הריסותיה של ורשה, שנתקבעה בזיכרונה כגל חורבות .

המשפחה שאימצה אותה הייתה משפחה חמה, מחבקת ומן הרגע הראשון גם אוהבת : אימא רוזה הייתה הדמות הדומיננטית, אבא בנו היה אדם טוב לב וקיבל את מרותה . כאשר מסיבה כלשהי ( בדרך כלל מסיבה כספית ) היו לו השגות על מה שהיא ביקשה לעשות, היא הייתה פוסקת ביידיש : "מוכרחים" .
נו, מוכרחים אז מוכרחים . דודה אינה ודוד פיניק ( האח של רוזה ) היו טובי ב ומחבקים . תינוק בבית עושה טוב ללב . מארק היה תינוק שלו וחמוד, והיא התקשרה אליו כמו לאח . לא בלי רגשות קנאה ונחיתות של מי שאינה באמת שייכת, מאומצת : כשאבא בנו לקח את מארק על הידיים, היא תבעה שייקח גם אותה, להפגין שוויון .
היא הגיעה אליהם בדצמבר 1945 .

מזיכרונותיה הראשונים מן המדינה הצעירה: כיתה א', המורה התעקשה לקרוא לה "חנה". "אף פעם לא רציתי להחליף את השם. אני זוכרת שנתנו לנו ספרי קריאה והאימהות יצרו להן עטיפות בד. אמא רקמה את השם 'חנה' על העטיפה, אבל אני התקוממתי, ושנה אחרי זה חזרתי לאניטה". 

  ראו גם :

אריאנה  מלמד , "הנפש החצויה של אניטה שפירא?, עיתון " הארץ" , 15 לפברואר 2020 ( קישור)

חוויותיו של הנער ליאון לייזון , בן 14 במחנה פלאשוב , 1943

 

מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

" זה היה נורא להיות בלי הוריי , בלי לדעת  היכן נמצאים האחים שלי צליג והרצל , או אפילו אם הם חיים. בלילה במיוחד הייתי מנסה להיזכר בפניהם. בעבודתי במחנה פלאשוב הייתי נדרש לחבוט בסלעים כדי להפוך אותם לחצץ או חפרתי מצבות בבית-הקברות כדי שהנאצים יוכלו לרצף בהם את השבילים. זו הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, וכל טעות הייתה עלולה לגרום למותי ."

" יום אחד , בזמן שנשאתי סלע גדול , החלקתי על  מצבת קבר שבורה ופצעתי את רגלי בצורה קשה. היה עלי ללכת למרפאת מחנה פלאשוב כדי שייחבשו את החתך. מאוחר יותר  נודע לי שמפקד מחנה פלאשוב אמון גת  נכנס למרפאה זמן קצר אחרי שאני יצאתי ממנה וירה בכל החולים, פשוט ירה בכל אחד ואחד מהם, בלי סיבה של ממש. פרט לכך שהתחשק לו לעשות כן . אילו נשארתי שם כמה דקות נוספות, הייתי מוצא להורג עם האחרים . כששמעתי מה קרה הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, לעולם לא אלך שוב למרפאה במחנה פלאשוב.

אך ההימנעות מהמרפאה במחנה פלאשוב לא הבטיחה שאוכל לחמוק  מרשת האכזריות שפרש הקצין הנאצי אמון גת על מחנה פלאשוב.

זעמו של אמון גת  גבר עם תחילת חורף 1943. הורו לי לפנות שלג  עם קבוצה של גברים אחרים. לא היו לי בגדי חורף והייתי  כה קפוא , עד שהתקשיתי לאחוז באת חפירה. הקצין הנאצי אמון גת , מפקד המחנה , הופיע לפתע, ודרש , בלי כל סיבה, שהשומרים, יצליפו  בשוטי העור שלהם עשרים וחמש פעמים בכל אחד מאיתנו. איש מאיתנו לא הבין  מה היה חטאנו, אך לא הייתה לכך חשיבות, אמון גת היה מפקד מחנה פלאשוב והיה יכול לעשות ככל העולה על רוחו, עם או בלי סיבה . הוא נראה פורח כשגרם סבל לחסרי ישע. הוא הביט זמן -מה ואז החליט שההצלפה איטית מדי , ולכן הורה לשומרים להציב שולחנות ארוכים ולהעמיד אותנו בשורות של ארבעה. ניגשתי לקבל את עונשי עם שלושה גברים שגילם וקומתם היו פי שניים משלי. לשוטי ההצלפה היו כדורים קטנים בקצותיהם שהעצימו את הכאב ואת הפגיעה. הורו לנו לספור בקול את ההצלפות בזמן שהלקו אותנו. אם הכאב גבר עלינו ופספסנו את הספירה, השומרים הנאצים התחילו מההתחלה.

רכנתי על השולחן  וחיכיתי להצלפה הראשונה. כשהיא באה , הרגשתי כאילו מישהו  חותך את בשרי בסכין . " אחת" , צעקתי בגרמנית שהשוט היכה בי בשריקה. תגובתי הראשונית הייתה לכסות  את אחוריי לפני שהמכה הבאה תנחת עליהם , והשוט  היכה כעת בידיי . " שתיים" הצלחתי לקרוא שוב בגרמנית . " שלוש, ארבע" הייתי משותק מקור , אך הכאב  הציף אותי בכל פעם , כאילו צרבו את בשרי .

"שתיים -עשרה, שלוש -עשרה, ארבע-עשרה " , האם העינוי הזה יסתיים אי-פעם ? ידעתי שאני חייב  להחזיק מעמד, אחרת הכול יתחיל מהתחלה. ידעתי  שלא אוכל  לשרוד סיבוב נוסף כזה.  אחרי  עשרים וחמש הצלפות מעדתי לדרכי , מטושטש מכאב. איכשהו הצלחתי לצלוע עם האחרים בחזרה אל העבודה. רגליי ואחוריי פעמו מכאב. הם נותרו שחורים וכחולים במשך חודשים , והישיבה הפכה לעינוי.

 הימים המחרידים במחנה פלאשוב הפכו לשגרה, היינו מתעוררים  המומים לפני עלות השחר לקול דלתות נפרצות ופקודות צעקניות. התכנסנו בקבוצות  לפי מספרי הצריפים שלנו, ואז ספרו  אותנו שוב ושוב בזמן ששומרים  נאצים מהירי חמה  ואכזריים  התעללו בנו. אחר כך חילקו  אותנו לקבוצות למלאכות היום,  לפעמים יצאנו מהמחנה כדי לחצוב קרח, לפנות שלג או לסלול כבישים. אף פעם לא קיבלנו  אוכל לפני סופו של יום העבודה.  אז היו מוציאים  סיר גדול, ואנו רצנו  לצריפים להביא את הכפות והקערות יקרות הערך שלנו.

הארוחה היחידה הזאת הייתה תמיד זהה: מים חמים עם מעט מלח או פלפל, ואם שיחק לנו  המזל , קצת קליפות תפוחי אדמה ופתיתי ירקות אחרים . הגברים שחילקו את המרק היו גם הם אסירים ולפעמים אחד מהם היה חס עלי ושם בצלחתי  חתיכה אמיתית של תפוח אדמה. זה הפך את היום כולו למיוחד. אחרי הארוחה חזרנו לדרגשים בצריפים של מחנה פלאשוב וניסינו לאגור כוח לקראת היום הבא.

החודשים התארכו ואני נואשתי . מדי פעם במשך היום הייתי רואה  מרחוק את אחי או אבי  במרחק, עושים את דרכם ממטלה אחת לאחרת , והצצה החטופה הזאת הייתה  מעניקה לי מעט תקווה .

אוסר שינדלר לא שכר אותי לעבודה , אך למרות זאת  היה לי מעט מזל. בית החרושת למברשות שבו עבדתי  בגטו קראקוב הועבר לפלאשוב, והציבו אותי  למשמרת הלילה , שארכה 12 שעות. הייתה זו הקלה לזכות בעבודה קבועה במקום  רשמי שאליו יכולתי ללכת לעבוד.

העבודה בבית החרושת אפשרה לי גם לשהות בפנים. במקום חם יותר , במקום לשבור קרח או לגרוף שלג בחוץ . אבל גם בבית החרושת במחנה פלאשוב היו זוועות . באחד הלילות פרץ אמון גת אל בית-החרושת עם שני כלביו  ראלף ורולף. הוא היה משועמם  וככל הנראה שיכור: הוא שלף את אקדחו וירה במנהל העבודה שלנו- פשוט ירה מטווח אפס, בלי כל סיבה. מנהל העבודה קרס  לרצפה  ודם  נקווה מתחת לראשו ."

בסוף שנת 1943 הצליח אוסקר שינדלר להעביר את הנער ליאון לייזון ואביו לעבודה במפעל  שלו ,  במחנה משני של  מחנה פלאשוב .  במחנה  משני זה עבדו כמה מאות מ"יהודי שינדלר" וזכו לחסותו.

 מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

 

  

 

שום דבר לא יכול היה להכין את לייב לייזון למהפך שקרה בחייו כשהיה בן עשר. לייב היה ילד רגיל. הוא אהב לשחק עם חברים, שנא ללמוד ונהנה לריב עם אחיו. החיים חייכו אליו, והוא, בתמימותו, התכוון לנצל אותם עד תום. אבל יום אחד רחובות העיר התמלאו חיילים, אביו סולק באלימות מעבודתו ומשפחת לייזון נאלצה לעבור לגור בגטו.

מלחמת העולם השנייה החלה, החיים הפכו לסיוט, ולייב היה רק בן עשר.

לייב גויס לעבודה במפעל בו הועסק אביו. הוא היה קטן, מורעב ותשוש, ונאלץ לעמוד על ארגז כדי להגיע למכונה שהיה עליו להפעיל. אבל העבודה הזו היא שהצילה בסופו של דבר את חייו. לייב נכנס לרשימת העובדים החיוניים שזכו להגנתו של אוסקר שינדלר. שינדלר, איש הסודות הבלתי מפוענח, החליט שחייו של ´לייזון הקטן´ הם בעלי ערך, והעניק לו סיכוי לשרוד. 

הנער על ארגז העץ הוא ספר זיכרונותיו של ליאון לייזון, צעיר הניצולים ברשימת שינדלר. זהו סיפור על אומץ, על תקווה, ועל כוחה של רוח האדם. 

ליאון מספר את הקורות אותו ואת משפחתו במלחמה. מחנות, עבודה, רעב, התעללות, רוע טהור. את הקורות אותם אחרי המלחמה, במחנה העקורים, הגעתו לארצות הברית. הקמת משפחה.

הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה´ניו־יורק טיימס´.

" כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקראקוב ב-6 בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהינום החלו" כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ; איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב ילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל. המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של הגרמנים."

במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב "המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל מול רשעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסוים לבית חרושת שיקים בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.

 כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות", "מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי, והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."

כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, שסיכן את חייו שוב ושוב למען היהודים.

 מקור וקרדיט : ד"ר רותי קלמן ,  אתר הספרייה הציבורית ע"ש מאיירהוף דימונה ( קישור)