חוויותיו של הנער ליאון לייזון , בן 14 במחנה פלאשוב , 1943

 

מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

" זה היה נורא להיות בלי הוריי , בלי לדעת  היכן נמצאים האחים שלי צליג והרצל , או אפילו אם הם חיים. בלילה במיוחד הייתי מנסה להיזכר בפניהם. בעבודתי במחנה פלאשוב הייתי נדרש לחבוט בסלעים כדי להפוך אותם לחצץ או חפרתי מצבות בבית-הקברות כדי שהנאצים יוכלו לרצף בהם את השבילים. זו הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, וכל טעות הייתה עלולה לגרום למותי ."

" יום אחד , בזמן שנשאתי סלע גדול , החלקתי על  מצבת קבר שבורה ופצעתי את רגלי בצורה קשה. היה עלי ללכת למרפאת מחנה פלאשוב כדי שייחבשו את החתך. מאוחר יותר  נודע לי שמפקד מחנה פלאשוב אמון גת  נכנס למרפאה זמן קצר אחרי שאני יצאתי ממנה וירה בכל החולים, פשוט ירה בכל אחד ואחד מהם, בלי סיבה של ממש. פרט לכך שהתחשק לו לעשות כן . אילו נשארתי שם כמה דקות נוספות, הייתי מוצא להורג עם האחרים . כששמעתי מה קרה הבטחתי לעצמי שלא משנה מה, לעולם לא אלך שוב למרפאה במחנה פלאשוב.

אך ההימנעות מהמרפאה במחנה פלאשוב לא הבטיחה שאוכל לחמוק  מרשת האכזריות שפרש הקצין הנאצי אמון גת על מחנה פלאשוב.

זעמו של אמון גת  גבר עם תחילת חורף 1943. הורו לי לפנות שלג  עם קבוצה של גברים אחרים. לא היו לי בגדי חורף והייתי  כה קפוא , עד שהתקשיתי לאחוז באת חפירה. הקצין הנאצי אמון גת , מפקד המחנה , הופיע לפתע, ודרש , בלי כל סיבה, שהשומרים, יצליפו  בשוטי העור שלהם עשרים וחמש פעמים בכל אחד מאיתנו. איש מאיתנו לא הבין  מה היה חטאנו, אך לא הייתה לכך חשיבות, אמון גת היה מפקד מחנה פלאשוב והיה יכול לעשות ככל העולה על רוחו, עם או בלי סיבה . הוא נראה פורח כשגרם סבל לחסרי ישע. הוא הביט זמן -מה ואז החליט שההצלפה איטית מדי , ולכן הורה לשומרים להציב שולחנות ארוכים ולהעמיד אותנו בשורות של ארבעה. ניגשתי לקבל את עונשי עם שלושה גברים שגילם וקומתם היו פי שניים משלי. לשוטי ההצלפה היו כדורים קטנים בקצותיהם שהעצימו את הכאב ואת הפגיעה. הורו לנו לספור בקול את ההצלפות בזמן שהלקו אותנו. אם הכאב גבר עלינו ופספסנו את הספירה, השומרים הנאצים התחילו מההתחלה.

רכנתי על השולחן  וחיכיתי להצלפה הראשונה. כשהיא באה , הרגשתי כאילו מישהו  חותך את בשרי בסכין . " אחת" , צעקתי בגרמנית שהשוט היכה בי בשריקה. תגובתי הראשונית הייתה לכסות  את אחוריי לפני שהמכה הבאה תנחת עליהם , והשוט  היכה כעת בידיי . " שתיים" הצלחתי לקרוא שוב בגרמנית . " שלוש, ארבע" הייתי משותק מקור , אך הכאב  הציף אותי בכל פעם , כאילו צרבו את בשרי .

"שתיים -עשרה, שלוש -עשרה, ארבע-עשרה " , האם העינוי הזה יסתיים אי-פעם ? ידעתי שאני חייב  להחזיק מעמד, אחרת הכול יתחיל מהתחלה. ידעתי  שלא אוכל  לשרוד סיבוב נוסף כזה.  אחרי  עשרים וחמש הצלפות מעדתי לדרכי , מטושטש מכאב. איכשהו הצלחתי לצלוע עם האחרים בחזרה אל העבודה. רגליי ואחוריי פעמו מכאב. הם נותרו שחורים וכחולים במשך חודשים , והישיבה הפכה לעינוי.

 הימים המחרידים במחנה פלאשוב הפכו לשגרה, היינו מתעוררים  המומים לפני עלות השחר לקול דלתות נפרצות ופקודות צעקניות. התכנסנו בקבוצות  לפי מספרי הצריפים שלנו, ואז ספרו  אותנו שוב ושוב בזמן ששומרים  נאצים מהירי חמה  ואכזריים  התעללו בנו. אחר כך חילקו  אותנו לקבוצות למלאכות היום,  לפעמים יצאנו מהמחנה כדי לחצוב קרח, לפנות שלג או לסלול כבישים. אף פעם לא קיבלנו  אוכל לפני סופו של יום העבודה.  אז היו מוציאים  סיר גדול, ואנו רצנו  לצריפים להביא את הכפות והקערות יקרות הערך שלנו.

הארוחה היחידה הזאת הייתה תמיד זהה: מים חמים עם מעט מלח או פלפל, ואם שיחק לנו  המזל , קצת קליפות תפוחי אדמה ופתיתי ירקות אחרים . הגברים שחילקו את המרק היו גם הם אסירים ולפעמים אחד מהם היה חס עלי ושם בצלחתי  חתיכה אמיתית של תפוח אדמה. זה הפך את היום כולו למיוחד. אחרי הארוחה חזרנו לדרגשים בצריפים של מחנה פלאשוב וניסינו לאגור כוח לקראת היום הבא.

החודשים התארכו ואני נואשתי . מדי פעם במשך היום הייתי רואה  מרחוק את אחי או אבי  במרחק, עושים את דרכם ממטלה אחת לאחרת , והצצה החטופה הזאת הייתה  מעניקה לי מעט תקווה .

אוסר שינדלר לא שכר אותי לעבודה , אך למרות זאת  היה לי מעט מזל. בית החרושת למברשות שבו עבדתי  בגטו קראקוב הועבר לפלאשוב, והציבו אותי  למשמרת הלילה , שארכה 12 שעות. הייתה זו הקלה לזכות בעבודה קבועה במקום  רשמי שאליו יכולתי ללכת לעבוד.

העבודה בבית החרושת אפשרה לי גם לשהות בפנים. במקום חם יותר , במקום לשבור קרח או לגרוף שלג בחוץ . אבל גם בבית החרושת במחנה פלאשוב היו זוועות . באחד הלילות פרץ אמון גת אל בית-החרושת עם שני כלביו  ראלף ורולף. הוא היה משועמם  וככל הנראה שיכור: הוא שלף את אקדחו וירה במנהל העבודה שלנו- פשוט ירה מטווח אפס, בלי כל סיבה. מנהל העבודה קרס  לרצפה  ודם  נקווה מתחת לראשו ."

בסוף שנת 1943 הצליח אוסקר שינדלר להעביר את הנער ליאון לייזון ואביו לעבודה במפעל  שלו ,  במחנה משני של  מחנה פלאשוב .  במחנה  משני זה עבדו כמה מאות מ"יהודי שינדלר" וזכו לחסותו.

 מקור :

ליאון לייזון , הנער על ארגז העץ

עם אליזבת ב' לייזון ומרילין ג' הרן ; מאנגלית: בועז וייס

הוצאת מודן בשנת 2014

 

  

 

שום דבר לא יכול היה להכין את לייב לייזון למהפך שקרה בחייו כשהיה בן עשר. לייב היה ילד רגיל. הוא אהב לשחק עם חברים, שנא ללמוד ונהנה לריב עם אחיו. החיים חייכו אליו, והוא, בתמימותו, התכוון לנצל אותם עד תום. אבל יום אחד רחובות העיר התמלאו חיילים, אביו סולק באלימות מעבודתו ומשפחת לייזון נאלצה לעבור לגור בגטו.

מלחמת העולם השנייה החלה, החיים הפכו לסיוט, ולייב היה רק בן עשר.

לייב גויס לעבודה במפעל בו הועסק אביו. הוא היה קטן, מורעב ותשוש, ונאלץ לעמוד על ארגז כדי להגיע למכונה שהיה עליו להפעיל. אבל העבודה הזו היא שהצילה בסופו של דבר את חייו. לייב נכנס לרשימת העובדים החיוניים שזכו להגנתו של אוסקר שינדלר. שינדלר, איש הסודות הבלתי מפוענח, החליט שחייו של ´לייזון הקטן´ הם בעלי ערך, והעניק לו סיכוי לשרוד. 

הנער על ארגז העץ הוא ספר זיכרונותיו של ליאון לייזון, צעיר הניצולים ברשימת שינדלר. זהו סיפור על אומץ, על תקווה, ועל כוחה של רוח האדם. 

ליאון מספר את הקורות אותו ואת משפחתו במלחמה. מחנות, עבודה, רעב, התעללות, רוע טהור. את הקורות אותם אחרי המלחמה, במחנה העקורים, הגעתו לארצות הברית. הקמת משפחה.

הספר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה´ניו־יורק טיימס´.

" כשהחיילים הגרמניים נכנסים לקראקוב ב-6 בספטמבר 1939, הוא מספר בדיעבד "לא ידענו אז, אך שנותינו בגיהינום החלו" כשהגרמנים פורצים לדירתם וגוררים את האב אל מחוץ לדירה, אלה הם רגעים קשים בחייו של הילד. "ואז הבנתי את האמת. ההבנה שכנעה אותי שאסור לי להישאר פסיבי ; איני יכול פשוט לחכות לתבוסתם של הגרמנים. הייתי חייב לפעול הייתי חייב למצוא את אבי..." האב יחזור שבור ושונה. והמצב ילך ויחמיר בבית. האוכל אוזל. המגבלות הולכות ונהיות קשות יותר. הם מועברים לגטו, ורק העבודה של האב, של אחיו של ליאון, ואחר כך גם – שלו, בבית החרושת של שינדלר, מצילה אותם מהאקציות. המיונים של הגרמנים."

במהלך המלחמה ביצעו הנאצים טרנספורמים רבים, ובסופו של דבר רוקנו את הגטו כולו. משפחתו של לייזון עברה למחנה פלאשוב "המעבר בשערים האלה היה כמו הכניסה לחום הפנימי של התופת". אל מול רשעותו של מפקד המחנה פלאשוב, יעמוד ליבו החומל של אוסקר שינדלר, שיינסה למשוך מה שיותר יהודים אל בית החרושת שלו, וגם יעבירם בשלב מסוים לבית חרושת שיקים בצ'כיה, כדי להצילם. בנוסף, הוא טרח לדבר איתם, לזכור את שמותיהם, לדחוף לידיו של לייזון מעט מזון, להתייחס אל כולם כבני אנוש.

 כשנשלחו כל הנשים היהודיות לאושוויץ "אמרו לנו ששינדלר נמצא כבר בדרכו לאושוויץ, כדי להחזיר את הנשים, אך התקשינו להאמין שמישהו, אפילו הוא, יצליח בכך. אלא שאוסקר שינדלר הצליח לעשות את הבלתי אפשרי. הוא שיחד את המפקדים הנאצים באושוויץ בסכומי עתק, וטען שוב ושוב שהנשים הן "מומחיות", "מיומנות מאד" ו"אין להן תחליף". באורח נס, מאמציו נשאו פרי, והנשים הועלו שוב לרכבת, הפעם לברינליץ."

כתיבה רהוטה. זיכרונות אישיים של נער קטן, שהם עולם ומלואו, מתקופה חשוכה, וסיפורו של איש אחד, שסיכן את חייו שוב ושוב למען היהודים.

 מקור וקרדיט : ד"ר רותי קלמן ,  אתר הספרייה הציבורית ע"ש מאיירהוף דימונה ( קישור)