" נולדתי בשנת 1934
בעיר סוחה שליד קרקוב לאמי רגינה לבית בוחנק ולאבי איזידור הופמן . הייתי בת יחידה. בת שלוש עברו הורי לגור בעיר
חשנוב.
בשנת 1940 נכנסו הגרמנים
לעיירה וייליצ'קה והרגו את היהודים שבה. חרדנו לגורל משפחתנו שם. ויום אחד הגיעה אחותה של אמא ( סלה גולדברגר)
מוייליצ'קה. היא הגיעה עם בנה הקטן הרבוש . סלה בכתה ללא הרף וסיפרה שהגרמנים פרצו
לדירות, והוציאו לרחוב את כל
הגברים היהודים, ובעלה שמואל ביניהם- וירו בהם. אחר כך הכריחו את הנשים לקבור את
ההרוגים. וכך קברה דודתי סלה במו ידיה את בעלה. היא הייתה בדיכאון נורא.
בנה הקטן הרבוש היה כולו מכוסה פצעים. אולם אמו
לא הייתה מסוגלת לטפל בו. אמא הייתה זו שלקחה אותו לרופא.
באחד הימים , בחזרי מבית הספר , ראיתי שבפינת
הרחוב שלנו חונה משאית גרמנית ועליה
אנשים. ביניהם ראיתי את דודתי סלה חיוורת כסיד. היא הביטה בי, אך לא הראתה ולא
ברמז שהיא מזהה אותי. רצתי הביתה. ראיתי את הילד הרבוש על ברכי אבא. כולם היו
המומים ושותקים. אבא אמר " מהיום הרבוש לבד". אמא הייתה שבורה. דודתי
סלה נתפסה ברחוב. היה זה אביב 1941 , ואז החלו הגרמנים לתפוס אנשים ברחובות. בדרך
כלל תפסו גברים. ה"תפיסות" היו נערכות על פי רוב בלילה.
ב1940 חלתה סבתא ונפטרה.
באותה שנה התחלתי ללכת לכיתה א' .
"הלכתי לבית ספר
מעורב . התחברתי עם ילדה נוצריה אחת . אולם ידידות זו הסתיימה בפתאומיות. אותה
ילדה הזמינה אותי לבוא אל ביתה. אחרי שקיבלתי רשות מהורי, הלכתי אליה. היא התגוררה
בבית עץ יפה שניצב בקצה שדרה. הוריה נראו כאנשים תרבותיים.
לאחר כמה שעות, משהתחיל להחשיך , ביקשתי ממנה שתלווה אותי הביתה. התחלנו ללכת.
באמצע הדרך כאשר היינו בשדרה, הודיעה לי לפתע שלא תלווה אותי. התחלתי לבכות . פחדתי
ללכת לבדי בשדרה החשוכה. היא חטפה את כובעי מעל ראשי והשליכה אותו על הקרקע.
אמרה " לא רוצה ללות אותך
יהודנת"!. לאחר השעות שבהן בילינו יחד כשתי חברות טובות , חשתי עתה כאילו
ירקה לי בפני. המשכתי ללכת במורד השדרה ובקצה ראיתי את הורי המודאגים מחכים לי.
"
ב1941 הוכרחנו לענוד את הטלאי הצהוב, נאסר על
היהודים ללכת ברחוב הראשי של העיר.
אבא מכין לנו מחבוא
אבא החליט להכין לנו מחבוא. במטבח היה לנו
ארון בגדים ענקי. אבא פתח פתח בקיר שמאחורי הארון. הפתח הוביל למחבוא קטן שהיה
בחלל שמתחת למדרגות הבית. אבא ניסר את הדופן האחורי. כאשר נודע לנו על
"תפיסה" קרובה , היה אבא ממהר למחבוא. היינו מסירים את הדופן האחורי,
אבא היה נכנס, ואנו היינו מחזירות את הדופן למקומו ומניחות בחזרה את המדפים. לאחר
מכן סגרנו את דלת הארון. היה זה מחבוא מושלם.
ב1942 החלו האקציות והגירושים ההמוניים של
היהודים. כשהתחילו האקציות הצטרפנו גם אנו למחבוא שנועד למעשה לאדם אחד. היינו
יושבים שם ארבעתנו , עם הרבוש הקטן, בצפיפות איומה, פוחדים לנשום. לא פעם שמענו את צעדיהם של
הגרמנים ואת נביחות כלביהם על המדרגות שמתחתיהן הסתתרנו. שמענו אותם בועטים בדלת
דירתנו ופותחים אותה. הם חיפשו בכל פינה. לא
פעם פתחו את דלת הארון שדרכו נכנסנו, הסתכלו פנימה ובדקו. אולם לא גילו את
הפתח. לפעמים היינו שוהים שם שעתיים שלוש , ולפעמים חצי יום או לילה שלם. היה זה
סיוט. לא היה מקום לזוז. ישבנו שפופים ומכווצים. זכרתי שבאחת הפעמים הייתי צריכה
לצאת לשירותים. לא הייתה שום אפשרות לצאת, ולא היה שום כלי שישמש כבית קיבול. אמא
אמרה לי לעשות את צרכי תחתי.
הגרמנים, משנכנסו לבית ולא מצאו בו איש , היו
מטביעים חותם על הדלת : "רכוש גרמני, הכניסה אסורה" .
משיצאנו ממחבואנו , היינו יוצאים מן הבית דרך
החלון , כדי לא לשבור את החותמת על הדלת, ואחר פונים למפקדה הגרמנית כדי לקבל
אישור כניסה לביתנו, בטענה שנעדרנו ממנו בשעת חיפוש.
בדרך כלל , היינו יודעים מראש על אקציות העומדות
להתרחש, והיינו מקדימים ונכנסים למחבוא. אולם לילה אחד, בלי כל אזהרה מוקדמת ,
התעוררנו לקול הלמות רוביהם של הגרמנים בחלונות ובדלתות. הם פרצו לדירה ולקחו את
אבא. אמרו לו להתלבש ולא לקחת איתו דבר.
למחרת בבוקר יצאה אמא לחפשו. היא הגיעה למגרש
שבו רוכזו האנשים. ראינו את אבא מרחוק, הוא היה כל כך חיוור. הסתכל עלינו. לא הסיר
מבטו מאיתנו. לפי מבטו ידעתי שזה הסוף. שיותר לא נתראה. שהוא נפרד מאתנו. הוא
הסתכל באמא ובי במבטים חודרים. הייתה זו הפעם האחרונה שראיתיו.
נותרנו שלושתנו : אמא ,
הרבוש ואני.
מצבנו הכלכלי היה קשה
מאד. אמא ניסתה לעבוד. הייתה יוצאת בבוקר וחוזרת בערב. היא מכרה את כל מה שהיה
לנו. הכפריים היו באים העירה לבתי היהודים וקונים כל דבר. את התמורה נתנו במזון.
בבית היה לנו מלאי קטן של קווקר וסוכר . כאשר הרבוש היה רעב , הייתי מערבבת לו את
הקווקר עם סוכר והוא היה אוכל ונרגע. עד מהרה נוכחה אמא לדעת שלא תוכל להציל שני
ילדים קטנים. היא כתבה מכתב לסבא וסבתא של הרבוש בויילצ'קה ושאלה האם יסכימו לקבל
את הילד. בתשובה כתבו שהם מוכנים לקבלו.
לאחר זמן מה שלחה אמא את
הרבוש בלווית אישה נוצריה לויילצ'קה .
הרבוש שמח לקראת הנסיעה לסבא וסבתא. אולם אני הייתי עצובה . הוא היה לי
כאח. לאחר נסיעתו לא חדלתי לבכות. תליתי את תמונתו מעל מיטתי . עתה חשתי ביתר שאת
את בדידותי, בעיר בשעות הארוכות שאמא נעדרה מן הבית.
בשנת 1942 הוקם גיטו חשנוב. דחסו לתוכו את כל יהודי העיר וכפרי
הסביבה. ביתנו היה בתחום הגיטו. אמא ואני
נשארנו בחדר אחד שהיה לו כניסה נפרדת, את שאר הדירה , מסרנו לקרובי משפחה שהגיעו
אלינו. הורים עם שתי בנותיהם. קבענו שבמקרה של אקציה, אכנס איתם למחבוא.
להימלט ולרוץ כל הלילה
חורף 1942-1943 היה קשה
במיוחד. בגדים לא היו לי. נעלי התבלו לגמרי. לצאת לרחוב לא יכולתי וגם לא רציתי. האקציה האחרונה הייתה ב28 לפברואר 1943 . אולם
אנו נשארנו בגיטו עד ל18 למרץ 1943 בגלל עבודתה של אמא ב"שופים" (
סדנאות עבור הגרמנים) . יום לפני כן כאשר אמא הייתה בעבודה, שמענו שמוציאים את
האנשים שנותרו בגיטו מבתיהם. נכנסתי
למחבוא ביחד עם המשפחה שגרה איתנו. ישבנו שם יום שלם. לפנות ערב הגיעה קרובת משפחה
שעבדה עם אמא ב"שופ" וקראה לי לצאת מן המחבוא ולעבור לעליית הגג שם
חיכתה לי אמא. פחדתי. עליית הגג הייתה
מעברה השני של החצר, והיה עלי לחצות את כל החצר כדי להגיע אליה . התגברתי על הפחד
ורצתי. סולם היה מוצב ליד הקיר ואני עליתי בו לעליית הגג. אחר כך העלו את הסולם
לעלת –הגג. ראיתי את אמא עם עוד אנשים
רבים. ישבנו כמה שעות ממתינים. באמצע הלילה שמענו קולות באוקראינית . התגלינו.
ראיתי לפנינו שני אוקראינים שנשאו אלות בידיהם. הם צעקו לנו שנרד. לא זזנו . הם
הניפו את האלות. קמה מהומה. אנשים ניסו לשחד אותם. ניסו לברוח . לאמי היה שעון זהב
על ידה. היא רמזה לאחד האוקראינים שתיתן לו את השעון אם ייתן לנו לברוח. אולם הוא סירב. בתוך המהומה אחזה אימא בידי,
וכאשר האוקראינים לא הסתכלו- ברחנו.
במשך תקופת המלחמה , היה
לאמי קשר עם איכרה פולניה שהייתה מכבסת את בגדינו. גב' הצוש היה שמה. אישה זו שמרה
על קשר עם אימא גם כאשר כבר לא עבדה אצלנו. היא גרה מחוץ לעיר בכפר שנקרא קושצלץ. עכשיו
רצנו כל הלילה לכיוון ביתה של גב' הצוש. רצנו דרך חצרות . חצינו נחל,
כאשר לביתה כבר עלה השחר. היה זה בית בן שתי קומות. בקומה התחתונה גרה גב' הצוש עם
משפחתה. הקומה העליונה הייתה מושכרת. באגף השני שבקומה התחתונה גרה חמותה. בתחילה לא רצתה גב' הצוש להכניס אותנו. אימא
התחננה, בכתה. ביקשה שתניח לנו להיכנס ולנוח מהריצה. סוף סוף נעתרה והכניסה אותנו.
לא רצתה לנהל שיחה בפתח.
כאשר היינו בתוך הבית
אמרה לנו שלא תוכל להשאירנו אצלה . הגרמנים היו מוציאים להורג את מי שנתפס כשהוא
מסתיר יהודים. אותו ואת בני משפחתו. בינתיים הגיע הבעל ממשמרתו בלילה ואשתו סיפרה
לו את אשר אירע. הם התלחשו ביניהם , ולבסוף הסכים בעלה להשאירני אצלם. אימא אמרה
להם "יש לי קצת תכשיטי זהב שהסתרתי
בקיר ביתנו בגיטו" .
היא אמרה לבני משפחת
הצוש שתחזור בלילה לגטו כדי לקחת את הזהב. הם הסכימו להסתירה אצלם יום נוסף. היה
זה ב18 למרץ 1943 . אני זוכרת היטב תאריך זה כי אמא אמרה לי: " מחר יום
הולדתך. את בת תשע. אני חייבת לחזור לגטו ולהוציא משם את הזהב. ניסיתי להניאה.
פחדתי שהיא תיתפס ולא תחזור . אולם היא התעקשה. ידעה שאם תיתן להם התכשיטים תוכל
לגמול להם במעט על הסתכנותם בהסתירם אותי.
בלילה התגנבה אימא חזרה
לגטו . הגטו היה ריק מתושביו. אימא הצליחה להיכנס, להוציא את התכשיטים מהמחבוא
ולחזור. כשראיתי אותה חוזרת נשמתי לרווחה ( משפחת הצוש היו אנשים עניים , אבל הם
לא הסתירו אותי בביתם תמורת בצע כסף. אימא השאירה להם את התכשיטים כדי לכסות במעט
את ההוצאות שיהיו להם עלי. בני הצוש חשבו שיסתירוני למשך כמה שבועות . הם לא תיארו
לעצמם ששהותי אצלם תארך חצי שנה) .
בבוקר לפני עזיבתה של
אימא , הביאה גב' הצוש לחדר ארוחת בוקר
וקערת מים לרחצה. אחר כך נפרדה ממני אימא. אימא רצתה לחבקני בזרועותיה לפני
שנפרדנו. רצתה לנשק אותי. לא הסכמתי בשום אופן . ראיתי את הסתלקותה כבגידה. אימא
אמרה לגב' הצוש "תשמרי עליה למעני.
כשהכול ייגמר אבוא לרחצה בחזרה".
הבית ניצב בדרך לתחנת
הרכבת. גב הצוש נתנה לאימא מטפחת ראש כדי שתראה כאיכרה, ואני עמדתי בחלון המטבח
והסתכלתי על אימא ההולכת ומתרחקת, כשהמטפחת על ראשה, ולבי נשבר בקרבי.
הייתה זו הפעם האחרונה
שראיתיה.
לאחר כמה שבועות הגיע
גלויה מאימא . היא כתבה שהגיעה לאן שרצתה להגיע, והבנתי שהגיעה לגטו סוסנוביץ.
הייתה זו הגלויה היחידה שקיבלתי ממנה.
במסתור אצל המשפחה
הפולניה
חלון חדר השינה, החדר בו
הסתירוני, פנה לכביש. גב' הצוש הזהירה אותי לבל אתקרב לחלון. אסור היה לי להיראות
. היה זה מקום קטן וכולם הכירו זה את זה. הם פחדו מהלשנות. ילדי משפחת הצוש הוזהרו
לבל יעזו לגלות לחבריהם על הימצאותי אצלם. הם ידעו שיהרגו את כולם בם אתגלה. היה
בחדר שולחן קטן, את השולחן כיסו במפה ארוכה.
אמרו לי שברגע שאשמע שמישהו נכנס למטבח- שאתחבא מתחת לשולחן . ילדי הצוש
ישנו במטבח. השירותים היו בחוץ. וזה היה עינוי העיקרי שלי. יכולתי לצאת לשירותים
רק בלילה. בקומה השנייה גרה שכנה שאסור שתראני . הייתי מתאפקת שעות. תמיד היו לי
כאבי בטן.
הימים עברו עלי בחוסר
מעש מוחלט . הייתי לבדי בחדר. התגעגעתי נוראות לאימא. בשנים האחרונות התקרבנו מאד
זו לזו. היא הייתה חברתי היחידה. בכיתי כשהייתי חושבת עליה. הבת הגדולה של המשפחה
הפולניה מרישיה , ראתה שאני בוכה וניסתה
לנחם אותי. היא הביאה לי נייר ועיפרון כדי שאצייר. לעומתה , הבת השנייה אנג'יה
הייתה מרושעת ואנטישמית. היא הציקה לי מעתה נקראתי "הלינה" שהיה שם
פולני מקובל. הם היו מעירים לי על הפולנית שלי ומתקנים את דיבורי. הם היו אומרים
לי " אל תעשי כך ואל תעשי כך, כך עושים יהודים" . אולי הייתה כוונתם טובה,
אולם ההערות פגעו בי.
לימדוני את התפילות
הנוצריות . הייתי כורעת על ברכי לפני תמונת האם הקדושה ומתפללת. ידעתי את כל
התפילות בעל פה. הם סיפרו לי בפרטי-פרטים מה עושים בכנסיה ואיך היא נראית מבפנים.
דבר שהועיל לי בעתיד.
הגרמנים נכנסים לפתע בלילה
הגיע הקיץ . כל בני
המשפחה יצאו לעבודה בשדה. הם היו חוזרים עם ערב. הייתי סגורה לבדי במשך כל שעות
היום. לאחר חצי שנה לשהותי בביתם , בסוף קיץ 1943 , נכנסו הגרמנים לבית הצוש. היה
זה בלילה. הורו לכולנו להתלבש ולצאת. באותו לילה הוציאו כמה משפחות נוספות ושלחו
את כולנו למחנה. מר הצוש שעבד בבית חולים, ידע גרמנית, ונחשד על ידי הגרמנים כי
הוא עוזר למחתרת הפולנית.
הייתי לבושה בכותנת
שאימא תפרה לי ורקמה. לאחר מכן הייתי מאושרת שהייתי לבושה בה, שכן הכותנת נשארה
עמי עד היום והיא המזכרת היחידה שנותרה לי מאימי.
צעדנו ברגל לחשנוב.
ריכזו אותנו בחצר המפקדה הגרמנית. נערך רישום . נרשמתי כקרובת משפחתם שמתארחת
אצלם: הלינה הצוש מקרקוב. לא היה לי כל מסמכים . לו היו שואלים אותי היכן אני גרה
בקרקוב , לא הייתי יודעת מה להגיד. מפקד באס. אס. שערך את הרישום הסתכל בי במבט
חודר, שערי היה בהיר מאד ונראיתי כאחת מן המשפחה. הוא הסתפק במה שאמרתי ולא שאל
עוד שאלות . נשארנו בחצר כמה שעות . אחר כך העבירו אותנו למחנה מעבר במיסלוביץ.
לרעוב כל הזמן במחנות
כשהגענו למחנה הורו לנו
לשבת על הקרקע בחצר. גב' הצוש שבה והזהירה את ילדיה: "אם תאמרו שהיא יהודיה יוציאו
את כולנו להורג" , ולי חזרה ואמרה: " זכרי ששמך הלינה הצוש ואת בת דודה
של ילדי" .
שהינו שם כחצי יום .
חילקו לנו דייסה . אחר כך הפרידו בין הילדים ובין המבוגרים . בטרם הלכה אמרה לי
גב' הצוש : "זכרי להתפלל בוקר וערב" .
את הילדים הכניסו למשאית
גדולה. נסענו . לאחר כמה שעות נסיעה הגענו למחנה פוטליץ שבגרמניה. לפנינו היה בית
גדול מגודר בגדר תייל. בשער ניצבו גרמנים שאחזו ברצועות כלבים גדולים. המחנה היה
מחנה של אמהות עם ילדים (נוצרים) .
ישנו באולם גדול . אוכל
נתנו מעט מאד. רעבנו. הראשונים שמתו היו התינוקות. היתה תמותה המונית של תינוקות.
היו במחנה כאלו שקיבלנו
חבילות מזון מהבית. אולם מי שלא קיבל היה צפוי למוות איטי ברעב.
שהינו במחנה פוטוליץ
כחודשיים . לאחר כחודשיים העבירנו למחנה אודרברג שבצ'כיה, על גבול פולין. לאחר
נסיעה ארוכה הגענו לשם. היה זה מחנה ריכוז . הגרוע מכל היה הרעב במחנה . קיבלנו רק
2 פרוסות לחם ליום. במשך היום היינו מסתובבים ליד המטבח בתקווה שמישהו יתן לנו
משהו לאכול. לפעמים היתה אחת מהעובדות
במטבח מרחמת עלינו ונותנת לנו תפוח אדמה.
וכבר חורף, הקור היה עז.
רעדתי מקור בבגדי הדלים ובסנדלי.
בחודש מרץ מלאו לי עשר .
ביום זה חשבתי על הורי, על הבית, עד אותו יום לא חשבתי עליהם כלל . חייתי מיום
ליום.
נשלחתי בקיץ לעזור לאיכרי
הסביבה בעבודות המשק . הייתה זו משפחה של פולקסדויטשים. המשפחה דאגה לי , קנו לי
נעליים חדשות ודאגו לי לאוכל טוב. התיידדתי עם ילדה שגרה בשכנות. היינו משחקות
ביחד. פעם אחת הציעה לי שנלך לכנסייה. מעולם לא הייתי קודם לכן בכנסייה. אולם
זכרתי את תיאוריה של גב הצוש. החלטתי שאחקה את מעשי חברתי ואחזור עליהם בדיוק,
טבלתי כמותה את אצבעותי בקערת המים הקדושים והצטלבתי. אחר כרענו ברך לפני המזבח והתפללנו.
אחרי חודשיים החזירו
אותי למחנה הריכוז . העבירו אותי למחנה אחר ליד גדנסק , זה היה מחנה גדול , אוכל
לא היה. שוב רעבתי . חלק מהלחם שהייתי מקבלת בבוקר הייתי שומרת לי כדי שיהיה לי
משהו לכרסם במשך היום .
בסוף ינואר 1945 נכנסו
הרוסים למחנה ושיחררו אותו. הגרמנים נעלמו .
בני הזוג הצוש נשלחו
למחנה אושוויץ ולא חזרו . אולם בנם הבכור בולק לקח אותי והעביר אותי מאוחר יותר
לג'וינט בקרקוב.
מה עלה בגורלם ?
אמא
אמא שרצתה להגיע לגטו
סוסנוביץ , אמנם הגיעה אליו . משם , לפי מה ששמעתי נשלחה למחנה עבודה וממנו נשלחו
לאושוויץ ושם נספתה
אבא
נשלח למחנה ריכוז .
הצליח לברוח ב1943 . הגיע לחשנוב . הוא הסתובב בעיירה וביקש מחסה, והפולנים הסגירו
אותו לידי הגסטאפו ושם נרצח.
בני הזוג הצוש ניספו
כנראה באושוויץ.
יוני 1991, ראיינה : אסתר שני (
ברקאי)
מקור וקרדיט :חנה אלוני ,"ילדה
רדופה הייתי ", עדות , חוברת
י"ב , בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד, אפריל 1995, ניסן
תשנ"ה, עמודים 46-58
