שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק

הוא לא חשב ולו לרגע להציל את עצמו ולהשאיר את הילדים במחנה שניהל מאחור. הוא מילט אותם משטח האש ובמשך חמש שנים דאג לכל מחסורם ולחינוכם. שמואל מרקוביץ פבנזר – האיש שהציל את ילדי ביאליסטוק

 

 

כשפלשו הנאצים לדרוסקנינקי שבליטא, ביוני 1941, שהו בעיר 300 ילדים בני 15-7 מפולין, ליטא, רוסיה וביילורוסיה, במחנה קיץ מטעם הפיונירים (תנועת נוער קומוניסטית לילדים). כ-140 מתוכם היו ילדים יהודים מהעיר ביאליסטוק שבפולין. מנהל המחנה הפולני היה שמואל מרקוביץ פבזנר, יהודי-רוסי מלנינגרד, שבאותו יום הפך ממנהל המחנה ל"אבא" של אותם ילדים למשך חמש השנים הבאות, ולמי שהציל את כולם מציפורני הנאצים. 

שמואל פבזנר (1991-1912) היה רווק, קומוניסט מושבע, אשר נטמע בתרבות הרוסית ובערכים הסובייטים, וחי רחוק מכל סממן יהודי, הן דתי והן רוחני. הוא היה מסור מאוד ומחויב לחינוך ילדים והיה אדם לבבי, אהוד על הילדים והשרה עליהם רוגע וביטחון.

 

הבריחה להרי אוראל

ילדי ביאליסטוק, ששהו, כאמור, בליטא, לא ידעו דבר על הזוועות שחוללו הנאצים בעירם ועל גורל בני משפחתם. הילדים, למעשה, התכוננו באותו זמן לטקס פתיחת המחנה, שאליו היו צפויים להגיע הוריהם ובני משפחותיהם. אולם התכניות השתנו, בני המשפחות כמובן לא הגיעו, ורוב הילדים כבר לא יפגשו עוד את הוריהם ובני משפחותיהם (למעט ארבעה שבני משפחה שלה ניצלו).

ב-21 ביוני 1941, בעת שערך עם הילדים חזרות לפתיחה החגיגית של המחנה, קיבל פבזנר הוראה לפנות ברכבת את כל הילדים מן המחנה, בשל מתקפת הפתע של גרמניה הנאצית על שטחי ברית המועצות. הגרמנים כבר התקרבו למחנה, ואמצעי המילוט היחידי היה הרכבת, שאותה גדשו אלפי פליטים אחוזי בהלה. אולם פבזנר לא ויתר, והצליח להעלות את כל הילדים על הרכבת האחרונה ואת עצמו הוא מינה למפקדה.

תחילה נסעה הרכבת לכיוון ביאליסטוק, כדי להחזיר את הילדים להוריהם. כשהגיעה הרכבת לעיר גרונדו התברר כי השטח נמצא בידי הנאצים והגשרים אל ביאליסטוק מפוצצים. רק אחרי שאיים על נהג הרכבת באקדח, הצליח פבזנר לשנות את כיוון הנסיעה לווילנה שבליטא. הרכבת המשיכה להרי אוראל, תחת פיקודו של פבזנר, נתונה להתקפות מטוסי הגרמנים, בנסיעה שנמשכה כשבועיים.

כל אימת שנתקלו בהפגזה אווירית עצרה הרכבת את נסיעתה והילדים התפזרו ביערות, בין השיחים שלצד המסילה. בתקיפות נפגעו חלק מהילדים, אולם בעיקר נפגעו הקרונות. בתום כל תקיפה ספר פבזנר את כל הילדים והובילם בחזרה אל הרכבת.

בעת עצירה בעיר מינסק, ירד פבזנר מהרכבת לאסוף ציוד ומזון לילדים, ונפגע בידו מהפצצה אווירית. הרכבת עזבה בבהילות בלעדיו, אולם פבזנר לא ויתר ולאחר קבלת טיפול רפואי, למרות הפציעה, השיג את הרכבת בתחנה אחרת.

ב-2 ביולי 1941 הגיעה הרכבת לתחנה האחרונה בעיר סאראפול, ומשם הועברו הילדים לכפר קראקולינו שבהרי אוראל.

בתחנת הרכבת בליטא הצטרף לקבוצה יעקב טוביאש, מחנך יהודי דתי מפולין, אשר ראה שבין הילדים יש גם ילדים יהודים. הוא התלווה לקבוצה בנסיעת המנוסה, ונשאר עם הילדים במחנה במשך כל התקופה, שם שימש כמחנך ולימד את הילדים יהדות וציונות (שהיו אסורים לפי המגבלות שהטילו הסובייטים).

קבוצת הילדים כללה ילדים מרקעים שונים – פולנים אנטישמיים, יהודים דתיים ויהודים חילונים, שהוריהם היו אנטי-ציונים. למרות זאת, הצליח פבזנר למצוא מכנה משותף והמשיך לטפל בכולם. 

 

פבזנר הקים במקום בית ספר עבור הילדים ודאג לכל מחסורם, כולל אוכל, שהיה בצמצום, וביגוד חם כדי לשרוד בקור החורפי של 40 מעלות מתחת לאפס. פבזנר קיבל על עצמו להיות אחראי על הילדים מרגע הפינוי ועד כשנה לאחר המלחמה, ובמשך אותן חמש שנים היה להם לאב ודאג למלא את כל מחסורם במסירות יוצאת דופן ולהבטיח את ביטחונם של הילדים, חינוכם וטובתם. לדי היהודים ששהו במחנה לא ידעו דבר על גורל בני משפחותיהם עד לאחר המלחמה. טוביאש דרבן את הילדים לחזור לפולין ולחפש קרובים, אך רק ארבעה מילדי דרוסקנינקי מצאו קרובי משפחה בפולין. טוביאש הכשיר את הילדים לעלייה – דבר שלא היה מתאפשר בברית המועצות.

  הילדים עולים לישראל

ב-2 ביוני 1946, כמעט חמש שנים מאז שברח עם הילדים מפני ההפצצות הגרמניות במחנה הפיונירים בדרוסקנינקי, ליווה פבזנר את טוביאש ו-59 הילדים לגבול הפולני, כדי להיפרד מהם, תוך סיכון עצמי רב. הקבוצה עלתה לישראל ונקלטה בארץ בקיבוץ דרור.

פבזנר זכה במדליה מטעם ממשלת פולין על הצלת ילדים פולנים. כהוקרה לפעילותו קיבל את "אות המציל היהודי" מטעם ארגון "בני ברית" והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ).

פבזנר נשאר בברית המועצות אחרי המלחמה וזכה להוקרת ממשלות פולין וברית המועצות. הוא התחתן עם אחת מבנות הקבוצה המבוגרות יותר, בתיה רייכר ז"ל, ונולדו להם שני בנים.

פבזנר הגיע לביקור אחד בישראל ביוזמת הילדים שהציל. הוא נפטר במוסקבה בשנת 1991.

פעילותו ההרואית של שמואל מרקוביץ פבזנר התאפיינה בדביקות ומסירות יוצאת דופן לביטחונם, חינוכם וטובתם של הילדים במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה ובזכותו הילדים שרדו. הוא פעל בתעוזה ובגבורה כדי להצילם משדה קרב והוביל אותם לחוף מבטחים.

מקור וקרדיט :שמואל פבזנר: מצילם של ילדי ביאליסטוק - חלון ירוק - אתר קק"ל ...

 

מת מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים שכונה "קרנף"

מקור וקרדיט : עופר אדרת , עיתון "הארץ"

בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, שפרצה כשהיה ילד בן תשע, הצטרף יוסף שפירא לחבורת הילדים היהודים שמכרו סיגריות לחיילים גרמנים בכיכר שלושת הצלבים בוורשה. שפירא ניצל את העובדה כי שיערו ועיניו היו בהירים, וקיווה כי המראה החיצוני שלו יגן עליו מפני הגרמנים שארבו ליהודים בכל פינה.

את "עסקיו" ביצע בחלק הכיכר שהיה "גרמני טהור", כדבריו. שכנו שם בית החייל, בית קולנוע שהקרין סרטים גרמניים, רחוב שאיכלס גרמנים והוביל למסעדה גרמנית ושדרות שהובילו למטה הגסטפו.

"בחירת הכיכר היתה מוצלחת מבחינת ביטחוננו האישי, כי איש לא העלה על דעתו שבמקום כזה יעזו נערים יהודים לסחור בסיגריות עם חיילים גרמנים", כתב בספר זכרונותיו, "מעבר לחומות". מכירת הסיגריות סיפקה לו מקור פרנסה וגם כיסוי טוב. "כשאתה מוכר סיגריות אתה כבר לא משוטט. גם כששוטר תופס אותך, אז מקסימום הוא לוקח ממך את הסיגריות", אמר בראיון ל"הארץ" ב-2005.

הוא נולד ב-1930 למשפחה חרדית בת שישה ילדים. ב-1940, כשהוקם גטו ורשה, הוא ואחותו נהגו לצאת מהגטו ולהבריח לחם למשפחתם המורעבת. בהמשך מתו הוריו, אחותו ואחיו מטיפוס ומרעב. אחות נוספת שלו נשלחה באחת האקציות לטרבלינקה.

בסתיו 1943 יוסף ז'מיאן, שהיה מראשי אי"ל (ארגון יהודי לוחם) הבחין בשפירא ובחבריו בשעת עבודתם. ז'מיאן הופתע למצוא ילדים יהודים שחיים באזור גרמני בתקופה בה ורשה היתה אמורה להיות "נקייה מיהודים". הוא אימץ את שפירא וחברו, סייע להם למצוא מסתור ולקבל מסמכים מזויפים וכך שרדו את השואה.

"גבורה לא הספיקה כדי לשרוד, כי אחרי שעשית מעשה גבורה היית צריך להתמודד עם התוצאות", אמר שפירא ל"הארץ". ל"גבורה" הוא ביקש להוסיף את המילים "תעוזה", "מזל" ו-"אינסטינקטים" כהסבר אפשרי לכך ששרד.

"היו הרבה ילדים כמוני שברחו מהאקציות. היו עשרות קבוצות כאלה, אבל מרביתן לא שרדו. למה? כי מספיק שפולני אחד בסביבה היה אנטישמי והיה מודיע למשטרה וזהו, היו עושים מצוד ותופסים אותם", סיפר ל"הארץ". "אנחנו ניצלנו כי הבנו שאסור להתבלט ואסור לשוטט. אם רואים אותך משוטט בשכונה, אתה חשוד", הוסיף.

שלושה מבין הנערים שהיו חברים בחבורת מוכרי הסיגריות נתפסו על ידי הנאצים לקראת סוף המלחמה, ונרצחו. האחרים שרדו ורובם עלו לארץ. שפירא היה אחד מהם. את סיפורם תיעד ז'מיאן בספר "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שיצא בהוצאת יד ושם ב-1962, וזכה להצלחה רבה. כך נחשפו ישראלים רבים לשפירא, שכונה בספר "קרנף" וכן לעלילותיהם של חבריו "שור", "בעל-שן" ובולוש הקטן.

אחרי המלחמה יצא בדרכו לארץ עם עליית הנוער. הניסיון הראשון נכשל, והוא גורש לקפריסין, אך בדצמבר 1947, אחרי ההצבעה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר, הוא נכנס בשערי הארץ. כאן התאחד עם שתי אחיותיו, דבורה ומנוחה, ששרדו אף הן את השואה. עם אסתר, ניצולת שואה שהכיר בארץ, הקים משפחה. בצבא שירת כמכונאי בחיל הים ובהמשך עבר ב"אל על".

הוא הותיר את אשתו אסתר, שלוש בנות , שמונה נכדים ושלושה נינים.

מת מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים שכונה "קרנף" - אחרי מות

 

לימודים בגטו וארשה

"עם סגירת הגטו ( גטו וארשה)  חידשתי את לימודי  בבית הספר. האמת היא, שבית הספר בא אלי. הגימנסיה העברית , שאחותי נינה סיימה אותה, ארגנה " חוגים גימנזיאליים" סודיים .  כמו בזמנים רגילים כן עתה נקבע לכל מקצוע מורה מוסמך והלימודים התנהלו על-פי תכנית מדוייקת. יום-יום נפגש החוג שלי , בן שש בנות, לחמש שעות לימודים . למען הזהירות נערך כל שיעור במקום אחר. השיעור בחשבון , למשל נתקיים בשעה 9 בבוקר אצלי בבית, מ10 ורבע עד 11 ורבע למדנו לאטינית  בביתה של תלמידה שנייה. היסטוריה למדנו משעה 12 וחצי עד אחת וחצי בביתה של תלמידה שלישית  וכן הלאה- חמש שעות מלאות של לימודים.

זוגות זוגות הלכנו משיעור לשיעור ועינינו פקוחות לראות אם אין עוקבים אחרינו. אמנם פחדנו מפעם לפעם, אך גם לזאת התרגלנו ".

מקור וקרדיט : מרים בידרמן ,נעורים בצל המוות,  הוצאת "דבר"  בע"מ ,תל אביב ,1962

תמר דרור-ציגלר : התעוררתי תוך כדי בכי

ילדה בת 8 בעת האירועים במלחמת העולם השנייה

עדות שנכתבה בשנת 1993 , רמת אביב , מאי 1993

מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .

"בתוך הגיטו הפתוח של בנדין , קבוצת בתים עומדת בפאתי העיר . המצב החמיר מיום ליום . קשה היה להשיג מזון. יום אחד הכריזו על אקציה גדולה – מגרשים את אחרוני היהודים, גם אלה עם תעודות עבודה- שהיו למעשה " היתר לחיים" . גם הם לא עזרו עוד.

 הובילו אותנו , אלפי אנשים , זקנים וילדים, לאיצטדיון העירוני. כאן נערכו בעבר הקרוב משחקי כדורגל. היה חם ומחניק . ראיתי תינוק בתוך העגלה , שנעזב על ידי אמו. הזרם המשיך – והעגלה נשארה מאחור. לא היו מים. משם הצעידו אותנו לתחנת הרכבת . העמיסו אותנו על קרונות של בהמות, דחוסים. הרכבת יצאה. אמרתי לאמי : " אמא , אנחנו לא ניסע איתם , אנחנו נקפוץ". וכך היה .
אבי טיפס למעלה, הוציא את היד והצליח לפתוח את דלת הקרון. הוא הזיז אותה מעט וקפץ. שמענו יריות אחדות. אמי לקחה אותי מתחת לבית שחיה. ממש בבית השחי. פתחה את הדלת שוב , וקפצה איתי.

התגלגלתי במדרון . אמי אחרי. הרכבת המשיכה לנסוע. היריות של החיילים , אשר ישבו על הגג לא פגעו בנו.

דם זב מראשי, פצע שותת . "לא רציני" פסקה אמא. " אנחנו מטיילות לנו להנאתנו בשדות" היא אמרה . וכך היה. הלכנו . מצאנו בור עם מים . התרחצנו והרוונו את צמאוננו . השדה פרח כולו – היה זה קיץ 1943 . אוגוסט . הייתי בת 8 . שתינו הלכנו בשקט. אמא הובילה אותי לרופא בגיטו של עיר סמוכה ( סוסנוביץ) . הרופא המכר טיפל בראשי . " לא חמור" פסק גם הוא. " זה לא קליע , רק מכה" . חזרנו בלילה משם לבנדין ברגל . פגשנו את אבא . כעבור ימים אחדים באה גניה ואני עברתי להתגורר אצל משפחת פיונק , "לניסיון" , אמרו .

כמו כל הילדים גרתי אצלם בבקתת האיכרים העניים . הימים היו ימי מחסור גדול וגם לאיכרים עצמם לא היה מספיק אוכל , הם לא ידעו כי אני ילדה יהודיה. לגביהם הייתי בתה הלא-חוקית של הגברת פיונק, גנובפה פיונק , בקיצור גניה. אישה גדולת ממדים , טובת לב, בעלת נשמה, אשר נולדה בביקתת עוני בשכונת הכורים הממוקמת אצל מכרות הפחם שהאזור משופע בהם.  

 בזמן המלחמה התחילה גניה לעבוד בשופ( סדנה)  של גרמנים אשר הוקם בבנדין.  שם בפעם הראשונה נפגשה עם יהודים. אחת מהן הייתה בת דודתי קיצ'יה , אישה חכמה, יפה ומוכשרת בכל תחום. את הגמנסיה היהודית סיימה בהצטיינות בגיל 17 , וזה היה בפרוץ המלחמה. ניבאו לה עתיד מזהיר כעיתונאית או כסופרת. עתה בזמן המלחמה, כדי לקיים את עצמה ואת בני משפחתה קיבלה "כרטיס צהוב" ונקלטה כעובדת בשופ הגרמני.  תפרו בו מדים לחיילים גרמנים. שם נפגשו השתיים . קיצ'יה וגניה. לגבי גניה הייתה קיצ'יה בבחינת התגלות – לראשונה בחייה מישהו התייחס אליה בידידות אמיתית. היא הציעה לקיצ'יה  להסתיר אותה בביתה עד שתגמר המלחמה הארורה הזאת. קיצ'יה אמרה : "אני צעירה , חזקה ובריאה , אני איכשהו אעבור את המלחמה הזאת. "אבל יש לנו במשפחה " הוסיפה , "ילדה בת 8 , ילדה יפה וחכמה , שאין לה כל סיכוי להמשיך לחיות משום שהגרמנים החליטו להשמיד את העם היהודי והראשונם הם היהודים" . נתאזרה באומץ והציעה: "קחי את הילדה אליך במקומי" .

גניה שקלה את ההצעה ולבסוף השיבה : "כן , אקח את הילדה." ואז נפגשנו. היא באה  לקחת אותי אליה לתקופת ניסיון, לראות איך העניינים יסתדרו. איך אני אגיב, איך יגיבו יתר ילדי המשפחה.

במשפחת פיונק היו שלושה ילדים , מריאן ולאדק וסוניה. שני הבנים היו גדולים ממני בשנה ובשנתיים ואילו הילדה הייתה קטנה ממני , בת 4 : חולנית וחיוורת .

כך הגיעה גניה לגיטו , לקחת אותי אליה. אמרתי שלום חפוז לאמי וכשנפרדתי מאבי הוא פרץ בבכי מר. לא הבנתי מדוע , הרי אני הולכת בסך הכל לבלות ימים ספורים אצל גניה ?

נפרדנו בספטמבר 1943 כאשר הייתי בת שמונה.

 הם לא חזרו יותר . יותר לא ראיתי את הורי.

קיצ'יה בת דודתי זכתה בחיים . הגרמני "הטוב" הקומיניסט , מר רוזנר , אשר עמד בראש השופ בעצם הציל אותה . כאשר השופ חוסל,  נעצר  מר רוזנר והורעל על ידי הגרמנים כמשתף פעולה עם היהודים. 

קי'ציה הגיע לאושוויץ בסוף 1944 , עם אחרוני היהודים מבנדין . היא שרדה.  היום חיה קיצ'יה בארץ רחוקה , באוסטרליה . אני אוהבת אותה מאד . למרות חייה המרים היא אדם אופטימי ונפלא.

ואני , אני הגעתי למשפחת פיונק. המשפחה גרה  בבקתה עלובה בשכונה של כורי הפחם. סביב הבית היית חלקה לא מעובדת , שום גינה. קירות הבית מבפנים ומבחוץ היו מקולפים ומלוכלכים . הייתה זו דירת שני חדרים. השירותים – בחוץ. לא היו כמעט רהיטים בבית, חוץ ממיטות , ארון ושולחן גדול וישן שעמד במטבח. והיה כלוב  ובתוכו תוכי ירוק. הכל היה כל כך עלוב, כל-כך מכוער. בתוך הכיעור היומיומי הזה, היה הביקור בכנסייה בימי ראשון , משב של נועם ויופי. לפעמים, בעבר הלכתי עם העלמה י' לכנסייה הישנה בבנדין . מאד אהבתי ללכת איתה , הייתי מביטה בתמונות היפות , עם הרבה זהב, של המדונה והתינוק. "זה היה הסוד שלנו" ביני היהודיה לבין העלמה י' הנוצריה. אסור היה לספר לאיש על הסוד הזה , ובאמת לא סיפרתי.

עם גניה והילדים היינו יוצאים לכנסיה של הכורים מרחק רב מהבית. צעדנו נקיים ולבושים בבגדי חג . אני זוכרת בייחוד את האורות החמים שבקעו מהכנסייה בערב חג המולד. ובפנים היה חם. ריח הקטורת , ריח משכר , אפף את כולנו. היתה שלווה גדולה נסוכה בחלל . כאשר כרעתי שם על ברכי וידי צלובות לחשתי לעצמי את תפילתי הפרטית " שתגמר המלחמה, שתגמר המלחמה, שתגמר , אמן!"  הכומר היה מחייך אלי את חיוכו הטוב , הרי הוא האיש שהטביל אותי זה מקרוב לנצרות והוא זכר זאת. הנרות הלבנים דלקו, והלהבות הרוטטות ברוח הישרו שלווה וביטחון.

הבנים של משפחת פיונק היו טובים אלי , הם פשוט לא שמו אלי לב. להם היו עיסוקים משלהם. הילדה הקטנה והחולנית , סוניה הייתה ילדה בכיינית, אפה סתום ונזלת תמידית נוטפת ממנו. היא הייתה חיוורת כל כך , ואני -טיפלתי בה- שטפתי כלים והתרוצצתי בחוץ עם שאר ילדי השכונה.

האוכל היה מועט, אולם הסתפקתי במה שהיה , הדבר לא הטריד אותי . אחרי זמן קצר כשכל היהודים גורשו מהעיר רווח לנו – עברנו לגור בדירה שהתפנתה מיהודים, מול בית החולים העירוני. משם לקחה אותי גניה פעמיים לפגוש את בת-דודתי קיצ'יה בלילה, תוך סיכון . הלכנו ברחובות הריקים מאדם, חלפנו על פני פסי הרכבת וחצינו אותם, ושם היה השופ . כפי שסיפרתי , באותה תקופה העיר כבר הייתה "יודנריין" . היהודים נשלחו לאושוויץ, הסמוכה כל כך אלינו. אבל על כך , איש לא סיפר לי דבר.

הפגישות האלה עם קיצ'יה זכורות לי עד היום. החיבוק החם שלה ושל חברותיה. אחרי דקות ספורות חזרנו שוב גניה ואני לרחובות הריקים. מתי זה היה ? כנראה בקיץ , כי אני לא זוכרת שהיה לי קר.

הלילה

יום אחד נשמעו צעקות נוראות בכניסה לבית . שמעתי : "תפסו יהודיה בחצר" כל אנשי הבית נצטוו לרדת לחצר : מחפשים יהודים נוספים. גניה אמרה לי : "בוגושיה , את ילדה נבונה- לכי עכשיו ותחזרי בבוקר. מסוכן כאן בשבילך ובשביל המשפחה שלי , לכי בשם ישו" . והיא תלתה צלב על צווארי והצטלבה.

הלכתי.

היה לילה חשוך ולאן הולכת ילדה קטנה בת 8 בחושך ?  למקומות שהיא מכירה . הייתה לאמי ידידה קרובה  בשם בשיה , שאיתה למדה בגימנסיה ובאוניברסיטה . היא התחתנה עם שלזי ממוצא גרמני. בן אצילים . אדון שולץ . היא התנצרה ועברה לגור בלב העיר בבית יפה ליד גן שכולו פריחה. לבני הזוג הייתה בת יחידה , קרישיה שמה שהייתה חברתי הטובה ביותר . גדולה ממני בשנתיים . במצוקתי הלכתי איפוא לבשיה .

היה לילה אפל מאד, ובנוסף האפלה בגלל המלחמה. פנסי הרחוב היו כבויים.  דפקתי בשקט בדלת הכניסה . קול גבר שאל
" מי  זה? "  "מרושיה ציגלר ", עניתי . הדלת נפתחה ואדון שולץ  עמד שם מולי כצל שחור ומיד אמר :  "מרושיה את מבינה כי אינך יכולה להישאר כאן. " בשיה וקרישיה מתחבאות בכפר , ואני נמצא בגללן בפיקוח צמוד של הגסטאפו " , "אדון שולץ", ניסיתי , "אני  אכנס לתוך אחת מחביות הבירה . אני כל כך קטנה, אצטנף בפינה ואיש לא ירגיש בי" "לא" ענה, ולאחר התחבטות קצרה פסק " פיוטר השומר יחזיר אותך " .

 המשכתי ללכת ברחובות חשוכים בלילה עד שהגעתי לביתו של ד"ר פ' ידיד אחר של אמי . כאשר ד"ר פ' ראה אותי החוויר כסיד. " אני מרושיה ציגלר , בתה של ד"ר ציגלר רופאת השיניים " , אמרתי בשקט. הוא התקרב אלי וצרח " "יש לך חוצפה ! את רואה את הטלפון הזה , אם את לא מסתלקת מייד אני מזעיק הנה את אנשי הגסטאפו – עופי מכאן מיד" !

הייתה לי ברירה ? – הלכתי והלכתי אבל לאן ללכת ? – אלך לגן הציבורי המרובע מול העירייה. שרר חושך צלמוות. היה קר כל-כך. נשכבתי תחת אחד הספסלים, שכבתי וחשבתי שאשכב כך עד אור הבוקר הראשון .

 אחרי שעה ואולי שעתיים, לא יכולתי לעמוד בקור המקפיא. פניתי וחזרתי לביתה של גניה . עדיין לא האיר אור היום. עליתי בשקט במדרגות , לא דפקתי בדלת . טיפסתי לעליית הגג שם היו תולים כביסה בחורף ושם גם גידל אחד השכנים שפנים לסעודת חג המולד. התחפרתי בתוך הקש , רעדתי כולי . פתחתי את דלת הכלוב , ואף זעיר של שפן ליטף את כף ידי . ליטפתי את השפן והוא לא ברח . לקחתי אותו בזרועותי והנחתיו על ברכי הכפופות . לבו הקטן פעם וגלי חום התפשטו וחיממו אותי. וכך עם שפן על ברכי נרדמתי עד אור הבוקר.

בבוקר ירדתי בשקט ודפקתי בדלתה של גניה . היא פתחה את הדלת לרווחה, עטפה אותי בחיבוק חם ואמרה : "הצלחת" , וחיש הכניסה אותי לתוך מיטתה מתחת לכסת החמה .

" הצלב הציל אותך " אמרה , ואני חשבתי : רק השפן .

מקור וקרדיט :עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .

ראיון עם ילדה בת אחת-עשרה מבנדין : תמרה ציגלר

המכון היהודי ההיסטורי בפולין , 1945

המראיינת   Helena Chuim ,   בנדין , יולי 1945

מפולנית : אברשה שריד

מקצוע האם : רופאת שיניים

האב : צייר

"ב20 ביולי 1943 מסרה אותי אמי לטיפולה של פולניה בשם ג'ניה פיונק , שגרה ברחוב קולונטיה 41, זה היה 10 ימים לפני שבנדין הפכה להיות יודנריין.

שהיתי אצלה כמעט כל המלחמה.

 4 ימים לאחר שהובאתי לביתה תפסו הגרמנים ליד הכניסה שתי נשים יהודיות ( אם וביתה) . הן נלקחו למשטרה .

גב' פיונק פחדה להלין אותי בביתה ואמרה ללכת לבית של ידז'ה שהיתה האומנת שלי , או לד"ר ב' או לד"ר ז' .

הרופאים  סירבו להכניסני לבית וגרשו אותי .

באין ברירה חזרתי לעליית הגג ושכבתי לישון ליד הכלוב של הארנבות .

גב' פיונק שלחה אותי לכפר , בו איש לא הכיר אותי . שהיתי בכפר זה 3 חודשים וסבלתי מחסור ורעב עד כדי כך שגנבתי מהאוכל שהיה מיועד לכלב הבית.

לא סיפרתי על כך לגב' פיונק כי לא רציתי לצערה , כי אחרי הכל היא הוציאה עלי כסף רב מכיסה.

מאוחר יותר חזרתי לבנדין וגב' פיונק הצליחה לרשום אותי כבתה ומעתה היה שמי בוגיסלבה פיונק.

ושוב נשלחתי מחוץ לבית הפעם לעיירה קטנה  Wojkwez Komorne   בסמוך לעיר הפולנית  lzelads

 האשה שבביתה אוכסנתי הייתה אישה רעת לב, הטילה עלי עבדת פרך , הייתי חייבת לעשות את כל עבודת הניקיון , בישול ובנוסף לכך וחייבתי ללמוד לפרוט על פסנתר ולדבר גרמנית. בעלת הבית היתה מורה לגרמנית ובעלה ניצח על תזמורת. הם היו פולנים ובעל הבית היה אחיה של פיונק.

במקום זה ביליתי 8 חודשים וגב' פיונק באה לבקרני פעמיים בשבוע . לפתע נפלתי למשכב . גב' פיונק החזירה אותי לביתה בבנדין . התברר כי נדבקתי במחלת הטיפוס. גב' פיונק קראה לכמה רופאים וגם ידידיה של אמי שלחו רופאים לרפאני , ובמשך חודשים היה מצבי חמור. שקעתי בהזיות ומפי נפלטו דיבורים מסוכנים שכמעט הסגירו אותי .

הגרמנים ערכו במקום חיפושים לעיתים תכופות.

פעם הגיעו  במפתיע אנשי הגסטאפו שפרצו את הדלת כי חשבו שבבית מסתתרים יהודים ופרטיזנים . הם ערכו חיפוש ומצאו שמיכה צבאית אך גב' פיונק הצליחה לשכנע אותם שזו שמיכה של גרמני , שמקבל בביתה את ארוחותיו ."

מקור וקרדיט :

עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .

שלוש עדויות על מכירת ילדים יהודים על ידי גרמנים

מאת: שרה שנר-נשמית

מקור וקרדיט : עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .

1.   בעיר דובנו , אוקראינה

בימי 22-23 ביולי 1943 הגיעו לעיר דובנו , מחוז רובנה , שתי רכבות שלאחת היו 17 קרונות ולשנייה 9 . בקרונות היו ילדים בגילאי 4-12 . הרכבות באו ממחוזות דנייפרופטרובסק וקירבוגרד.

הגרמנים מכרו את הילדים לתושבי דובנו , אשר ברצון קנו אותם. כך קנתה התושבת גניה מסיוק ילד בן שש ב3 מרקים וילדה בת ארבע  ב-3 מרקים. התושבים קנו את כל הילדים .

( את הידיעות האלו מסר הסיור הפרטיזני , מתוך ספר זכרונותיו של המפקד הפרטיזני וסיל בגמה)

2.   בעיר קובנה , ליטא

 3 בספטמבר , יום ו' , 1943

גשם. השמים קודרים , כפי שקודר גם מצב הרוח. איום ונורא. מאורעות זוועה מתרחשים . אתמול נודע לי , כי הגרמנים מוציאים אתם ממקומות נסיגתם גם ילדים  בגילאי  2-10. משלוחי ילדים אלה מגיעים לליטא וכאן חלקם נרצח וחלקם נמכר ב 3 מרקים לילד . נורא, שערך סומר בשמעך על המציאות האכזרית הזאת. הנה הדרדרות של תרבות אירופה המערבית.

( מתוך יומנה של תמרה לזרסון –רוסטובסקי , הוצאת לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד , 1976 , עמוד 87 )

3.   ביער לבוב , אוקראינה המערבית

פולין , שנת 1946

התנועה החלוצית  בפולין טיפלה אז במאות ילדים ניצולי שואה , שליקטה בכפרים .

מאות ילדים נאספו מבתי נוצרים בערים ובעיירות . הוצאו ממנזרים ומבתי יתומים פולניים. פעילי התנועה שוטטו ברחבי המדינה חיפשו אחרי ילדים אלה . גם הורים שניצלו ממחנות ריכוז חיפשו את ילדיהם, אותם מסרו לידי נוצרים כדי להצילם.

ארגונים יהודים , שפעלו למען יתומים יהודים , נהגו לשלם לפולנים שהביאו ילד יהודי או הודיעו על מקום הימצאו . היה זה , כמובן , רק פיצוי קטן לאיש אשר סיכן את חייו וחיי משפחתו בהצלת נפש יהודית.

אולם ברחבי פולין פשט השמועה, כי יהודים סכומי כסף גדולים בדולרים והם גומלים בחבילות מזון ובגדים בעד כל ילד יהודי, שמביאים לוועד יהודי בפולים .

והנה החלו להגיע למשרדי הוועד היהודי בווארשה , פולנים שמסרו מידע על הימצאותו של ילד יהודי בעירם או בכפרם והיו גם מקרים לא מעטים , שהביאו את הילד איתם. במשרד בווראשה היו לנו , לפעילי ארגון " הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים",  ידיד , יוסף בודניוב , שהיה מוסר לנו מידע על פולנים כאלה.

פעם הפגיש אותי עם אישה שהביאה איתה למשרד שני ילדים שנראו בגילאי 5 ו7 . הייתה זו אישה נמוכת קומה וצנומה , לבושה בגדים מרופטים , בעלת פנים חרושים בקמטים עמוקים . ניכר היה בפניה , כי חייה היו קשים . הילד הקטן שהיה איתה החזיק בשולי שמלתה, והגדול יותר הסתכל בנו בעיניו הגדולות החומות והנפחדות , שני הילדים היו חיוורים והם הסתכלו בנו בסקרנות ובמבט נפחד גם יחד.

האישה סיפרה לנו את סיפורה:

"שמי פרניה , אני פולניה , אבל באתי מלבוב  , הרי לבוב הייתה פולין,  כאשר החלה הרפאטריאציה ( החזרתם של הפולנים למולדתם ) נאמר לנו , כי לבוב היא רק של האוקראינים- נרשמתי אני . לקחתי את שני בני ובאתי הנה.

הסתכלתי בשני הילדים שעמדו לחוצים אליה. גוון פניהם היה בהיר, אבל שיער ראשם היה מקורזל וכהה. גם מבט עיניהם המפוחד העיד , כי משהו קשה עבר עליהם . שאלתי " "פאני פרניה , האם הילדים אלה הם בניך ? "

"עכשיו הם בני" , ענתה בהיסוס . ניכר היה , כי חששה לספר את האמת.

 אחרי דקות אחדות הוסיפה:  "אספר לך את כל הסיפור. אני אישה פשוטה, אינני יודעת קרוא וכתוב. לפני המלחמה התגוררתי ועבדתי בבתי יהודים. בישלתי , כיבסתי וטיפלתי בתינוקות, אך כאשר נלקחו היהודים נשארתי גם אני ללא בית וללא פרנסה. התחלתי כובסת בבתי האוקראינים . מה אומר לך ומה אדבר ! היה קשה , קשה מאד . הייתי סוחבת במשך היום עשרות דליי מים מן הבאר לבתים בהם כיבסתי .

והנה פעם , בעוברי בשוק והאסל עם דליי המים על כתפי , נעצרה לפתע ממש קרוב אלי , משאית ממנה קפצו שני חיילים גרמנים. הסתכלתי במשאית – היא הייתה מלאה ילדים בני גילים שונים , היו גם פעוטות , הילדים לא בכו , רק שכבו כמאובנים. תיארתי לעצמי כמה מכות ספגו עד כי פחדו אפילו לבכות .

הגרמנים החלו מייד להכריז ברמקול " "מי רוצה לקנות ילד? בזיל הזול, רק 10 מרקים לראש!"

עד מהרה החלו להופיע מחצרות והרחובות הסמוכים אנשים, קודם  ברחו מהכיכר בראותם את החיילים הגרמנים. נשים וגברים ניגשו למשאית , הסתכלו ברחמים על הילדים המסכנים והושיטו לגרמנים הזה אחר זה שטרות כסף, הורידו מהמשאית ילד והסתלקו. הגרמנים צועקים ומזרזים את הסקרנים מסביב לרכב: "מהרו אין לנו פנאי . ילד שלא יימכר יקבל פיף-פיף !" , הכול הבינו .

אחרי כמחצית השעה התרוקנה המשאית ונשארו בה רק שני הילדים האלה .

 "את רואה" , פנתה אלי , "להם שיער שחור ומקורזל קצת, למרות פניהם הלבנות, הכל הבינו כי אלה הם ילדים יהודים באופן ברור מאד , ואיש לא רצה בהם."

הגרמנים לא המתינו יותר . אחד מהם תפס את הקטן בעור עורפו , כפי שתופסים בארנב שעומדים לשחוט, בידו השנייה החזיק באקדח והחל צועד לעבר הסימטה הקרובה.

נרעדתי כולי , רצתי אליו וקראתי רגע רגע , אני רוצה את שני הילדים , מייד אביא לך כסף . רצתי לחדרי והבאתי את 10 המרקים שהיו לי. יותר לא הצלחתי לחסוך. הושטתי לו וכולי חרדה : מה לעשות , איך להציל את הילד השני,  אך לאושרי החייל הגרמני הצטחק , זרק אלי את הילד הקטן שהחזיק ופלט בהצביעו על המשאית : " קחי גם את חתיכת הזבל השני" . 

הבאתי את הילדים לקיטון שלי . רחצתי אותם . הם היו מאד תשושים ונפחדים. כל הזמן שתקו. כשהגשתי להם את קערית המרק , רק הסתכלו בי ופחדו לאכול . אמרתי להם : אתם צריכים לקרוא לי אמא . זה חשוב מאד כדי שלא יקחו אתכם ממני. אני רווקה ובודדה ואין לי משפחה משלי. והנה , פתאום אני אמא לשני בנים. אלה ילדים טובים מאד. חיינו במצוקה קשה, אבל לא התלוננתי. עכשיו יש לי משפחה , יש בשביל מי לעמול ולחיות.

"הבאתי אותם אליכם , אלה ילדים יהודים , אבל לאן שתקחו אותם אלך איתם גם אני . אלה הם בני . "

העברנו את " אמא פרניה" כפי שקראנו לה מאז , עם שני הילדים לקיבוץ הילדים של תנועת "דרור" בעיר ביאלאווה שבשלזיה . יחד עם אלו כולם  עלו ארצה עם יתר ילדי הקואורדנציה" .

( נרשם מפי "אמא פרניה" בידי שרה שנר-נשמית בקיץ 1946 בפולין בקיבוץ הילדים בביאלאווה , 1946) .

מקור וקרדיט : עדות , חוברת י"ב ( בית לוחמי הגיטאות , הוצאת הקיבוץ המאוחד) , 1995 , ערך : צביקה דרור .

הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים

מחבר: נחום בוגנר

“לאחר פדיון הילדים הראשונים החלו העניינים להתגלגל בקצב מהיר. בקרב האפוטרופוסים הנוצרים בוורשה ובסביבתה שברשותם היו ילדים יהודים, כנראה פשטה השמועה שאפשר לקבל בעבורם תמורה נאותה, והם החלו להביא את הילדים לבניין הוועד היהודי המרכזי. שם קיבל אותם יוסף בודנייב שהיה מקורב לתנועות החלוציות, והוא הפנה אותם למעון המפלגה. לא יצאו ימים רבים ובדרך זאת נפדו עשרים ושמונה ילדים, וכולם נשלחו לקיבוץ הילדים של דרור שבביטום.

 עם הראשונים שנשלחו לשם נמנו, לבד מאיזיו ופולה מילר, הלינה פלדנשטיין, סטפצ'יה זנפמן, ומרצל לנדסברגר. סגל ומרגושס ביקרו אצל הילדים בביטום, שוחחו עמם ומצאו עניין במפעל פדיון הילדים שהחל לקרום עור וגידים. עם זאת הם הבהירו ליוזמיו שכדי לגייס למענו באמריקה את הכספים הדרושים, יש לפרסם אותו כראוי. הם גם דרשו במפגיע להוציא את פדיון הילדים מידי תנועת דרור כדי שיהיה למפעל מתואם של כל הגופים הציוניים שפעלו בפולין. 

בין נציגי התנועות הציוניות החל משא ומתן מייגע במטרה להקים ארגון לפדיון הילדים. על אף ההתלהבות הראשונית שאחזה בכולם לרעיון פדיון הילדים, נתקל ניסוח המצע של הארגון החדש בקשיים. הכול הסכימו שאת הפעולה הזאת יש למסור לידי תנועות הנוער שכבר קלטו בקיבוצי הילדים שלהם מאות ילדים ובני נוער מגיל שתים עשרה ומעלה. אשר לקליטת הילדים שייפדו מידי הנוצרים, היה ברור שיצטרכו להקים למענם מוסדות ייעודיים מתאימים, כדי להחזירם ליהדות ולהכינם לקראת העלייה ארצה. אבל בתחרות שהתנהלה בין התנועות על נפש הילדים, היה קשה להגיע לידי הסכמה על המגמה החינוכית שבה יש לחנך את הילדים הפדויים, בו בזמן שברקע עמדה גם שאלת קליטתם של ילדי הרפטריאציה שהחלו להגיע מברית-המועצות. היה מדובר באלפי ילדים ובני נוער שהתחנכו במוסדות חינוך מעורבים, היו מנותקים מחינוך יהודי, ולכן היו כחומר ביד היוצר, וכשהגיעו לפולין היו לעתודה העיקרית של תנועות הנוער המשתקמות.

לאור תחזית זאת, החליטו נציגי תנועות הנוער הציוניות להרחיב את בסיס הארגון החדש שיועד תחילה לילדים שנפדו מידי הנוצרים, ולקלוט בתוכו גם את יתומי הרפטריאציה שלא היה מי שיטפל בהם, גם אם לא התייתמו לגמרי, ואחד ההורים שרד. לאחר כמה וכמה דיונים הגיעו נציגי התנועות - דרור, השומר הצעיר, נוער בורוכוב, גורדוניה, האיחוד (תנועתם של הציונים הכלליים), הנוער הציוני, עקיבא וּויצ"ו - לידי הסכם, והוחלט להקים ארגון משותף שייקרא "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים", ובראשו יעמוד ועד מנהל.

כאן המקום לחזור ולהדגיש שאת רוב הילדים שניצלו אצל הנוצרים, מסרו לידיהם הוריהם שקצרה ידם מלגונן עליהם. כפי שתואר, רבים מילדים אלה נקשרו רגשית למציליהם שסיכנו למענם את חייהם, אהבו אותם וטיפלו בהם במסירות. על כן השימוש במונחים גאולה או הצלה כשמדובר בפדיונם מידיהם, פוגע בהם. בייחוד פוגע המונח הצלה שרווח בעיקר בקרב אנשי ארץ ישראל, שהיו רחוקים מהמאורעות, לא ירדו לעומק מורכבותם, ולא תמיד הבינו את מה שחוו הניצולים ומציליהם גם יחד. אבל השימוש במונחים אלה שיקף את הרגשתם של האנשים שפעלו אז במטרה להשיב ילדים אלה אל כור מחצבתם. הרגשה זאת נבעה במידה רבה מהקשיים שבהם נתקלו כשביקשו להוציא את הילדים הללו מידי מציליהם, אם מסיבות רגשיות ודתיות, ואם מסיבות כספיות. מעיני האנשים שבשעתם הקימו את הקואורדינציה ופעלו מטעמה, לא נעלמה הרגישות שבשימוש במונחים אלה, והם השתמשו בהם בעיקר לצורכי פנים. כלפי חוץ העדיפו להשתמש במונחים ניטרליים. על כן השם הרשמי שנקבע לארגון החדש היה "קואורדינציה לענייני ילדים ונוער בפולין" (בגרסה הפולנית: Koordynacia dla spraw .(dzieci i młodzieży w Polsce 

הוועד שמונה לנהל את הקואורדינציה, התמקם בעיר לודז' שלאחר מלחמת העולם השנייה היתה למרכז היהודי העיקרי בפולין. עם חברי הוועד נמנו נציגי התנועות שהשתתפו בהקמת הארגון, מהם שעבדו בשכר בתפקידים מוגדרים ובמשרה מלאה, ומהם שהיו נציגי ציבור שהשתתפו בישיבות שבהן דנו בעניינים עקרוניים. אף-על-פי שחברי ועד הקואורדינציה פעלו בלא סמכויות ונהלים שהוגדרו בכתב, בפועל היתה ביניהם חלוקת עבודה ואחריות מוגדרת. 

 האיש המרכזי בוועד המנהל היה לייבל קוריסקי, נציג השומר הצעיר, שהיה ממונה על הארגון ועל הכספים. קוריסקי ניהל את פעולות הקואורדינציה ברוב תקופת קיומה, ממרס 1946 עד אפריל 1948.

  למאמר המלא של ד"ר נחום בוגנר באתר מט"ח/יד ושם

הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים