מנחם ליאור , בן 11 , חבר המחתרת מבנדין

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה מנחם ליאור ילד בן 11 . חרף גילו הצעיר , הוא הצטרף בהמשך לפעילותם החשאית של אביו ודודו, ממנהיגי המחתרת היהודית בעיר בנדין בפולין . לימים הוא קיבל על כך את אות הלוחם בנאצים.

אחת הפעולות שבהן השתתף היתה הצלת יהודי בשם שמעון פרוסט , שנורה בידי הגרמנים, נתפס ואושפז בבית חולים. את מבצע החילוץ שלו תיאר לימים כך : "זה מבצע כמו שמתואר בסרטים. שלחנו בחורה יפהפייה כפיתיון , שתעסיק את השוטרים, ואנחנו נכנסנו לבית החולים והוצאנו את שמעון , לבוש בבגדי אשה" .

אל"מ מנחם ליאור ז"ל כתב, לפני כמה שנים , באתר האינטרנט של ארגון יוצאי זגלמביה:

"אבי, דוד ליור היה ממנהיגי המחתרת החלוצית בבנדין. בהשפעתו לקחתי חלק בפעילות המחתרת, זאת למרות גילי הצעיר. על פעילותי זו העניקה לי ממשלת ישראל את "אות הלוחם בנאצים"

ב- 12 באוגוסט, 1942 רכזו הנאצים את כל יהודי בנדין למגרש שבקמיונקה והתחילה הסלקציה. שפר מזלנו, שלי והורי ונותרנו בבנדין .

בינואר 1943 החלו הגרמנים בהקמת הגטו, ותוך חודשיים רוכזו כל יהודי בנדין בגיטאות "שרודולה" ו"קמיונקה".

ב- 22 ביוני, 1943 נערך שוב גירוש (אקציה) גם בתום פעולה זו נשארתי בבנדין יחד עם הוריי.

באוגוסט 1943 החלו הגרמנים בגירוש טוטלי ולחיסול מוחלט של יהדות בנדין. אני והורי הסתתרנו בבונקר תת קרקעי במשך שבוע ימים. רק כשאזלו המזון והמים יצאנו מהבונקר ונתפסנו על ידי הגרמנים. נשלחנו לגטו "קמיונקה" שם רוכזו כל היהודים שנתפסו על מנת להעבירם להשמדה באושויץ. עקב תושייה שלי ובפרט של אמי הצלחנו להתגנב שלושתנו ולהגיע למחנה עבודה שבגטו.

במחנה העבודה נוצר קשר עם קבוצת חברים, אשר הסתתרו בצד הארי. בדצמבר 1943 הם עזרו לי ולהורי לברוח מהמחנה ולהסתתר בצד הארי. היינו מודעים לסכנה שאם נתגלה על ידי הגרמנים נושמד, ולכן חפשנו דרכים לברוח מפולין. מצאנו נתיב בריחה לסלובקיה.

בינואר 1944 החלנו בבריחה, יצאנו מהכפר קורבילוב, שלמרגלי הרי הבסקידים, לסלובקיה. מעבר הגבול היה כרוך בטיפוס לפסגת הר ליפסקו בגובה 1,500 מטר בחשיכה, בקור עז ובשלג עמוק. מהפסגה אספו אותנו מבריחים סלובקים והעבירו לעיר סויטי ליפטובסקי מיקולש, שם עדיין פעלה תנועה ציונית.

מסלובקיה הברחנו גבול להונגריה, ובסוף ינואר הגענו לבודפשט. ב- 19 במרס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה, ומיד ברחנו לבוקרשט שברומניה. יצוין, כי את כל הדרך הזו עשיתי יחד עם הורי.

בבוקרשט פנינו ל"משרד ארץ ישראל ", אשר עסק בקבלת סרטיפיקטים לצורך עליה לארץ ישראל. אבי הצליח ליצור קשר ישיר עם נציג הסוכנות היהודית בקושטא שבטורקיה ושכנע אותו לתת לאלתר אשרות לכל הניצולים שהגיעו מפולניה.

ביולי 1944 הפלגנו באנייה "קזבק" מנמל קונסטנצה שברומניה לאיסטנבול, משם בלווי חיילים בריטים ברכבת משא לארץ ישראל. חצינו את כל טורקיה, סוריה ולבנון עד לחיפה, משם באוטובוסים למחנה עתלית. ב- 17 ביולי, 1944 הסתיימה האודיסיאה שארכה חצי שנה. תמו תלאותינו. התחיל פרק חדש בחיינו קליטה והתבססות בארץ ישראל"

ב1946 נשא מנחם ליאור נאום , כנציג ילדי השואה, בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית לענייני ארץ ישראל, שבפניה העידו גם ויצמן ובן גוריון. באותה שנה התגייס ל"הגנה" ו"בשבת השחורה"  נעצר בידי הבריטים ושהה כאסיר בלטרון וברפיח.

לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר השתתף ליאור בליווי שיירות בדרך לירושלים הנצורה. במלחמת העצמאות הוא לחם בקרבות בעיר העתיקה. בשנים 1951- עד 1974 שירת כקצין בכיר בחיל האוויר . את שירותו סיים בדרגת אל"מ.

בעיריית תל אביב , עבד כמנהל אגף התקציבים וכמבקר העירייה.

מקורות

עופר אדרת , " מנחם ליאור איש חיל האוויר 1928-2017 , חבר המחתרת הצעיר מבנדין , אחרי מות , עיתון " הארץ"  22 לדצמבר 2017 .

מנחם ליאור – קורות חיים , באתר האינטרנט של ארגון יוצאי זגלמביה:

סימון וייל , בת 17 , עובדת במטבח של חיילי ס.ס בברגן בלזן

"אחרי צעדת המוות שעברנו ממחנה אושוויץ-בירקנאו הגענו לברגן בלזן בינואר 1945 . בברגן בלזן לא היה שום ארגון מנהלתי, שום מזון , שום טיפול רפואי , וכן היה מחסור במים , לאחר שרוב הצינורות התפוצצו, ואם לא די בכל אלה כדי לאמלל את צללי השלדים שתרו אחרי אוכל , פרצה במחנה מגפת טיפוס. רק בקצה של ברגן בלזן היה מחנה משנה של  הס.ס . עם מטבח אוכל ומים. אבל לשם לא הגיעו יהודים.

בברגן-בלזן רצה הגורל שאפגוש שוב את ה- Lageralteste  , אותה פרוצה זקנה שכבר הצילה פעם את חיינו בבירקנאו. היא הלכה בעקבות מנוסת הבהלה של המחנות והפכה לממונה על מחנה ברגן-בלזן. היא זיהתה אותי מיד וביקשה ממני לבוא  אליה למחרת בבוקר לפני תחילת היום, מה שאכן עשיתי.  היא מיד שלחה אותי למטבח של אנשי הס.ס.

המחווה החדשה הזאת ללא ספק הצילה אותנו ממוות ברעב, כפי שאירע לרבים אחרים. יחסה של אותה אישה נותר תמיד בגדר תעלומה. בימים שלאחר השחרור נודע לי שהבריטים תלו אותה.

כל היום נאלצתי נאלצתי  לרסק תפוחי אדמה עד שכפות ידי דיממו. שקדתי על עבודתי בכוחות אחרונים, כי יותר מכול חששתי שיסלקו אותי מהמטבח הזה שבו , למרות הפחד שלי ותנועותי המסורבלות, הצלחתי לא פעם לסחוב קצת אוכל עבור אמא ומילו. פעם אחת נתפסתי על ידי  חייל ס.ס כשגנבתי קצת סוכר. הוא הסתפק בנזיפה חמורה לפני שנתן לי ללכת , עם הסוכר.

העבודה במטבח היתה מפרכת כמו החיים במחנה כולו. בשבועות האחרונים ישנתי בקושי שעתיים-שלוש בלילה, בגלל האזעקות הבלתי-פוסקות. היינו יוצאות מהמטבח בשעות כה מאוחרות שהייתי נרדמת בהליכה. ההפצצות הלכו ותכפו ומנעו לא פעם את שובנו לצריף, שם בקושי היה מקום להשתרע או אפילו לשבת , בבוקר היינו קמות לפני אור היום כדי להיות מוכנות לצאת לעבודה עם שחר, מותשות מן המחסור בשינה אבל מתאמצות בכל מחיר שלא להתבלט, כי עבודה במטבח ה.ס. ס. העניקה איזהשהו ביטחון קלוש של נמות ברעב. אמא היתה כבר מוחלשת מאד מן הכליאה במחנה, העבודה הקשה וצעדת המות המתישה דרך פולין צ'כיה וגרמניה. מחלת הטיפוס לא איחרה להכות בה. למרות האוכל המועט שהצלחתי לגנוב כדי לחזק אותה , מצב הידרדר מאד . ללא תרופות וללא רופאים , לא הצלחנו לטפל בה. היא מתה ב15 במארס 1945 , בשעה שעבדתי במטבח הס.ס.

מקור :

 סימון וייל , חיים : אוטוביוגרפיה , הוצאת מטר  , 2010

 על סימון וייל :

סימון וייל נולדה בשנת 1928 בעיר ניס שבדרום צרפת למשפחה יהודית אתאיסטית וגדלה כילדת תפנוקים אהובה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נתהפכו חייה וחיי משפחתה על פיהם וסימון וייל מתארת את הזוועות שחוו היא ובני משפחתה במחנות הריכוז.

זמן קצר אחרי שובה מן המחנות נרשמה סימון ללימודי משפטים, נישאה וילדה שלושה ילדים, אבל לא ויתרה על שאיפותיה ופתחה בקריירה מקצועית ופוליטית מצליחה וארוכת שנים שבמהלכה כיהנה כשרת הבריאות בממשלת צרפת בשנים 1974 עד 1979, השנה שבה נבחרה גם לנשיאה הראשונה של הפרלמנט האירופי.

בשנים 1984–1993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט

ב-2010 זכתה לכבוד ולהוקרה על פעילותה כנבחרה לאקדמיה הצרפתית והייתה לאישה השישית בלבד שבאה בשעריו של המוסד היוקרתי בן מאות השנים..

 וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90.

 

 

ובליבי חומה

ובליבי חומה

איטה בן-חיים קלר , יד-ושם 2010

"אני בוכה אבל מנסה לבכות בשקט, שאף אחד לא ישמע, כי אמא [...] כל הזמן אמרה שאני צריכה להיות גיבורה ולא לבכות, שאף אחד לא ידע שאני נמצאת במרתף. אבל למה היא השאירה אותי לבד? למה היא לא לקחה אותי איתה כמו תמיד?! [...] אולי היא כועסת עלי? אולי אני ילדה רעה וזה העונש שלי? אבל למה? מה עשיתי? [...] הדמעות זולגות על תתי הבובה וגם היא עצובה."

בת שלוש הייתה איטה כשהאירה אותה אמה במרתף ואמרה לה לא לבכות, להיות גיבורה. האם חיבקה אותה בחזקה והלכה אל מותה. כעבור שלושה ימים של בדידות ורעב חילץ אותה טדאוש מן המרתף והיה לה לאב. איטה הייתה לאירנה קובילקו, פאני דודתה הייתה לאמה וגם אח נולד לה. איטה לא זכרה עוד את חייה הקודמים, ורק החרדה שיעזבו אותה נשארה בלבה.

כשתמה המלחמה עזבו פאני והילדים את טדאוש ועלו לארץ-ישראל. איטה נשלחה לבית ילדים ואז נודע לה לראשונה שפאני אינה אמה, אבל הגיונה, היגיון של ילדה בת שמונה, לא תפס זאת. על שנות האימה לא דיברה ואת הילדה הקטנה והמפוחדת כלאה מאחורי חומות בצורות בלבה. רק כשהייתה כבת חמישים החלה אותה חומה להיסדק ואיטה יצאה לחפש את עברה.

ובלבי חומה הוא סיפור חייה של איטה - קרעי הזיכרונות מפולין, התבגרותה בישראל בבית ילדים ובקיבוץ, החיים שבנתה והמסע שלה בעקבות עברה וזהותה; זהו סיפור על ילדה שילדותה נגזלה והושכחה ועל אישה המנסה להכיר את עברה כדי למצוא מנוחה בהווה.

הוצאת יד ושם , 2010 , הוצאת הספרים

ראו גם :

קטע וידאו

איטה בן-חיים קלר היתה בת 3 כשאמה השאירה אותה במרתף בפולין ועזבה אותה שם לפני שנפרדה ממנה זכרה אמה של איטה להגיד לאיטה לא לבכות וחיבקה אותה. מאז ועד שמלאו לה 50 שנים לא דברה איטה עם הילדה שבתוכה. רק בבגרותה יכלה איטה להציץ פנימה ולהיזכר.

יש דברים שלא מדברים עליהם

יותר מ-50 שנה לא סיפרו האחים יצחק ודוב מה עבר עליהם בדרך לאושוויץ ובחזרה, אפילו זה לזה. עד שפעם אחת התפתו לדבר עם הסופרת מלכה אדלר וגילו שזה יותר מדי. מאז חזרו לשתיקתם ועתה הם מסרבים להיחשף. הם יודעים למה.  רק פעם אחת הם נגררו, כדבריהם, לשיח מלחמה. זה התחיל לפני שלוש שנים והסתיים בספר "איצ'ו וברנרד", מאת מלכה אדלר (בהוצאת פרוזה, ידיעות אחרונות).

יש דברים שלא מדברים עליהם

קישור למוסף עיתון "הארץ"

לסיפור החיים ( הטקסט בגישה פתוחה)

הצדעה לחיים: הסב מציל את נכדו בשואה

סיפור ההתמודדות  הבלתי רגיל של ילד יהודי ומשפחתו בשואה. כיצד הצליח הסב להציל את נכדו ולהעבירו בדרך לא דרך לטיפול רפואי אצל מכר רופא. כאן לא הסתיימו הסכנות והתלאות , אח"כ נתקלו הסב ונכדו בחיילים נאציים בדרכם חזרה. באלתור מופלא של הישרדות, הצליח  הסב  להציל שוב את נכבדו, כותב המאמר, אורי אדלמן.

לסיפור החיים המלא

חייל בדיל בקופסת קרטון

חייל בדיל בקופסת קרטון - ארי ליבנה. גוונים, 218   עמודים

ארי ליבנה נולד בווינה, וכשהיה בן שלוש וחצי, עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, ברח עם הוריו לבלגיה. במרץ 1943, כשהיה בן שמונה, שלחו אותו הוריו לגור בפרברי בריסל, אצל משפחה נוצרית. ההורים הקפידו לבקר אותו עד שנעצרו על ידי הנאצים ונשלחו לאושוויץ, שם נספו. בתום המלחמה עבר לצרפת, לגור עם דודתו, ובתחילת שנות השישים עלה לישראל. בספרו האוטוביוגרפי הוא מתאר את החיים תחת זהות בדויה, מנותק משורשיו, ואת האופן שעיצבה תקופה זו את המשך מסלולו, כנער וכבוגר, באירופה ובארץ.

מתוך הספר : "עתה, מצויד בזהותי הבדויה, שאת פרטיה למדתי היטב ושיננתי לא פעם בעזרת הדודה אנג'ל, יצאתי להתמודד עם מציאות חיי החדשה. ידעתי כי הזהות הזאת היא ערובה לסיכויי לשרוד עד יעבור זעם. היה לי ברור שזה אינו משחק. התייחסתי בכובד ראש לעניין, כי הבנתי שהוא בנפשי. זה היה השלב שבו החלטתי להשתנות, להתיידד עם ילדים אחרים בשכונה, לבקר בכנסייה ולהתנהג בצורה ההולמת את דמותי החדשה, את המקום ואת נסיבות חיי החדשים, וכך עשיתי".

ראו גם :

מתוך סקירת הספר ע"י תא"ל (מיל') עמוס גלבוע:

התרגלנו כבר לכך שאנשי "מוסד" לשעבר, גדולים כקטנים, מוציאים לאור ספרים, רובם ככולם משובצים בעלילות גבורה של מחבריהם, עלילות "מוסד" ומדינת ישראל. "אנשי הדממה והסתר" הסירו את כיסוי החשאיות והאלמוניות שלבשו במשך שנים, ובצהלה פרשו לעיני העולם את שתמיד למדו ולימדו להסתיר ולשמור לעצמם ולמשפחתם.

ספרו של ארי ליבנה הוא יוצא דופן בנוף החושפני הזה. לא תמצאו בו מילה אחת על "המוסד", מילה אחת על שירותו המפואר, רב השנים בו, מילה אחת על עלילת גבורה חשאית. מי שירצה ימצא בו את כל החומרים האנושיים היוצרים קצין מודיעין מזן מיוחד, נדיר, משאת נפשו של כל ארגון מודיעין. זהו ספר על נעוריו המיוחדים של ארי, ובעיקר על ילדותו. יליד וינה 1935, שהוריו עזבו אותה לאחר סיפוחה לגרמניה, עברו לבלגיה, חיו בבריחה מתמדת מהנאצים. בגיל שמונה, ב-1943, זמן קצר לפני שנתפסו ונשלחו לאושוויץ, מסרו אותו הוריו למשפחה נוצרית, ועד סוף המלחמה הוא חי כנוצרי בלגי וואלוני- התפלל בכנסייה, שר במקהלה שלה, והתוודה לפני הכומר. התקופה הזאת היא ליבת הספר. היא מתוארת ביד רגישה, בשטף מרתק, כאילו לפנינו ספר מתח.

אין לו משפחה, אין לו מסגרת משפחתית נורמטיבית, אלא רק שגרת חיים שכולה סכנה ואימה בלי לדעת מה יילד יום; ילד שכל ילדותו היא חסרת השתייכות והוא כמה להיות שייך. ילד שחייו מורכבים משלוש זהויות שונות הנאבקות זו בזו: הזהות הנוצרית החיצונית, הזהות היהודית הפנימית שהורתה היא באביו ואמו, בדודו ובדודתו, והזהות החלומית, זהות הגיבור הנוקם. זהו המשולש שסביבו נע סיפור המתח האישי של ארי על רקע הסביבה הבלגית שבפרבר בבריסל, שבו הנערים הוואלונים מתקוטטים עם הנערים הפלמים, והאוכלוסייה הבוגרת מצויה תחת הכיבוש הנאצי והפצצות בעלות הברית.

זהו המשולש שבתוכו חי ילד בלי צחוק אמיתי של משובת נעורים, בבדידות פנימית עמוקה ובייאוש מתפרץ; זהו המשולש היוצר עבור ארי עולם שכולו שקר ומשחק והתחזות שארי מודע להם; זהו עולם המפתח בקרבו חושים כמעט חייתיים על מנת לשרוד, להינצל; זהו עולם שמלמדו להכיר בני אדם ולחוש אותם; זהו עולם שבו הוא מתרפק על כל רגע זיכרון של אושר שזכה לו בחיק הוריו, הדוחף אותו תדירות לפרוץ בזעקה: זה אני, היהודי, יליד וינה, ששפת אמו שרה היא גרמנית.

החלק האחרון של הספר הוא בעיקרון אינפורמטיבי, ותכליתו להראות לנו איך הילד "הנוצרי" הגיע בסופו של דבר למדינת ישראל ולבניית הקריירה שלו.

זהו ספר מקסים, נוגע ללב, המתבסס על זיכרונות שהודחקו ולפתע אחרי שנים פרצו, והם מגובים בעבודת חיפוש וחיטוט בארכיונים. אשר לשמו של הספר- "חייל בדיל בקופסת קרטון": ארי נספר לנו שכילד שנע ונד כל הזמן עם הוריו מדירה לדירה, ממסתור למסתור, כלי המשחק היחיד שלו היה חייל בדיל וקופסת קרטון. קופסת קרטון, כך מספר ארי, מילאה בדמיונו את כל התפקידים שבעולם- בית, מתקן אימונים, מיטה לחייל, מחנה- אבל חייל נשאר חייל, ולא ניתן היה בדמיון לתת לו דמות אחרת.

האם יש לכך משמעות מיוחדת? איני יודע. אולי רצה ארי לבוא ולהגיד לנו: בעולם המשתנה הזה שבו אנו חיים, הדבר היחיד שבאמת לא משתנה הוא האני הפנימי העמוק שלנו, חייל הבדיל בעל הלב האוהב של אנדרסן.

מאמרו של תא"ל (מיל') עמוס גלבוע התפרסם לראשונה בביטאון המרכז למורשת המודיעין – מל"מ. גלבוע מילא בעברו שורה ארוכה של תפקידים בחיל המודיעין

התינוק מטרזין שנעשה לתת-אלוף מיקי וינר, קצין הרפואה הראשי של צה"ל.

ביולי 1943 יצאה הגזירה מטעם מפקדת האס.אס, לסיים כל הריון בגטו. ראשי הביתנים היהודים נצטוו לדווח על כל אישה הרה הידועה להם, תחת איום בעונש כבד. באוגוסט כבר הודיע מפקד הגטו, האוברשטורמפיהרר בורגר, שמעתה כל אם שתלד תישלח יחד עם בן הזוג וילדיה בטרנספורט הבא למזרח. בזה אחר זה חויבו הזוגות לחתום על הסכמה לבצע הפלה. על פי המספרים הרשמיים בוצעו בגטו 360 הפלות כאלה, אך כנראה מספרן היה רב יותר.

גם אחרי איסור ההריון נולדו בגטו תינוקות ספורים, בדרך נס ובסיועם של רופאים ואחיות שהסתכנו בענישה. לגונדה רדליך, אחד המנהיגים הציונים בגטו, שיחק המזל: רופא נשים יהודי הציל את חייה של אשת קצין אס.אס, שילדה פג מת, ובתמורה הורשו עשר נשים יהודיות ללדת. אחת מהן היתה גרטי, אשתו. ב-16 במרס 1944 רשם גונדה ביומנו: "נולד בני, השם ישמור עליו".

לבן קראו דן פטר, ואביו ניהל עבורו מרגע שנולד יומן נפרד, בעברית: "אומרים שבדורנו אין מתרחשים נסים. מתרחשים, בני, כי בנס ניצלת גם אתה", כותב גונדה לבנו, "מודה אני שאמך הייתה חזקה ממני. זכור זאת, בני, וכבד בכל אישה את אמך הגיבורה, בלעדיה לא היית חי היום, לא היית משחק ושמח". בראשית ספטמבר 1944 קנו גונדה ואשתו עגלת ילדים ישנה תמורת מזון, וב-6 בספטמבר כותב גונדה לבנו משפט אחרון: "מחר ניסע, בני, בטרנספורט, כמו שנסעו אלפים לפנינו. מי ייתן וזמן גאולתנו קרב". למחרת נשלחו גונדה, גרטי ודן לאושוויץ. העגלה נשארה מיותמת על רציף הרכבת שהובילה לתאי הגז.

מזלה של גרטה וינר, שטיפלה בגטו בחולי שחפת, שפר יותר: היא הצליחה להסתיר את הריונה עד לחודש השמיני, וכאשר נתגלה, הסתכן רופא הנשים שלה והודיע להנהגה היהודית בגטו כי הפלה בשלב כזה פירושה גזר דין מוות לאם. התינוק, מיכאל, נולד שבועיים לאחר שאביו, ולטר, נשלח בטרנספורט האחרון לאושוויץ, בסוף אוקטובר 1944. גרטה ומיכאל ניצלו ועלו ארצה, ולימים נעשה אותו מיכאל וינר לאלוף מיקי וינר, קצין הרפואה הראשי של צה"ל.

בתפקידיו הקודמים היה ד"ר מיקי וינר קצין הרפואה של חטיבת גולני בעת מלחמת יום הכיפורים

מקור וקרדיט : טל בשן

ראו גם : מיכאל וינר – ויקיפדיה